מצינו במדרש רבה (אחרי מות פרשה כא,ד) רבנן פתרין פסוק לראש השנה ויום הכפורים (תהלים כז, א) 'אוֹרִי' בר"ה 'וְיִשְׁעִי' ביום הכפורים.
בגמ' בראש השנה (טז,א) אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר, אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני.
וא"ר יצחק כל שנה שאין תוקעין לה בתחלתה מריעין לה בסופה מ"ט דלא איערבב שטן וא"ר יצחק כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה שנא' (דברים יא, יב) מראשית השנה מרשית כתיב ועד אחרית סופה שיש לה אחרית, ובתוס' שם כתב שרשה בתחלתה. שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים.
מדוע קבעו דין בראש השנה
ובר"ן בראש השנה (ג,א מדפי הרי"ף) כתב, ויש לשאול למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים, ותירוץ דבר זה למדנו בפסיקתא [פסקא כ"ג] בשם רבי אליעזר בפסוק 'דרשו ה' בהמצאו' בעשרים וחמשה באלול נברא העולם ומה שאמר רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם היינו על גמר ברייתו, שאדם הראשון נברא ביום ששי שהוא אחד בתשרי, א"כ בר"ה נברא אדם הראשון שבשעה ראשונה עלה במחשבה שניה נתייעץ עם מלאכי השרת בשלשה כנס עפרו בד' גבלו בה' רקמו בו' עשאו גולם בז' זרק בו נשמה בח' הכניסו לגן עדן בתשיעית נצטווה בעשירית סרח באחת עשרה נידון בשתים עשרה יצא בדימוס, אמר לו הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס וכל זה אימתי בחדש השביעי באחד לחדש ומכאן סמך למה אדם נדון בר"ה יותר מבשאר ימים, ואף בשמים יש אות שמזל החדש הזה מאזנים כי בו פלס ומאזני משפט לה'.
ונ"ל שרצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה ביוה"כ הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר השם שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובינונים הרי גזר דין שלהם אינו נחתם אלא עד יוה"כ שהוא יום סליחה וכפרה הרי נתנה להם תורה זמן כדי שבו יפשפשו מעשיהם וישובו אל השם, ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל השם להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה.
וברמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"ו) אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר 'דרשו ה' בהמצאו' (ישעיהו נה, ו).
הרי מבואר בדבריהם שקבע הקב"ה את יום הדין באחד בתשרי שהוא יום שנתרצה הקב"ה לאדם ועם ישראל וכן מבואר שהקב"ה קרוב בימים אלו יותר.
שני עניינים בשופר תשובה או המלכה
ברמב"ם (הל' תשובה פ"ג ה"ד) אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם. ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה.
במג"א (או"ח תקפד,ב) כ' הרב"י בשם כל בו שלא לומר א"מ חטאנו לפניך שא"א וידוי בר"ה וכ"כ הזוהר, אבל לומר פסוקים שיש בהן הזכרת חטא אין קפידא כיון שאינו דרך וידוי (סי' רל"ז), ובשל"ה כ' דשלא בשעת התפל' או כשמפרש חטאיו שרי ולכן נכון להתודות בשע' התקיעות בלחש בין סדר לסדר ובפי' המחזור ראיתי שמפרש א"מ חטאנו לפניך כלומר אבותינו חטאו שעבדו ע"א ואנו אין לנו מלך אלא אתה לכן עשה עמנו למען שמך ע"כ ובזה נתיישב מנהגינו שאומרים אותו בר"ה.
בריטב"א ראש השנה (טז,א) ביאר בדברי הגמ' ובמה בשופר שמדבר על מלכיות וזכרונות, במה ראוי להמליכי ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ולכך עושים תרועה במלכיות וגם תרועה בשופרות, הרי מבואר בדברי הריטב"א שעיקר תקיעת שופר היא להמליך את הקב"ה ומצד שני כתב (בדף לד,א) ששמיעת השופר היא עקר המצוה וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה וגם שיכוון לרצות למדת הדין ביום הזה, ומשמע מעיקר המצוה היא להתעורר בתשובה ולא משום ההמלכה כמו שכ' לעיל, וצ"ב.
קול השופר – פחד ויראה
וכן נראה בכד הקמח לרבינו בחיי (ערך ראש השנה ב) שכתב בטעם מצות תקיעת שופר, לעורר הלב כי הקול התעוררות דבר לאי זה ענין שיהיה, והקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר, ולמדנו זה מן הכתוב (עמוס ג,ו) 'אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו', וידוע כי במתן תורה נאמר 'וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה' (שמות יט,טז) והיה שם להכניס בלבם פחד ויראה ושייראו מאת הש"י כענין שכתוב (שם) 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם', וזהו טעם המצוה שצונו הקב"ה בתקיעת שופר שנהיה תוקעין בתרועה שהיא יללה כדי לילל על עונותינו ושנתעורר מתוך אותו הקול ושנלבש חרדה מאימת הדין, כי התרועה רמז למדת הדין שנאמר (תהילים מז,ו ) 'עלה אלוקים בתרועה ה' בקול שופר', ועוד במצוה זו רמז למלכותו ית' שביום זה ברא העולם והיה מלך כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם כענין שנאמר (מכים א א,לט) 'ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה' ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ועל כן צונו יתברך שנתקע בשופר ביום זה בתחלת מלכותו ללמד כי 'מלך אלוקים על גוים אלהים ישב על כסא קדשו'.
ועוד כי מנהג המלך שיצוה להכריז והעובר על מצותו חייב מיתה ועל כן אנו תוקעין בשופר להכריז הרוצה לשוב ישוב ואם לא ישוב דמו בראשו ואין לך התראה גדולה מזו, ועוד יש בו רמז לחורבן ביהמ"ק שהיה בקולות ושופרות כענין שנא' (ירמיהו ד,יט) 'קול שופר שמעה נפשי ואז נדאג ונבכה ונתפלל על בניינו', גם בזה רמז לגאולה כמו שהבטיח הנביא (ישעיהו כז,יג) 'והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול', גם בזה רמז לתחיית המתים שעתידין לחיות ע"י תקיעת שופר כדכתיב (שם יח) 'כל יושבי תבל ושוכני ארץ וגו' כל יושבי תבל אלו החיים ושוכני ארץ אלו המתים' כענין שנאמר (שם כו) 'הקיצו ורננו שוכני עפר', מלבד שיש בו עוד רמז לעקידת יצחק, ואע"פ שאמרו רז"ל כל השופרות כשרין ידוע כי של איל מצוה מן המובחר.
קודם עזיבת החטא או חרטה
והנה מצינו שתי פסוקים המדברים בדרכי התשובה ושונים הם בסדר עבודת התשובה, שמצינו (ישעיהו נה,ז) 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבתיו וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח' הרי שעזיבת החטא קודמת לחרטה ותשובה, ובמשלי (כח,יג) 'מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועוזב ירחם' שקודם צריך וידוי וחרטה ואח"כ לעזוב את החטא.
ויישב בזה רבינו יונה בשערי תשובה (שער א' אות יא) בעיקר השני עזיבת החטא, כי יעזוב דרכיו הרעים ויגמור בכל לבבו כי לא יוסיף לשוב בדרך הזה עוד, וכתב לחלק, ודע, כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ולא נחלצו רעיוניו וחושיו בפגעו בו, ונפל במכמוריו לפי שעתו ועתו, בהיות רוח היצר רע מבעתו, ולא מאשר חפצו ורצונו למצוא עונו, ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בלבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה, אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו, ויתן חתת אלקים בלבבו בכל עת, עד אשר יהיה נכון לבו בטוח בה', כי אם יוסיף יעבור בו היצר ויפגשהו כפעם בפעם, ורבה עליו תאותו כמשפט הראשון, לא יהיה נפתה לבו עליו ויעזוב דרכו, כמו שנאמר (משלי כח,יג) 'ומודה ועוזב ירוחם' הזכיר תחלה "ומודה" על החרטה והוידוי, ואחר כך "ועוזב,
אך האיש המתיצב על דרך לא טובה תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום, ושונה באולתו ושב במרוצתו גם פעמים רבות, וכל עת אוהב הרע, ומכשול עונו ישים נוכח פניו, רוצה לומר התאוה והיצר, וחפצו ומגמתו, ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות, ויתודה לשוב אל ה', כמו שנאמר (ישעיהו נה,ז) 'יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו'. והמשל בזה למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהטהר, כי יניח השרץ תחלה ואחרי כן יטבול ויטהר, וכל זמן שהשרץ בידו עוד טומאתו בו ואין הטבילה מועילה, והנה עזיבת מחשבת החטא היא השלכת השרץ, והחרטה מאשר חטא והודוי והתפלה במקום הטבילה.
צריך שידע בפני מי חטא ושב בתשובה
ובפלא יועץ (ערך ראש השנה) כתב, ראש השנה הוא יום הדין הגדול אשר מלך במשפט יעמיד ארץ' (משלי כט ד), וכל בני עולם עוברים לפניו כבני מרון, והן האדם להיותו חומר עכור עפר מן האדמה, דומה למי שעיניו סגורות ויושב בבית אפל, וצריך שיפתח עיניו וגם שיביא נר כדי שיוכל לראות מאורות, אמנם כשיביאו לו נר, אף אם עיניו סגורות, מרגיש קצת באור הנר, ואם יפתח עיניו מעט יראה אור מעט, ולפי השיעור שיפתח עיניו, ככה יראה אור גדול מהנר הגדול אור בהיר, כן האדם, מחמת שעיני שכלו סתומים מלהסתכל במשכלות ומלהשתדל על כך, וגם שהוא יושב בעולם הזה עולם השפל ואפל, מתוך כך הכסיל בחשך הולך, טח מראות עיניו, מהשכיל לבו איך ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא, ואינו מרגיש ביראה ואהבה כלל, ואינו יכול לכון דעתו, מאחר שאינו יודע טיבה של אהבה ויראה רק מן השפה ולחוץ, שאינו רואה ממי צריך לירא ולמי צריך לאהבה, ואינו מתעורר, ובראש השנה וימים נוראים מאיר אז הפחד והיראה.
מדוע ראש השנה קודם ליום הכפורים
והק' הגרי"ס שהרי ידוע שהקב"ה חפץ בטובתם ובהצלחתם של ישראל, ויוה"כ הוא יום סליחה וכפרה וראש השנה הוא יום הדין, וא"כ מדוע לא צוה שיעשו את יוה"כ קודם ואחר שיכפר להם על עוונותיהם יהיה ראש השנה שהוא יום הדין ואז יוכלו לזכות בדין לשנה טובה.
ותי' בכוכבי אור כיון שבני"א רחוקים ממושגים של סליחת עוונות ועולם הבא וכדו' ולכך עשה את יום הדין שדנים על דברים גשמיים כגון בני חיי ומזוני ואחרי שיתעוררו בתשובה עבור זה יוכלו לבוא לדרגה של יוה"כ, וזה מתבאר ע"פ תוס' הנ"ל שמתוך שהם רשים לבם נשבר ומרחמים עליהם מן השמים, ובי' בזה את ממדרש הנ"ל שאורי זה ראש השנה ואחר שמגלה את האור זוכה לישועה ביוה"כ.
הכניעה היא הפתח לעבודה
ובחובת הלבבות (שער שישי – הכניעה) כתב, האם הכניעה סמוכה למדות הטובות או שהמדות הטובות סמוכות לה, שקודם צריך האדם שלא ירגיש בעצמו אדון ושליט, לפי שכל האדם אינו ראוי ליקרא עבד אם אין לו אדון וכן האדון לא יקרא אדון אם לא יהיה לו עבד, ושתיהם יקראו באותו זמן עבד ואדון שכל אחד הוא סבת השני בשמו, וא"כ לא יוכל האדם להתחיל לעבוד את בוראו עד שיקבל על עצמו את כל מדות העבדות שהם הכניעה והשפלות לפניו ושיתרחק מכל מדות השליטה שהם הגדולה והיקר והגאוה והתפארת והגאון וכדו', וא"כ אפשר לבאר בזה עניין ראש השנה שהוא יסוד ההמלכה שקודם שמתחיל בענייני המדות ועבודת התשובה יהיה לעבד ועי"ז האדון יהיה אדון.
וא"כ מבוארים היטב דברי הגמ' בר"ה שכל שנה שרשה מתחילתה מתעשרת בסופה, וכ' רש"י שישראל עושין עצמן בר"ה רשין לדבר תפילה ותחנונים כעין שנא' תחנונים ידבר רש, ובתוס' שם כ' שמתוך שהם רשין לבם נשבר, וכן אמרו שגדר התפילה שיותי וגו' ודע לפני מי אתה עומד, וגם התפילה הוא מעין זכרון לפניו ולכן כל כמה שנכנע יותר מעולה יותר שבתפילה צריך גם להרכין ראשו וכן השופר ראשו כפוף, וכן מצינו במשנה בר"ה (ג,ג) שופר של ר"ה של יעל פשוט, וכ' הרע"ב שלתפילה צריך פשוטות, כיון שצריך הכנעה, והתפילה היא יסוד ההכנעה שעומד לפני המקום ומכיר שהכל ממנו ומתחנן על נפשו ועל כלל ישראל, אמנם עדיין צריכים להמלכה כיון שהוא יום הראשון ליצירה שבו מתחיל ההכנעה של העבד.
ולפי"ז כל ענין ר"ה אינו על העבר אלא חידוש קבלת מלכותו, וזה שורש התשובה לפי שהכניעה היא שורש התשובה וכפי שבי', וכפי שכ' החובת הלבבות בתחילת שער התשובה, וגם יסוד ושורש לעבודת השי"ת שקבלת מלכותו והכניעה לפניו מעמידים את האדם במצב רוחני מתוקן אשר יביא לתורה ולמעשים טובים, ולפי"ז יובן מדוע ר"ה קודם יוה"כ שהוא תחילת עבודת התשובה.
וא"כ יתבאר מדוע קבעו את ר"ה קודם יוה"כ כיון שקודם עבודת התשובה הרי צריך להנעה שעיקרה בהמלכה, ואם היה קודם יוה"כ הרי שהיו מפסידים את עיקר עבודת ר"ה.
