היום, השבעה באוקטובר, יום השנה לטבח הנורא בעקבותיו נרצחו 102 חברות וחברי קיבוץ בארי ונחטפו 30 מהם לעזה, קיים הקיבוץ עצרת בקריאה נואשת להחזרת חבריהם מהשבי.
הקיבוץ איבד 102 מאהוביו ביום הנורא ולאחריו, כאשר חלק מהחטופים נרצחו בשבי. עשרה מחברי הקיבוץ שנחטפו עדיין שם, נמקים במנהרות, ואין דבר חשוב יותר מהחזרה שלהם הביתה – החיים לשיקום והמתים לקבורה.
העצרת שהתקיימה לאחר צעדה של מאות מחברי בארי ובני משפחותיהם ברחבי הקיבוץ, היתה בקריאה לממשלת ישראל לעשות הכל כדי להשיב את כל 101 החטופים לביתם. בין חברי בארי נמצאים עדיין בידי החמאס עשרה אנשים – הורים, אחים, חברים, אהובים, שכבר שנה לא ראו אור שמש, ולהתאבל יחד על מתיהם, חלקם לא זכו עדיין להקבר באדמתם, בביתם שאהבו. בין שכונות הקיבוץ החרבות אשר נשארו עדות נוראה ואילמת לזוועות בלתי ניתנות להכלה, עמדו הדוברים וזעקו.
יובל הרן, ששבעה מבני משפחתו נחטפו ואשר גיסו, טל שהם, עדיין מוחזק בשבי החמאס, אמר: "במשך 50 יום אני ואחותי שקד לא ידענו אם עוד יש לנו משפחה. ואז קרה הנס של העסקה הראשונה: שוחררו אמא שלי ועדי, ביחד עם הילדים. אבל מאז העסקה ההיא עברו יותר משלוש מאות ועשרה ימים ארוכים. יותר משנה שגיסי טל עדיין חטוף בעזה, ואיתו עוד מאה חטופים. שנה שלמה של גיהנום, של חוסר וודאות.
אלה בן עמי, שהוריה רז ואוהד בן עמי נחטפו, אמה שוחררה במסגרת העסקה להחזרת החטופים ואביה עדיין בשבי, זעקה:
"אני פותחת את העיניים ורק רואה אותנו עומדים בין שכונת הזיתים לשכונת הכרם, קרוב קרוב למקום בו נפרצה הגדר. בשכונות בהן מחבלים התבצרו על הגגות. בשבילים שהתמלאו דם, רוע, הרס וזדון. כבר שנה שהשכונות שוממות וספוגות בדם יקירנו. הבתים שרופים וזועקים את זעקתם. אני רואה את המבט של אבא שלי ברגע שחטפו אותו, את המבט החזק, החודר, המבט שמבטיח שהוא ישרוד. במהלך השנה אני חוזרת המון פעמים לתמונה הזאת שראיתי בטלגרם רגע לפני שהתקשרתי לחדשות בקול זעקה. המבט הזה לא עוזב אותי, וככל שאני שאני מסתכלת עליו יותר אני מזהה את אבא שלי, האבא המגונן. אני מנסה לספר לעצמי שהוא ידע שמצלמים אותו ולכן הוא נראה כל כך בטוח בעצמו, כדי להעביר לנו מסר שהוא חזק. אבל אחרי שנה של התעללות במנהרות החמאס, אחרי שנה של רעב שיכול לשגע, של לחות וחום שיכולים לגרום לחנק, אחרי שנה של צמא, כשהגרון כבר צורב – האם הוא עדיין חזק שם? אחרי שנה אני עומדת כאן באותו מקום שהכל קרה, קצת ליד הפתח בגדר שממנו אבא הובל החוצה על ידי שוביו, קצת ליד הבית שהיה פעם שלנו שבו הוא נורה ביד ".
נירה שרעבי, שבעלה, יוסי, נחטף ונרצח בשבי, וגיסה, אלי, עדיין מוחזק בידי החמאס, אמרה: "מחזקת אותי הידיעה שאתם אהבתם כל כך את יוסי ומחכים להיפרד ממנו בצורה הראויה לאדם המופלא שהוא היה. מחזקת אותי העובדה שאתם אוהבים כל כך את אלי ומחכים לו איתנו, לעטוף אותו ולעזור לו להתחזק ולשוב לאור יום ולאור הקהילה. מחזקת אותי העובדה שכל אחד ואחת מאיתנו הוא שורד ושורדת.
