ר' שלום שבדרון צעק, והציבור הוכה בתדהמה | הרב יוסף זאב

רבי שלום שבדרון זצ"ל עמד בליל שבת בבית הכנסת 'זיכרון משה', ודרש כהרגלו בפני הציבור. לפתע צעק ר' שלום: "יש כאן שני יהודים שגרמו לאדם אחד לחלל שבת ולגלח אנשים בתער, הכל בגלל ההתנהגות שלהם!" הציבור היה המום. למי הוא מתכון ? ואז המשיך ר' שלום: אספר לכם מעשה שהיה: במשך תקופה ארוכה, אני וחברי, רבי עזרא ברזל זצ"ל, היינו הולכים בכל יום שישי אחר הצהרים ל'מחנה יהודה'. היתה לנו חצוצרה שבה היינו תוקעים ומכריזים על כניסת השבת. זה היה לפני עידן צפירות האזעקה וצלילי המוזיקה החסידית המכריזים על כניסת השבת. היינו עוברים בין החנויות ומזרזים את בעלי החנויות לסגור את הדוכנים ואת החנויות. בסוף השוק היו ארבע חנויות של ספרים. אנשים באו להסתפר ולהתגלח. שלושה מהספרים היו נענים לקריאה שלנו. רק היינו אומרים "שבת, שבת", ובתוך כמה דקות החנויות שלהם היו סגורות ונעולות על מנעול ובריח. הספר הרביעי היה אגוז קשה. היינו קוראים בקול "שבת, שבת", והוא היה אומר לנו בנימה של לעג: "רבנים נכבדים, כבודכם במקומו מונח, אבל אצלי השבת נכנסת כשאני גומר לספר את כל האנשים שממתינים בתור"… אמרנו לו: "אדוני, לשבת יש זמן קבוע, היא אינה מתחשבת בכמות
הלקוחות שלך ואינה תלויה בסיום העבודה שלך. זמן זה זמן, ושבת זו שבת. הקב"ה קבע את העיתים והזמנים, וזמנה של השבת נקבע מאז השבת הראשונה, זו שנבראה על ידי הבורא בבריאת העולם". אך הספר ההוא בשלו: "אין בעיה, אתם תעשו את העבודה שלכם, אני את העבודה שלי, הכל בסדר". זה היה בנושא השבת. אבל היה עוד ענין: הספר הזה היה מגלח בתער. פעם אחר פעם ניסינו לדבר על ליבו, אמרנו לו שזה איסור מן התורה, אך הוא בשלו: "שמעתי אתכם, אין בעיה, אתם תעשו את העבודה שלכם, אני את העבודה שלי, הכל בסדר". ככה זה היה חוזר על עצמו מדי שבוע. באחד מימי שישי הגענו לשוק כהרגלנו. תקענו בחצוצרה, קראנו "שבת, שבת", עברנו בין החנויות והדוכנים, עד שהגענו לאזור המספרות. והנה אנחנו רואים שהחנות של אותו ספר סורר – סגורה. התעניינו: מה קרה? הרי יום שישי היום, היום הפעיל ביותר בשבוע אצל בעלי המספרות. סיפרו לנו: באחד מימי השבוע הבן אדם עבד כהרגלו בחנות. באמצע העבודה חש כאבים בחזה. הוא המשיך לעבוד כרגיל, וכעבור זמן התמוטט על רצפת החנות. הבהילו אותו לבית החולים "ביקור חולים". כעת הוא שוכב במחלקה הפנימית. החלטנו לבקר אותו בבית החולים. ביום ראשון הגענו לבית החולים "ביקור חולים" – לביקור חולים… עלינו למחלקה הפנימית, פגשנו את הבן אדם שוכב במיטתו, מוקף בצינורות. הבן אדם התרגש מן המחווה של הרבנים. הוא ידע שיש בליבם עליו, על עזות המצח שלו כלפיהם ועל הזלזול המחפיר שלו בשבת המלכה ובאיסורי תורה. הוא התרגש מכך שהם לא שמרו לו טינה ובאו לבקר אותו. גם מצבו הרפואי הלא-מזהיר גרם לו להתרכך. אמרתי לו: "בוא נעשה עסקה. אתה מצידך מבטיח שמהיום והלאה אתה סוגר את החנות שעה לפני שבת, כמו כן אתה מבטיח שיותר אינך משתמש בתער, ואנחנו מצידנו נברך אותך בברכת רפואה שלימה, שתוכל לחזור במהרה בכוחות איתנים למספרה שלך בשוק. עשינו עסק?" הוא הנהן בראשו. ברכנו אותו מעומק הלב ואני הוספתי ברכת כהן. הוא הושיט יד רפה, ולחצנו ידיים. עיסקה או לא עיסקה? חלפו שלושה שבועות והבן אדם חזר לאיתנו. שב לחנותו, עומד שעות ארוכות על רגליו, מספרים בידו, טרוד באומנותו. הגיע יום שישי. כששמע מרחוק את קול תרועת החצוצרה, מיהר לסדר את סידוריו האחרונים, הפך את השלט מ'פתוח' ל'סגור', הגיף את הוילון ונעל את החנות. מדי פעם עברו אנשים במקום, ביקשו להיכנס לחנות כדי להסתפר, אך להפתעתם מצאו את הדלת מוגפת. הם הרימו גבה, לא הבינו מה קורה כאן. הסבירו להם. כשעברנו ליד החנות – מצאנו אותה נעולה. בעל הבית מזמן כבר איננו. כעת הוא עושה את דרכו להכנות אחרונות של השבת בביתו. ברוך השם, איזה קידוש ה'. כך צריך להתכונן לשבת קודש! מספר ר' שלום: במשך חצי שנה, כל יום שישי היינו עוברים במקום. החנות סגורה. אמרנו: ריבונו של עולם, לא נבראו רעמים אלא ליישר עקמומיות שבלב. הכנסת לו 'זעזוע' אחד בלב, הכל התיישר… חצי שנה הכל דפק כמו שעון שוויצרי. בערב שבת אחד אנחנו מגיעים לשוק כהרגלנו, עוברים בין החנויות והדוכנים, מכריזים על השבת ההולכת וקרבה. מתקרבים לאזור מספרות, ו…לא מאמינים למראה עינינו: המספרה של מיודענו שוקקת חיים, כאילו אמצע היום. אנו מתקרבים בהססנות. נזהרים לבחור את מילותינו. אולי בכל זאת חלה איזו טעות מצערת. בעל הבית הבין היטב את סימני התמיהה שעל פנינו. הוא קרא לנו לשלום, ואמר לנו: "רבנים נכבדים, תשמעו, הגעתי למסקנה: שבת, לא שבת, לא משנה לי. אני לא עוזב את המספרה עד שאגמור לספר את אחרון הלקוחות!" "מה קרה עכשיו ?" תמהנו, "הרי עשינו עסקה. לחצנו ידיים. נתנו ברכה. היית חולה מסוכן, וברוך ה' שבת לאיתנך. הקב"ה לא החזיר אותך לחיים כדי שתפגע בו". – למה? איך? מה קרה? – אספר לכם מה קרה. והוא החל בסיפורו: ביום שלישי השבוע היתה לי אזכרה של אבי עליו השלום. תכננתי ללכת לבית הכנסת בצהרים, להתפלל מנחה ולומר קדיש. חיפשתי מנין, אמרו לי: לך ל'זיכרון משה", יש שם מניינים רבים, כל חמש דקות מנין. הגעתי לשם עוד לפני הזמן. בשתיים עשרה כבר הייתי בבית הכנסת. אמרתי "פתח אליהו", אמרתי קורבנות, קראתי משניות, אמרתי תהילים. לקראת שתיים עשרה וחצי אני שומע מישהו מכריז "מנחה, מנחה". נכנסתי אחריו לחדר. התחיל שם מנין. "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", קדיש, תפילת שמונה עשרה. הכל בסדר גמור. ואז לפתע, אני רואה שני אנשים נכנסים לבית הכנסת. לא תגידו חילונים, פורקי עול. היה להם זקן גדול, פאות ארוכות… האחד נשא קופסא גדולה של נעלים. כולה היתה מלאה בדולרים ירוקים. השני גרר איתו שק מלא בלירות. הם התיישבו ליד אחד השולחנות והחלו להחליף ביניהם את הכסף – ההוא נותן לירות והשני בתמורה נותן דולרים. ממש כמו בכפרות – זה תמורת זה, זה חילוף זה, זה כופר זה… כל הזמן הם ספרו, באידיש… הם הפריעו לי להתפלל. אני עושה להם "שששש…", ואז אחד מהם משיב לי "פששש…". הוא כעס עלי, הפרעתי לו… במשך כל התפילה לא יכולתי להתרכז. בלבלו אותי לגמרי. פעם אחת אני מגיע לבית הכנסת, וגם אז אי אפשר להתפלל כמו בן אדם. גמרתי מהר. אני מסתכל עליהם, הם שקועים באמצע הספירה – איינס, צוויי, דריי… מתחילה חזרת הש"ץ – הם קמים לקדושה, עומדים עשרים שניות, מתיישבים וממשיכים במלאכה, בקול רם. כאן כבר פקעה סבלנותי. פניתי אליהם ואמרתי: "תסלחו לי, אתם לא מתביישים? לאמצאתם מקום אחר לספור דולרים?" אחד מהם מסתכל עלי במבט של לעג. ואז הוא אומר לי: "כן, הכי טוב בבית הכנסת, תחת כנפי השכינה, זה המקום הכי מוגן"… היה שם שלט, היה כתוב עליו באותיות של קדוש לבנה: "אין לדבר בשעת התפילה". מתחתיו היה כתוב "שולחן ערוך" וליד זה עוד כמה אותיות קטנות. אמרתי לו: "אתה לא רואה מה כתוב כאן? זו הלכה מהשולחן ערוך! איך אתה מעז?" והוא משיב לי: "עזוב אותי עכשיו, תן לעבוד". אמרתי קדיש על ועזבתי את המקום. חזרתי הביתה. בדרך אמרתי לעצמי תראו מה הולך כאן: אני, יהודי פשוט, הקרבתי את הפרנסה שלי בשביל ההלכה שמחייבת לשמור על השבת. אני סוגר את המספרה שלי במחנה יהודה בשעות הכי שוקקות, ומפסיד הרבה כסף. ואילו הם, שנראים יהודים מכובדים, עם זקן ופאות, 'מצפצפים' על ההלכה ובשביל כמה לירות הופכים את בית הכסת לשוק. ואז אמרתי לעצמי: זהו זה, נגמרה העסקה עם הרבנים. אני חוזר לפתוח את המספרה ביום שישי ולא עוזב אותה עד שאחרון הלקוחות גומר להסתפר. אלה עם הזקנים לימדו אותי שחבל על כל לירה… הערתי לאחד מהם שהם עוברים על ההלכה, ומה הוא אומר לי? תעזוב אותי, תן לי לעבוד. גם לכם – רבנים נכבדים – אני אומר עכשיו: תעזבו אותי, תנו לי לעבוד… סוף דבר הכל נשמע ונראה אומר ר' שלום שבדרון: בשעה שאדם הולך לבית עולמו נפרטים כל מעשיו, הכל נפתח ונפרס לפניו. אומרים לו: "אדון ברקוביץ, אתה יודע, בתאריך זה וזה, שעה אחרי כניסת השבת, גילחת אנשים בתער". אני? גילחתי בתער? בשבת? מעולם לא גילחתי אנשים ביום חול, אז בשבת? הרי בשבת אני מהמקדימים לבוא לבית הכנסת. מעולם לא נגעתי בשערה מהזקן שלי, כל שערה שנשרה גנוזה בתוך דפי הש"ס הגדול שבסלון ביתי. על מה אתם מדברים ? זה עולם האמת כאן? בטח טעיתם ביני לבין מישהו אחר, אולי מישהו בשם ברקוביץ. זה ברקוביץ אחר, לא אני. מצטער. מאד. אומרים לו: אדוני, זה אתה, תחתום ! והוא חותם. ואז אחרי שהוא חותם, מראים לו את עצמו בסרטון וידיאו: הנה הוא סופר דולרים בשטיבלאך של זיכרון משה". אתה מכיר את האיש הזה ? כן, זה אני. אוי, אני מצטער, מאד מצטער. אבל לא נורא, תדעו לכם שכבר עשיתי תשובה. הרווחתי מהעסקה ההיא רווח הגון, מיד לאחר שגמרתי את העסקה תרמתי מאה דולר ל"זיכרון משה". כיפרתי על העוון הזה. אבל זה לא מועיל! היה שם בן אדם אחד, יהודי פשוט שבא לבית הכנסת לומר קדיש על אבא שלו. אתה הפרעת לו להתפלל. הנה, תראה בסרט: הוא עושה לך "שששש…" ואתה מחזיר לו "פששש…"… אז תחייבו אותי על כך שעשיתי לו "פששש…", מה זה קשור לתער? בוא , תראה את ההמשך ותבין. ביום שישי שלאחר מכן, האיש ההוא בא למספרה שלו במחנה יהודה. הנה, תראה בסרט. אתה רואה? הנה ר' שלום שבדרון ור' עזרא ברזל באים לחנות שלו ואומרים לו: "מה אתך? למה פתחת את החנות?" ומה הוא עונה להם? הנה, בוא תשמע, אדון ברקוביץ. הוא מספר להם את כל הסיפור על "זיכרון משה", ועל שני היהודים עם הפאות והזקנים שעסקו בחלפנות בתוך בית הכנסת… הנה, תראה: הוא מעיר לך שזה נגד ההלכה בשולחן ערוך, ואתה אומר לו: "תעזוב אותי, תן לעבוד". הוא למד ממך. בוא תשמע מה הוא אמר לרבנים שבאו אליו למספרה שלו לפני שבת: "תעזבו אותי, תנו לעבוד". אין מה לומר, אתה רב'ה מצוין, יש לך תלמיד מובהק. אתה יודע מה הוא עשה שם במחנה יהודה? הוא חלל שבת, גלח אנשים בתער. אבל המעשים הללו שייכים לך! הנה, זו החתימה שלך. אתה עשית את זה! והאדם הזה, האומלל והמסכן, מודה ואומר: ריבונו של עולם, אתה צודק. "ק-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא".
וזה מה שאנו אומרים בוידוי יוהכ"פ, על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים. האדם הזה מצדיק עליו את הדין וחותם ומאשר שכל המעשים המיוחסים לו – אמת ויציב. אך בעודו בחיים חיותו, מדי שנה ביום הכיפורים הוא היה אומר באימה וביראה את הוידוי ומפרט את סוגי חטאיו. אחד מהם הוא: "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים". האם הוא ידע מה מסתתר מאחורי המילים האלו? האם ידע שבעצם הוא התכוון למעשה הזה שסיפר ר' שלום ? הוא אמר את הוידוי של "בלא יודעים" – בלא יודעים… בלי שידע מה מונח כאן. אמר – ולא ידע מה אמר. זה שהוא התעסק בעסקי חלפנות, וספר דולרים בתוך בית הכנסת – זה ה"ביודעים", אבל המעשה שיצא מזה – זה ה"בלא יודעים". לעסקי החלפנות שלו בתוך מקדש מעט – הוא היה מודע, אבל להשלכות של מעשהו הוא אפילו לא היה מודע. הוא לא העלה בדעתו שמיחסים לו חילול שבת וגילוח בתער ! הוא הרי עצמו נזהר בכבוד השבת והקפיד על שמירת השבת, וכמו כן, נזהר שלא לגעת בזקנו, אך כשבא לפני בית דין של מעלה דנו אותו על חילול שבת ועל גילוח בתער! עם התובנה הזאת אנו נכנסים ליום הכיפורים. עלינו להכיר את החשיבות ואת הערך שיש לכל מעשה שלנו. עלינו לדעת שאנו פועלים לא רק לעצמנו, אלא גם משפיעים על הזולת, לטוב ולמוטב. זו אחריות עצומה הרובצת עלינו כל השנה. ובעמדנו ביום הכיפורים, אנו צריכים להתוודות על כלל מעשינו – הן הגלויים וידועים לנו ואת שאינם ידועים, ולהתפלל לפני ושיקבל את תשובתנו ויטהר ליבנו לעבדו באמת
הפסוק אומר: "היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם" [תהלים לג, טו]. הקב"ה יודע כל מעשיו של האדם, לא נתן להסתיר דבר. "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'" [ירמיה כג, כד]. שואל ה'נפש החיים', מה הכוונה "אל כל מעשיהם"? לכאורה די היה לכתוב המבין מעשיהם"!
אומר ר' חיים יסוד חשוב, יסוד שכתוב כבר בספרי קדמונים. יהודי צריך לדעת שכל דבר שהוא עושה, הן במעשה, הן בדיבור והן במחשבה. כל פעולה ולו הקטנה ביותר, יש לה השלכות והשפעות על אינסוף עולמות. לעתים אומר האדם, מי אני ומה אני. מה כבר משנה אם עשיתי מצווה או לא, אם עברתי עבירה או לאו. זו מחשבה מוטעית מיסודה. פעולותיו של היהודי. לטוב ולמוטב, אינן נשארות במקום בו הוא מצוי בעולם הזה, כל פעולה בוקעת רקיעים, מטפסת ממקום למקום, ובכל מקום מטביעה חותמה. אם מדובר בדבר חיובי. הרי שהוא מטביע בכל מקום חותם של קדושה וטהרה. ואם חלילה דבר שלילי, הרי שהוא מטביע חותם של טומאה, הפך הקדושה. מעשה זה פוגם לא רק בעולם הזה, ולא רק בעושה המעשה. הפגם הוא באין ספור עולמות. המשפט המיוחד שבספר 'נפש החיים' זו נקודה בסיסית עד מאוד ,
נפש החיים אומר שהנזק שהזיקו טיטוס ונבוכדנצר לעם ישראל, קטן בהרבה מהנזק שגורם יהודי שעובר עברה. ומדוע? – הם פגעו רק בעולם התחתון, אמנם פגיעה נוראה – הרסו את בית המקדש. אבל עדין, זהו נזק בעולם הזה. אין לו השפעה על עולמות עליונים. לעומת זאת. כאשר יהודי עובר על ציווי ה', ההשפעה של המעשה הינה הרסנית ללא שיעור, משום שהיא פוגעת בעולמות הרוחניים, העליונים.
אבל הגיע היום הגדול
אשריכם ישראל-הגיע הזמן לעשות תשובה מתוך שמחה .
" זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו," עת שמחה הוא היום לנו שהקב"ה בכבודו ובעצמו מטהר אותנו מכל חטאותינו, כמו שאמרו בסוף יומא (פה:) 'אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם- אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו כה) 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם', ואומר (ירמיה יז יג) 'מקוה ישראל ה' מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל'. ובפירוש אמרו בתנא דבי אליהו (זוטא סו"פ ד) ובארבעים יום האחרונים שעלה משה להר סיני להביא את התורה, גזרו (בני ישראל) יום צום ותענית, וביום האחרון שבכולם, שהוא סוף ארבעים יום, גזרו תענית ולנו בתעניתם כדי שלא ישלוט בהם יצה"ר, ולמחרתו השכימו ועלו לפני הר סיני, ישראל היו בוכים לקראת משה, והוא היה בוכה לקראתם, עד שעלתה בכייתם למרום, באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקב"ה על ישראל וקיבל את תשובתם, בישרה אותם רוח הקודש בשורות טובות ונחמות. אמר הקב"ה לישראל, בני, נשבע אני בשמו הגדול שלי ובכסא הכבוד שלי, שתהא לכם בכיה זו לששון ולשמחה גדולה ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות. אמן .
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל .
בידידות עמוקה
שבת שלום ומבורך
וגמר חתימה טובה
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון