ערב יום כיפור תשפ"ה. כמדי שנה אנשים לקראת היום הקדוש הזה מבקשים סליחה איש מחברו ומקווים שהקדוש ברוך הוא יחתום את גורלם לטוב בשנה הקרובה. מנהג יפה וראוי. הבעיה היא שלא מעטים הם האנשים שדקה לאחר "החתימה", במוצאי יום הכיפורים, או למחרת – ממשיכים לנהוג כתמול שלשום, ממשיכים להשתלח אחד בשני, לשנוא את המחנה האחר. בקיצור, האחדות בעם נמשכת יום אחד בלבד. אולי.
זה מצער וזה כואב. דווקא בשנה הקשה ביותר למדינת ישראל השסע בעם גובר. כל צד בטוח בצידקתו, לא מוכן לשמוע את דברי הצד האחר, סונט באחר. והפילוג בעם מגיעים לשיאים חדשים. שמעתי במו אוזני על פילוג במשפחות, על חרם בין קרובי משפחה והכל רק בגלל דעות פוליטיות והשקפות עולם. זה הזוי ועצוב. הלוואי ויום כיפורים אחד יכול היה לתקן את העוול הזה שאנחנו גורמים לעצמנו.
אחד מסממני השסע היה השבוע כאשר אירועי ה-7 באוקטובר צויינו בשני טקסים נפרדים. אם נפריד את המוץ מהתבן ונתעלם מהצורך להיות ממלכתיים – ברור ששני הטקסים הופקו על ידי שני מחנות: הממשלה ומי שאנטי הממשלה. טקסים עצובים שניהם שעצם קיומם הנפרד המחיש עוד יותר את הפילוג בעם.
ומעניין לעניין בעניין דומה: מערכות היחסים בין ראש הממשלה לשר הבטחון. כאזרח אני מאד מאוכזב ואף מודאג מכך שבשנה הקשה ביותר למדינה שני האישים האמונים על בטחוננו מצויים במערכת יחסים לעומתית. זה באמת הזוי. אף אחד מהשניים אינו טלית שכולה תכלת. אני גם לא יודע "מי התחיל", ותכלס זה לא משנה. אני בדעה שעל ראש הממשלה בעצם תפקידו כראשון במדרג להיות המבוגר האחראי ולהחליט אחת מהשתיים: או שאינו יכול לחיות יותר עם יואב גלנט ואז לפטרו, או שהוא רוצה להסתדר איתו – ואז לפעול כדי שזה יקרה. כמובן שעל יואב גלנט לנהוג בהתאם.
לגבי המצב הצבאי: השבוע ראינו, שוב, שאין מצב בו לאוייבינו – חמאס בעזה וחיזבאללה בלבנון אין כלל יכולת לירות עלינו ולהרוג בנו, לצערנו. ושוגה באשליות מי שמאמין שבאמצעות כוח צבאי עצים צה"ל יוכל לגרום לכך שלא יהיה יותר שום ירי לעבר אזרחינו. שנבין – אם לאחר שנה של כתישה החמאס בעזה עדיין יכול לירות רקטות לעבר ישראל – זו ההוכחה לכך ששום כוח לא יכול לנטרל לחלוטין את יכולתו של האוייב לפגוע בנו. אז מה עושים? מפעילים לחץ צבאי כה עוצמתי, כפי שאנחנו עושים מול חיזבאללה בלבנון עד שנוציא מאוייב את החשק להמשיך במלחמה. ולראיה – החיזבאללה מבקש הפסקת אש בלי תנאים.
הוא מוכן לנתק את הקשר הנסיבתי לחמאס. הכל ובלבד שנפסיק לחסל את ראשיו ואת חייליו. ישראל חייבת להמשיך את הלחץ הצבאי העצים ולהגבירו. בסוף כמובן שיהיה הסדר וחשוב להגיע אליו כאשר אנחנו מכניעים את אוייבינו ובכך נגיע להסדר טוב בטחונית, כזה שיוכל להחזיר את התושבים הביתה, להחזיר את החטופים ולשקם את המדינה.
בסוף היום – אנחנו כן עם נפלא, עם ערבות הדדית בשעת צרה. בואו נתפלל שהתבונה והנחישות תהיה מנת חלקם של מנהיגינו ושנגיע, ככל האפשר, לשלווה (היחסית), לה אנחנו ראויים.
גמר חתימה טובה.
ערבות הדדית בשעת צרה ממש לא מספיקה, זה מראה שיש לנו על מה לעבוד והרבה… עלינו לשמור על לשון נקיה ולא להשמיץ כל הזמן לקבל שיש דעות שונות וזה בסדר ולא להילחם במישהו אם דעתו שונה… אבל אסור ללכת נגד הממשלה שנבחרה ברוב קולות וביושר… לזכור שהחיים והמוות ביד הלשון.
. בואו נהיה חברים *על הפשעים נכסה באהבה*