שיגורים ויירוטים
המטחים הגיעו ב"יום השנה" משלושה כיוונים: בבוקר מעזה, בצהרים מתימן ובלילה מלבנון
אזעקות, שיגורים, יירוטים והרבה בומים מפחידים ומרעישים. זה מה שמאפיין בשבוע האחרון את מדינת ישראל לאורכה ולרוחבה. זה החל ערב ראש השנה עם השיגורים מאיראן ונמשך השבוע עם סבבי הטילים והרקטות למרכז הארץ ולצפונה.
המטחים החריפו ביום שני, כאשר המדינה ציינה את יום השנה הלועזי לטבח. היה ברור שהיום הזה לא יעבור בשקט. ואכן זה הגיע משלושה כיוונים לאורך כל שעות היום. בבוקר מרצועת עזה, בצהרים מתימן ולקראת חצות מלבנון.
השאלה שרבים נתקלו בה (עוד מערב ראש השנה) הייתה: היכן זה תפס אותך? מה עשית באותו רגע? לא היה אחד שנמלט מהשאלה הזו, ולו משום העובדה שהאזעקות היו בכל פינה בארץ. פעם כאן, פעם כאן ובכל מקום.
בד בבד הצבא המשיך ואף החריף את פעולותיו בלבנון ובעזה. אולם העיניים נשואות לאיראן: בעולם ממתינים לראות כיצד ישראל תגיב על מתקפת הטילים (השנייה) שהיא ספגה. כולם יודעים שזה יקרה. ההחלטה כבר התקבלה. השאלה היא רק העיתוי ומיקום התגובה.
מיד לאחר התקיפה, הכריז נתניהו שתהיה תגובה חריפה. בשונה מפעמים קודמות, הפעם זכו דבריו לחיזוק מפיהם של פרשנים וגנרלים לשעבר, שהתחרו ביניהם על מידת התגובה הצפויה. אחרים החלו לשרטט את האפשרויות: מאגרי הנפט, מתקני הגרעין וסמלי השלטון. השיקולים לכאן ולכאן, כאשר גם לאמריקאים יש כמובן מה לומר. הממשל עושה הכול כדי למנוע הסלמה אזורית לפני הבחירות ומכאן נגזרת עמדתו.
האולפנים כאמור מלאים באנשי ביטחון "לשעברים", שכל אחד מהם חושב שהוא לפחות רמטכ"ל או ראש ממשלה. הם עוטים על פניהם ארשת חשיבות, ומשיאים עצות מהיציע. גם ראשי ממשלות לשעבר שכיהנו בתפקידם 2-3 דקות, מתראיינים ברוב חשיבות וזורקים עצות בשפע (ראו לקמן). ככה זה כשאין שום אחריות על הכתפיים.
מי שדווקא הפתיע עם עמדתו היה העיתונאי והמזרחן (המצויין), צבי יחזקאלי. "אני לא חושב שצריך לתקוף את מתקני הגרעין", אמר., "הייתי מפיל שם את השלטון ורואה כיצד העם האיראני נהנה מכך". בדבריו התייחס גם לסדקים בחיזבאללה והדיבורים על הפסקת אש, כאשר האיראנים לוחצים על בני חסותם הלבנוניים לחתוך הפסדים. "ישראל לא צריכה להסכים עכשיו להפסקת אש בלבנון", סבור יחזקאלי. כמו כן לדבריו, אפשר היה להחזיר את החטופים מהר מאוד, אם הצבא היה פועל בחאן יונס כפי שהוא עושה בדאחיה. "כרגע אין איום על הנהגת חמאס".
לאורך ולרוחב
שנה חלפה והכל כאן השתנה: מדינת ישראל שינתה פניה כמעט בכל התחומים
שנה (לועזית) חלפה מאז הטבח הנורא והכל כאן השתנה. האירועים הקשים שהיו בשמחת תורה אשתקד בדרום הארץ, וכל מה שהתרחש לאחר מכן יצרו מציאות חדשה ומורכבת. זו כבר לא אותה המדינה שהייתה כאן.
השינוי מורגש בכל המישורים: זה החל בכשל הנורא שהביא לטבח, יחד עם קריסת הקונספציה ("החמאס מורתע"), שהוכיח לכולם עד כמה זלזל הצבא, ובעיקר אמ"ן, באויב החמאסי ועד כמה לא חשב שהוא מסוגל לחולל פרעות כה איומות. זה נמשך בקרע הפנימי סביב עסקת החטופים, כאשר ארגוני המחאה אימצו את בני משפחותיהם כדי להילחם פוליטית בממשלה ובעומד בראשה. באופן זה שינתה המחאה, בחסות התקשורת, את כל הכללים והפכה את המדינה מדמוקרטיה לאנרכיה.
שינויים נוספים: האנטישמיות שגברה בעולם כלפי מדינת ישראל בעיקר באוניברסיטאות בארה"ב, כמו גם מרוץ הבחירות לבית הלבן, שבמרכזו הסוגיה הישראלית עם השלכה ישירה למה שעלול או עשוי להיות כאן.
הסלמה נרשמה גם במערכת המשפטית בכל היבטיה, והדבר מתבטא באובדן אמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון היועמשי"ת. גם נושא דחיית גיוסם של בני הישיבות, צף ועלה עם המון הסתה, תחת התירוץ של התעצמות המלחמה וחוסר ההבנה שתורה מגנא ומצלא.
כמו כן נשברו כל הכללים בהתקפות על מדינת ישראל. מדובר במלחמה חסרת גבולות עם שיגורים של טילים וכטבמי"ם בטווחי מרחק של יותר מ-2000 ק"מ על ידי החות'ים והאיראנים. בפועל מנהלת מדינת ישראל מלחמה בשבע חזיתות, דבר שלא עשתה בעבר, והסתייעה בקואליציה של מדינות (בין השאר ערביות), שסייעו להדוף את איום המתקפה מחזיתות רחוקות.
אירועים בולטים נוספים שהעידו על המציאות המורכבת בעקבות הטבח: פרשת שדה תימן והיחס המשפטי לטובת מחבלי הנוחב'ות הארורים. גם הכלכלה שינתה פניה: אנשים נותרו ללא פרנסה, עקורים מבתיהם בצפון הארץ יותר משנה, דבר שלא זכור מאז הקמת המדינה.
מלבד אובדן הצפון, ישראל חוותה השנה בידוד בינלאומי, יחס עוין בבית הדין בהאג, יחס צונן קבוע מהאו"ם, החלטה לא לשגר נשק לישראל ובקיצור צונאמי מדיני. בד בבד הורגשה מתיחות עם המדינות הערביות שיש עמן הסכמי שלום: מצרים סביב ציר פילדלפי, ירדן, לנוכח הברחות הנשק דרך הגבול הארוך והרעוע, שלום שמתנדנד עם האמירויות והסיפור הסעודי שנתקע.
השינוי מורגש גם ביחס לנתניהו: הקריאות להסתה ולרצח נגדו גברו. המלחמה לא שינתה את אנשי הרל"ב, כאשר מכונות הרעל שלהם אינם בוחלים במילים קשות נגדו, חלקם מצהירים (לא להאמין) שהם מעדיפים את סינואר עליו..
בד בבד מנהלים מפגיני המחאה מסע דה-לגיטימציה למשטרה עם הקריאות: "המיליציות של בן גביר". ברקע נמשך לו הוויכוח המר אודות הקמת ועדת חקירה ואופייה: ממשלתית, ממלכתית או אזרחית. בשמאל מנסים לקבוע עובדות עם ועדת חקירה אזרחית, בדיוק כמו הטקס הנוסף שעשו השבוע במלאת שנה לטבח, מתוך דגש שלא ליטול חלק בטקס הממלכתי, שאורגן על ידי הממשלה. מדינה אלטרנטיבית לציבור אלטרנטיבי.
בחזרה לאחור
האתגרים הביטחוניים שהיו על השולחן במוצאי שמחת תורה לאחר אירועי הטבח
שנה חלפה והסיפורים על אירועי הטבח אינם נגמרים. כל יום מביא עמו עוד זווית, עוד תיעוד ועוד עדות, אך התמונה עדיין אינה שלימה. ספק אם היא תוכל אי פעם להיות כזו.
השבוע מצאתי את עצמי חוזר לאחור כדי לבדוק כיצד סיקרנו כאן את האירועים במוצאי שמחה תורה תשפ"ד כאשר הזוועות היו בעיצומן והנתונים טרם ברורים. הרצון היה להימנע מיצירת פאניקה ציבורית ולהיזהר מלהיסחף אחר מספרים מוגזמים. בכותרת הגג כתבנו כי מדובר ב-300 נרצחים הי"ד, והוספנו בסוגריים כי המספר מתעדכן ר"ל. איש לא תיאר אז כי המספר יחצה את האלף ויתקרב ל-1200.
בטור הפרשנות ציינו אז, כי בפני הצבא והדרג המדיני ניצבת משימה בלתי פשוטה על אופי פעולת התגובה הנדרשת, משום שמדובר במצב שטרם היה כמותו בישראל מאז ומעולם.
לאחר מכן ציינו כי שלוש נקודות מטרידות את הדרג הצבאי והן יילקחו בחשבון: המצב בצפון והאפשרות שהחיזבאללה יצטרף למערכה, המצב בערים המעורבות בישראל והחשש מ"שומר חומות 2" באמצעות מהומות אלימות מצד ערביי ישראל, וכמובן השבויים והנעדרים המוחזקים בידי החמאס.
במבט לאחור: החיזבאללה אכן הצטרף למערכה, ערביי ישראל לא יצאו לביצוע מהומות אלימות, ומצב החטופים אכן משפיע רבות על אופי הלחימה בעזה.
איש לא חשב אז, שתעבור שנה ונמצא את עצמנו בחזיתות חדשות הכוללות עימות ישיר מול איראן, מתקפות חוזרות ונשנות של החותי'ם (מי בכלל הכיר אותם), שיגור כטבמי"ם מעיראק ומתח גובר בכל הגבולות, כולל מלחמה של ממש המתנהלת מידי לילה בתוככי יו"ש.
גם ב"מקור נאמן" בסוף אותו שבוע עסקנו כמובן בטבח הנורא, בהשלכותיו, בעדויות מהשטח ובניתוחים פוליטיים. על הקושי שחשנו אז – בקטע הבא.
התמימות והעמימות
כיצד סיקרנו לפני שנה את הטבח וכמה היינו רחוקים מאי הבנת המציאות המרה?
קשה היה לכתוב את המדור בסוף אותו שבוע. הקושי היה כפול: כל רגע הגיעו עוד נתונים, עוד מספרים, עוד סיפורים ועוד עדויות קשות וכואבות. הניסיון היה למצוא זוויות כאלו ואחרות, שיספרו את הסיפור האמיתי ויעניקו לקוראים תחושה כאילו הם עצמם היו במקום.
אולם המילים נעתקו והידיים התקשו מול המקלדת: "כיצד לכתוב ולסקר את האסון הנורא הזה. מהיכן מתחילים", שאלנו אז. "האם מרגע השמועות במהלך שמחת תורה. אולי מרגע שהשמועות הפכו למציאות מרה. שמא מכל יום שחלף והביא עמו עוד ועוד הרוגים בקצב מסחרר של מאות. ואולי מהטבח בבארי ובקיבוצים ובישובים הנוספים בעוטף, נתיב העשרה, כפר עזה, מהאירוע ברעים שהפך לטבח כבד. מהיכן מתחילים: מהכאב הנורא. מסיפורי הגבורה העילאיים, מהחסד שעשה ד' עם הניצולים. כל דבר זה סיפור בפני עצמו. מדור שלם.
בניסיון לעשות סדר באירועים, התחלתי אז לספר על השמועות הראשונות, שהגיעו בבוקר שמחת תורה, עוד לפני שהתחלנו להתפלל שחרית. היה זה כאשר הקדמתי מעט להגיע כדי לנקות ולסדר קצת את אולם בית הכנסת מעטיפות הסוכריות שהותירו ה"צאן קדשים" מההקפות בלילה.
"משהו קורה בדרום", לחש לי חרש אחד המתפללים, שהקדים גם הוא לקום, ונקב בשמו של אחד מאנשי הביטחון וההצלה המתגוררים בשכנות כמקור המידע. השמועות היו די מעורפלות ולמען האמת די שגרתיות. לתומי חשבתי שמדובר בעוד סבב שגרתי שכבר התרגלנו אליו. עוד סבב של ירי, שיסתיים די מהר. "מעניין מה העילה הפעם", ניסיתי לחשוב. במבט לאחור, מדובר היה במחשבה תמימה, כאילו רוצחי החמאס הארורים מחפשים להם תירוצים לפתוח במעשי רצח.
הדיווח השני הגיע כבר בפירוט יתר, והפעם מאחד העובדים הזרים הסועדים את אחד מקשישי האזור: "הייתה חדירת מחבלים לישובים בעוטף עזה ואפילו לערים אופקים, נתיבות ושדרות. יש גם בני ערובה שנלקחו לעזה. האירועים בעיצומם".
כמי שמסקר את האירועים הללו שנים ארוכות, נטיתי לחשוב ואף אמרתי לסובבים, שמדובר בהפרזה מוחלטת, תוך ניצול העובדה שאפשר להפיץ כל מה שרוצים בחסות השבת והחג. עד כדי כך קשה היה להאמין לשמועות ולדיווחים הללו. המספרים שעמדו אז על 60 הרוגים (והיו שנקבו במספר מאה) נשמעו דמיוניים ולא מציאותיים. אלא שככל שנקפו השעות, הגיעו עוד ועוד דיווחים (מאותם עובדים זרים ואנשי ביטחון והצלה) שזה בדיוק מה שקורה: חדירה מהיבשה, מהאוויר ומהים, ירי, לקיחת שבויים ואנדרלמוסיה מוחלטת.
מאוחר יותר כאשר מעשי הזוועה של החמאס התבררו לעיני כל, הבנו כמה תמימים היינו. שנה חלפה והתמימות נעלמה.
עגלת הניצחון
עד לא מכבר הם קראו להפסקת הלחימה, ועתה הם צועקים שחייבים לתקוף באיראן
נפתלי בנט, יאיר לפיד ובני גנץ, כיהנו בעבר יחד בממשלה קצרה (וכושלת). כיום, איש מהם אינו נושא בתפקיד מיניסטריאלי קובע ומשפיע. אחד מהם נכשל בעבר בתפקידו, השני נחשב לכושל תמידי והשלישי טעה בשיקול דעת נמהר כשעזב את הממשלה (ומאז מאבד מנדטים בקצב מסחרר)
השבוע ניסו השלושה לקפוץ על עגלת הניצחון בכל הקשור לאיראן, אך עשו זאת במגושמות רבה. ניתן לומר שאם "עגלת הניצחון" הייתה עגלה אמיתית, הם היו שוברים את גלגליה. השלושה, שאינם נמצאים כאמור בעמדות השפעה מעשיות, מריחים שישראל עומדת לתקוף באיראן ומבינים שהפעם איש לא יוכל למנוע זאת. גם הציבור בארץ מבין זאת וגם הממשל האמריקאי.
לפיכך הם "משיאים עצה" לראש הממשלה שעליו לתקוף באיראן, כדי שלאחר מכן, יוכלו ליטול קרדיט ולספר בכל ראיון תקשורתי, שהם אלו שהמריצו את נתניהו ואת הדרג הביטחוני לבצע את התקיפה. להצלחה כידוע אבות רבים, והם מריחים הצלחה ומבקשים להצטרף.
בנט, "האסטרטג העולמי" ש"ניצח" את הקורונה באמצעות הספר שכתב, מבין לאן נושבת הרוח וקרא השבוע לא להסתפק בתגובה קלה נגד בסיסי צבא איראניים, או פעולות רועשות סתמיות. לדבריו נוצר עתה חלון הזדמנויות לפגוע במתקני הגרעין, לאחר שזרועות התמנון האיראניים, החמאס והחיזבאללה נחלשו. "זהו חלון הזדמנויות חד פעמי. יש לנו לגיטימציה וגם את היכולת לפגוע קשות במשטר האיראני ובתכנית הגרעין שלו. גם העם האיראני רוצה בכך". מעניין לשמוע מבנט כיצד נוצר "חלון ההזדמנויות" וכיצד לפתע "זרועות התמנון, חיזבאללה וחמאס נחלשו".
גם גנץ קרא כאמור לנקוט בתגובה צבאית נגד איראן, אך המצחיק ביותר היה יאיר לפיד, שעד לא מכבר קרא להפסקה מוחלטת של הלחימה בעזה ובצפון, ולפתע נעשה גיבור מול איראן וקורא לפגוע במתקני האנרגיה שלה. "ארה"ב לא תומכת במתקפה, ואתה הרי לא תומך במריבה עם האמריקאים", נשאל לפיד באחד הראיונות. "אם הייתי ראש ממשלה הייתי משכנע את ביידן שהתקיפה הזו נחוצה" השיב לפיד (והיפוכו), ואמר שלעיתים יש לפעול גם מול אי הסכמה אמריקאית.
לקמפיין התגובה באיראן הצטרפו אנשי תקשורת, שעד לא מזמן קראו להפסקת אש וסיום המלחמה, ולפתע תפסו אומץ והם מצדדים בתקיפה באיראן. גם הם רוצים לקפוץ על העגלה המנצחת. מדובר בכתבים שתודרכו דרך קבע (שמא מגלנט) נגד נתניהו וזלזלו ב"ניצחון המוחלט" שלו. אולם האיש נותר בדרכו ובס"ד הצליח בכמה פעולות בצפון ובדרום, ועתה כולם קופצים פנימה ושוכחים שעד לפני רגע התנגדו לדרך פעילותו.
אם וכאשר תתבצע ההתקפה באיראן, ובס"ד היא תצליח, לבטח נשמע את השלושה שהוזכרו לעיל ואת חבריהם מהתקשורת מתפארים ומספרים: "זה בדיוק מה שאמרנו והמלצנו. טוב ששמעו לנו"…
זר פרחים
מי היה מאמין: מדוע נתניהו חב תודה מיוחדת לאנשי המחאה, השמאל ו"אחים לנשק"?
במסגרת החזרה לאחור – שנה לאחר הטבח, בדקתי גם מה נכתב כאן ב"מקור נאמן" על נתניהו בסוף אותו שבוע נורא והאם התחזיות הללו התגשמו.
תחת הכותרת "במשמרת שלו", תהינו האם האיש שחשב לסיים את הקריירה עם פרס נובל לשלום (עם סעודיה), ייאלץ ללכת הביתה לאחר המלחמה. ההערכה הייתה שאכן כך יקרה. האסון הגדול ארע במשמרת שלו וגם אם אינו אשם, הרי שעל הרבה פחות התפטרו ראשי ממשלות בעבר. אחד כזה עמד בראש הליכוד. שמו היה מנחם בגין והוא אמר "איני יכול עוד" כאמור על הרבה פחות. עוד הוספנו וכתבנו כי נתניהו אמנם לא אשם, המחדל הוא צבאי. אבל הוא זה שנמצא בראש הדרג. כך זה פועל במישור העסקי וכך במישור הפוליטי.
בהמשך הטור, הוספנו כי מה שלא עשתה המחאה, עשה החמאס, ואולי הא בהא תליא. המחאה החלישה את הצבא ואתגרה את החמאס להוציא לפועל את תוכניתו. (כך לפחות העיד אחד המחבלים שנתפס, ובחקירתו סיפר כי "ההפגנות בישראל עודדו אותנו") "הנחמה היחידה של נתניהו תהיה בכך, שהמלחמה תצליח בס"ד ותמוטט כליל את החמאס בעזה. או אז הוא ייזכר לפחות כמי שבמשמרתו הושמד החמאס בעזה", הדגשנו.
באותה עת אכן חשבו כולם כי סופו הפוליטי של נתניהו נראה מעבר לפינה. בליכוד החלו לצחצח חרבות וכל מי שראה את עצמו יורש, דאג שכולם יידעו זאת. "נתניהו גמור", הם הסבירו וחשבו שבתוך כמה חודשים, הוא הולך. חלפה שנה ומצבו של נתניהו רק השתפר פוליטית. ממשלתו ביצרה את כוחה עם הצטרפותו של גדעון סער, ואיומיו התכופים של בן גביר, כבר לא יערערו אותה.
גם הסקרים, שהראו לפני שנה כיצד הליכוד יורד למחצית מכוחו וכיצד נתניהו מפסיד בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה לגנץ, השתנו כליל. נתניהו חוזר להוביל בכל הפרמטרים, הליכוד חיזק את כוחו, גנץ נחתך מ-40 מנדטים בשיאו לפחות מחצי, ולפיד מדשדש עם מספר חד ספרתי.
מי שמחפש הסברים יוכל למצוא אותם במה שארע השבוע ב"טקס האלטרנטיבי" שמארגניו התעקשו לקרוא לו "הטקס הלאומי". רוח האירוע הייתה נגד נתניהו ונגד הממשלה. אחד מהאומנים שהופיעו במקום, זימר על הבמה שיר שמילותיו המרכזיות היו: "גנבו לנו את המדינה". אמירות שאלו, כאילו המדינה שייכת לצד אחד, הצד שנגד נתניהו, פועלות בדיוק לטובתו ומחזירות לו את הבוחרים שנטשו אותו. זו הסיבה שאנשיו מיהרו להדהד את הדברים.
זה גם מה שקרה לאחר הטבח: ההפגנות של השמאל והמחאה שמיקדו את כל האש נגדו, חיזקו אותו בבייס שלו. התוצאה: שנה לאחר הטבח ונתניהו שוב נמצא בפסגה פוליטית. את הפרחים עליו לשגר לאנשי המחאה, אנשי אחים לנשק, התקשורת ו"אנשי התרבות" משמאל.
היעלמות מסתורית
להיכן נעלם מפקד "כוח קודס" והאם הוא קשור לחדירה המודיעינית הישראלית לתוככי החיזבאללה?
החיסול של מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה הפתיע רבים. ההנחה הייתה שישראל נמנעת מלפגוע בו באופן מושכל ומחושב. האיש ישב על כיסאו (והתחבא בבונקר שלו) שנים ארוכות, ונתפס כמנהיג שאינו ממהר להפעיל כוח, בעיקר לאחר מלחמת לבנון השנייה, בה נחל תבוסה קשה.
"אפילו ישראל לא סופרת אותו", לעגו לו במדינות ערב הסוניות. ואכן תשומת הלב של ישראל התמקדה בחיסולים של אנשי הפיקוד והביצוע, עימאד מורנייה הרמטכ"ל לשעבר, פואד שוכר, הרמטכ"ל שהחליפו, ושאר המפקדים. נסראללה נותר לכאורה חסין.
ההחלטה להתנקש בו התקבלה בסופו של דבר בקונצנזוס בצמרת הדרג המדיני והביטחוני בישראל. התעקשותו להמשיך במלחמה, דבר שמנע את חזרת התושבים לצפון, הם שהביאו את סופו. לחיזבאללה יהיה קשה למצוא מחליף ברמתו ואף אחד לא מתנדב לעשות זאת מסיבות מובנות. היורשים פורשים.
מי שחזו את החיסול, היו דווקא האיראנים. מנהיגם עלי חמינאי, שיגר שליח לנסראללה, לאחר מתקפת הביפרים וקרא לו להגיע לאיראן. השליח הציג לנסראללה מידע מודיעיני לפיו יש לישראל סוכנים בתוך החיזבאללה וכי היא מתכננת לחסלו. נסראללה שמע וסירב לעזוב. בסופו של דבר השליח, שהיה מפקד בכיר במשמרות המהפכה, שהה עם מנהיג החיזבאללה בבונקר שלו כאשר ישראל הפציצה אותו והשניים נהרגו בהפצצות.
מאז מותו של נסראללה, ועוד קודם של איסמעיל הנייה, מנסות הרשויות באיראן לגלות את עומק החדירה המודיעינית של ישראל לתוככי משמרות המהפכה. החקירה מתמקדת במיוחד באישים הנוסעים לחו"ל, או שיש להם קרובי משפחה מחוץ לאיראן. החשד נופל על אלו שגילו התעניינות מיוחדת בנסראללה.
נסראללה עצמו בטח לחלוטין במעגל הפנימי שלו, וסירב כאמור להזמנתו של חמינאי לעזוב את לבנון ולהגיע לטהראן. במקביל החלו בחיזבאללה בחקירה פנימית רחבת היקף של מאות אנשים, על מנת לאתר מרגלים ישראלים בשורותיהם. מי שהוביל את החקירה היה שיח' נביל קאוק, מבכירי החיזבאללה. משנדמה היה שהחקירה מתקדמת, ארעה תקיפה ישראלית שחיסלה את קאוק, יום לאחר חיסולו של נסראללה.
לכל הדיווחים הללו מצטרף הסיפור המסתורי והמוזר סביב היעלמותו של מפקד "כוח קודס" איסמעיל קאאני. השמועות רבות. האם קאאני חוסל בתקיפה ישראלית בביירות, האם נשבה על ידי כוח ישראלי מיוחד, האם הוא פצוע קשה מתקיפה ישראלית, ואולי בכלל הוא שימש כסוכן ישראלי ונמלט לישראל. שמועות אחרות טוענות כי הוא חוסל על ידי המודיעין האיראני לאחר שנעצר באשמת בגידה.
לאחר מבצע הביפרים, חיסול נסראללה והחדירה לעומק החיזבאללה, הכול אפשרי.
התקומה והמהומה
מה עומד מאחורי הצעתו של נתניהו להחליף את שם המלחמה ומדוע זה לא יתפוס?
"מלחמת שלום הגליל", שניתנה על ידי ממשלת בגין ושרון, הושמטה במכוון על ידי התקשורת ונקבעה בתודעה כ"מלחמת לבנון הראשונה". גם הגירוש מגוש עזה, המוכר כ"התנתקות" – נעשה כפעולה להנדסת התודעה.
השם המקורי שניתן למחמה הנוכחית, "חרבות ברזל" לא הצליח לתפוס. התקשורת שוב השתלטה על האירוע והשם שניתן למלחמה הוא "מלחמת השביעי באוקטובר". גם דובר צה"ל שהתייחס לכך לא מכבר טען כי השם שייזכר הוא "השביעי לעשירי".
בתחילת המלחמה ניסתה הממשלה לקבוע את שמה כ"מלחמת בראשית". אך השם לא תפס. השבוע, ביום השנה לטבח, ביקש נתניהו משרי הממשלה לשנות את שם המערכה ל"מלחמת תקומה". יריביו מיהרו לעוט נגדו בטענה שהוא מנסה שוב להתחמק מאחריות על חלקו באירועים שקדמו לטבח, תוך ניסיון להשכיח את "השביעי לעשירי" ולהתמקד במלחמה שלאחר מכן.
"נתניהו הוא גאון שיווקי" הודו יריביו, "הוא מנסה לקבע בתודעת הקהל כי הוא 'אבי התקומה' או 'ראש ממשלת התקומה'. זה נשמע הרבה יותר טוב מכל שם אחר". ואכן תקומה מצלצל כדבר חיובי, הרבה יותר מסתם "מלחמת השבעה באוקטובר".
התקומה יצרה מהומה וקשה להאמין שהשם הזה יתפוס. התקשורת לא תיתן לכך יד. בסופו של דבר, היא זו שמדווחת, מסקרת ומזכירה את שם המלחמה. במשך השנים למדנו שכוחה אמנם מוגבל בכל הקשור להשפעה פוליטית. אולם בכינויים ושמות קשה להתחרות בה.
דוגמא בולטת ניתנה השבוע עם הטקס החלופי ליום השנה הלועזי לטבח. מדובר היה בטקס פוליטי לכל דבר הן בתכניו ובעיקר בעצם מהותו, נגד הטקס הממלכתי שערכה הממשלה. כך נוהג השמאל בכל טקס שאינו שולט בו. זו דרכו הקבועה להתנגד לתוצאות הבחירות.
האבסורד היה בשם שהתקשורת העניקה לו: "הטקס הלאומי" או "הטקס של בני המשפחות". הנדסת תודעה על מלא.
הטור פורסם במקור בעיתון יתד נאמן
