התחייבתם וחזרתם בכם? דיון מרתק בדיני 'מי שפרע'

בגמ' בבבא מציעא (מז,ב) מבואר בדברי המשנה בתחילת הפרק (מד,א) כל המטלטלים קונין זה את זה יכיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו רבי שמעון אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונה.

קנין מטלטלין

אמר ר' יוחנן שמהתורה המעות קונות וגזרו חכמים גזירה שמא יניח לוקח מקחו בבית מוכר זמן מרובה ותפול דליקה בשכונת המוכר ולא יחוש לטרוח ולהציל, לפיכך העמידום ברשותו לחזור בו אם ירצה, אם יתייקר, ומבארת הגמ' שתפול הדליקה באונס, ובתוס' שם הק' בשם ריב"ן מדוע הפקיעו חכמים קנין מעות שהוא מדאורייתא שיתקנו שיצטרך שניהם מעות ומשיכה ותירץ שעדיין יהיה את הטעם שנשרפו חטיך בעליה, וריש לקיש אמר משיכה מפורשת מן התורה ולמדו זאת מהפסוקים.

ובהמשך דברי הגמ' (מח,א) מבואר, רבי שמעון אומר אף על פי שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית מכל מקום כך הלכה שאין בי"ד יכולים לעכב, אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים בים הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו והנושא ונותן בדברים לא קנה והחוזר בו אין רוח חכמים נוחה הימנו, וביאר רש"י שאין נחת רוח לחכמי ישראל במעשיו של זה ואין דעתם נוחה עליהם הימנו על ידו, ואמר רבא אנו אין לנו אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו דברים, ובתוס' כ' שרבא בא לומר שאי"ז משום מי שפרע אלא שאינו הגון.

ובמה שאמרו מי שפרע נחלקו בגמ' (מח,ב) לאביי רק מודיעים לו שעתיד ליפרע, ולרבא מקללים אותו ממש לפי שאינו נוהג כישראל ואינו עושה מעשה 'עמך', עוד מצינו שם שלעניין קרקע אין דין מי שפרע רק עד ששילם את הכל ויש קנין ובמטלטלים יש מי שפרע אם שילם חלק מהסכום כיון שאי"ז קניין, עוד מצינונ שנחלקו שם אם סכמו בדברים שלרב אין בהם משום מחוסרי אמנה ולר' יוחנן יש בהם משום מחוסרי אמנה.

מי שפרע

בשיטה מקובצת בבבא מציעא (מח,א) מבאר, שהיו בדור המבול מלאים חמס ולא היו עומדים בדיבוריהם, ודור הפלגה נקט אגב דור המבול, ומצרים לא עמדו בדיבוריהם שבכל שעה היו אומרים לשלח את ישראל וחזרו בהם. הרא"ש.

ובמאירי בבבא מציעא (מח,א) כתב שיש אומרים שזו בהזכרה בשם הוא שמאחר שאומר מי שפרע הרי הוא כאומר במי שברא שמים וארץ ית', ומה שהזכירו בזו אנשי דור המבול מפני שמעשיו של זה דומין למעשיהם שהיו גוזלין על צד שלא היו בית דין יכולין להזקק לתובע והוא שאמרו בתלמוד המערב מה היה חמס של אנשי דור המבול הוה חד בר נש נפיק וטעין קופה מלאה תורמוסין היו באים ונוטלין ממנו פחות פחות משוה פרוטה כדי שלא תהא גזלתם יוצאת בדיינין, וכן מזכיר המצריים שלא היו עומדין בדבורם כמו שנאמר בהם היתה הרוחה והכבד את לבו והוזכרו האחרים אגבן של אלו.

אם זה דין בבי"ד

בערוך השולחן (חו"מ רד) כיצד מקבל מי שפרע אוררין בב"ד ואומרים מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וי"א שאומרים לו בלשון נוכח הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך וי"א שהש"ץ אומר לו כן ברבים בבהכ"נ, ואין המנהג כן וגם אין מקללין לנוכח אלא בבית הב"ד מקללין אותו בין שיש שם רבים או לא [ב"ח] ולמה בחרו בקללה זו מפני שבאלו נראה ונתפרסם השגחת הש"י על המעשים הרעים [סמ"ע] ועוד דפיו דיבר שוא כמו אלו אשר פיהם וגו' [מהרש"א] ועוד דשכר מצוה ועונש עבירה בהאי עלמא ליכא והרבה מבני אדם שאין חוששין לעונשי עוה"ב וכל מעיינם רק בהבלי העוה"ז לכך אומרים לו מי שפרע מאלו בעוה"ז כן יפרע ממך בעוה"ז ומזה אולי יתחרט ויקיים דברו.

ברמב"ם (פ"ז מהל' מכירה א-ב) מי שנתן הדמים ולא משך הפירות אף על פי שלא נקנו המטלטלים כמו שבארנו כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע ואפילו נתן הערבון כל החוזר מקבל מי שפרע, וכיצד מקבל מי שפרע, אוררין אותו בבית דין ואומרין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצרים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו ואחר כך יחזרו הדמים.

ובמגיד משנה שם שפסק כר"י דאמר ערבון קונה כנגד כולו לענין מי שפרע, ובכסף משנה כתב שידוע שהלכה כרבא שלא מקללים, ופירוש מי שאינו עומד בדבורו דבור שבא לכלל מעשה כזה דאילו דבור לחוד אינו חייב לקבל מי שפרע.

בטור (חו"מ רד) כתב, אע"פ שמעות אינן קונות כל החוזר בהן  בין המוכר בין הלוקח לא עשה מעשה ישראל וצריך לקבל עליו מי שפרע, ואפילו לא נתן כל המעות אלא מקצתן צריך לקבל עליו מי שפרע שיאמר לו הדיין מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה וממצריים שטבעו בים הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו וכתב א"א הרא"ש ז"ל יראה שהדיין אומר לו מי שפרע וכו' הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך, אבל כל זמן שלא נתן המעות אינו צריך לקבל עליו מי שפרע.

ובבית יוסף כתב בדברי הטור, כלומר שמדבר עמו לנוכח, אבל הרמב"ם לא כתב לנוכח אלא הוא יפרע ממי שאינו עומד בדיבורו, וכתב בחידושי תלמידי הרשב"א שמלשון מילט לייטינן ליה נראה לכאורה שבפירוש מקללים אותו ביחוד, אבל רבינו כתב דלא מקללים אלא בסתם והכי משמע מלשון המשנה.

מי שפרע בקרקע

והוסיף (סעי' ה') לענין הקונה קרקע או דברים הנקנים בכסף והניח לו משכון עליהם כתוב בחידושי תלמידי הרשב"א בפרק הנזכר שלא מצינו בקרקעות מי שפרע, וכתב הרמב"ן משום דקנין גמור שלהם בכסף וכיון דלעולם הקנין שלהם נגמר באיזה ענין שיהיה, ואמרו דאפשר שהרי"ף סבר דאף בקרקעות יש מי שפרע אע"פ שלא מצינו מפורש בכך בשום מקום, והר"ן ג"כ נסתפק בדבר וכתב דאפשר דליכא מי שפרע במקרקעי ואח"כ העלה דליכא מי שפרע אלא במידי דקני מדאורייתא כגון מעות לרבי יוחנן ולפי דעתו אם נתן כסף לקנות קרקע והוא במקום שכותבין שטר אם בא לחזור בו יש מי שפרע ואם נתן לו משכון חוזר ואין מי שפרע.

בשו"ע (חו"מ קצח,א) דבר תורה מעות קונות אבל חכמים תקנו שלא יקנו המטלטלים אלא בהגבהה או במשיכה, ובסמ"עכתב שרש"י פי' ממה שכתוב 'ונתן הכסף וקם לו', והר"ן כ' שם דאין למידין הדיוט מהקדש אלא סברא הוא כיון דרוב הקנינים נעשה בכסף, וכתב שמהתורה כסף קונה ולא משיכה ומסירה.

ובשו"ע (חו"מ רד,א-ז) פסק כך,

א. מי שנתן דמים ולא משך המטלטלים אף ע"פ שלא נקנו לו המטלטלים כמו שנתבאר כל החוזר בו בין לוקח בין מוכר לא עשה מעשה ישראל וחייב לקבל מי שפרע ואפילו לא נתן אלא מקצת הדמים.

ב. נתן דמי המקח ונאנס קודם שיקחנו וכו' ה"ז מחזיר הדמים ואין כאן מקום למי שפרע וי"א דהוא הדין למי שחוזר בו מפני שהוא ירא להפסיד כל המקח, כיצד מקבל מי שפרע אוררין אותו בב" וכו', וברמ"א בשם י"א שאומרים לו הוא יפרע ממך אם אינך עומד בדיבורך וי"א שאומרים לו ברבים.

ג.  הלוקח מחבירו קרקע או שאר מטלטלים ופסקו הדמים והניח משכון על הדמים לא קנה וכל הרוצה לחזור משניהם חוזר ואינו חייב לקבל מי שפרע

ד. מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו אע"פ שלא נתן מהדמים כלום כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע.

ה. ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וכל זה בשרשם בפני המוכר או שאמר לו המוכר רשום מקחך.

ו. הנושא ונותן בדברים בלבד ה"ז ראוי לו לעמוד בדבורו אע"פ שלא לקח מהדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון וכל החוזר בו בין לוקח בין מוכר אע"פ שאינו חייב לקבל מי שפרע ה"ז ממחוסרי אמנה ואין רוח חכמים נוחה הימנו.

במקום שיש מנהג לקנות במעות – סיטומתא

שו"ע (חו"מ ר,א-ב) מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו אע"פ שלא נתן לו מהדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו וחייב זה ליתן הדמים והוא שרשם בפני המוכר או שאמר ליה המוכר רשום מקחך, וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו כגון ע"י שנותן הלוקח פרוטה למוכר או על ידי שתוקע לו כפו (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח) וכן כל כיוצא בזה.

ובסמ"ע כתב שבלא פיסוק הדמים לא סמכו דעתם כי שמא לא ישוו יחד בדמי שוי' ואפי' משיכה לא תועיל בזה, וכן הרושם שעושה הוא התחלת הקנין ולא נגמר עדיין קנינו לגמרי ולכך אין עליו אלא קבלת מי שפרע במקום שלא שנוהגים לקנות ע"י רושם או שאר עניני קנין גמור שאם נוהגים הולכין אחר המנהג, שמנהג עוקר הלכה בדברי' שבממון והטור סתם בסי' זה וכתב שרושם קונה ובסי' ר"ד מחלק בין מקום שנוהגי' לקנות בו לגמרי או לא וכמ"ש המחבר כאן והוא בגמרא.

א"כ לדברי הסמ"ע כיון שדין התורה שלא לקנות במעות משום שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה א"כ גם במקום שיש מנהג לא יועיל המנהג לבטל את דין התורה בפירוש.

בש"ך הביא דברי הב"ח שדוקא בקנין מטלטלין יש קנין סיטומתא ותקיעת כף אבל לא בקרקעות ודקדק כן מל' הטור, וצ"ע לדינא, ובמהרש"ל (פ"ה בב"ק סי' ל"ו) כתב, ומסתמא ה"ה לענין שכירות הבית וקנין הבית במקום שנהגו לקנות במפתח קנה שהולכים אחרי המנהג, ונראה שאם נהגו גם בקרקעות בפירוש שגם הב"ח מודה בזה, והב"ח גילה לנו מנהגנו עכשיו וע' בתשו' רמ"א נראה כמ"ש.

והנה יש מקומות שנהגו שלא לקנות במעות בלבד אלא יחד עם החשבונית וכיו"ב, כתב בשו"ת בית יצחק (חו"מ ס,ב) שכל מה שמעות לא קונות היינו לבד אבל עם עוד דבר כגון עם חשבונית המנהג שקונה קנין גמור כדין סיתומתא וכן כתבו בעוד אחרונים.

מי שפרע בצ'ק

וכשנותן הלוקח צ'ק עבור המקח, שאף שמצינו שאין דין הצ'ק כדין מעות, מ"מ כיון שיש שם כסף עליו יש שכתבו דלא פלוג רבנן ויש בזה דין מי שפרע, שגם בנתינת צ'ק גזרו שלא קונה עד שימשוך את המקח, וכמו שכתב בנתיה"מ (רד,א) לענין שטר חוב שאף שאין דינו ככסף מ"מ לא פלוג רבנן, אלא שכל זה הוא דוקא שהצ'ק הוא מזומן לגבותו עכשיו אבל בצ'ק דחוי נראה שכל שלא הגיע זמן הפרעון אם חזר בו אחד מהצדדים אין צריך לקבל על עצמו מי שפרע שעדיין לא קבל דבר.

קנין של דירה בזמנינו

והנה בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' סי' שו) כתב להסתפק מתי חל קנין של הקונה דירה בזמנינו, האם בשעת הפרעון וכתיבת זכרון דברים או בחוזה, או בשעת מסירת הדירה בפועל ליד הקונה בגמר התשלומים, ויש בזה נ"מ כגון אם התקלקל הדוד שמש, מי צריך לתקן, שאם תאמר שקונה בזמן כתיבת החוזה שמא קונה כשרשום הטאבו על שמו, וכתב שלמרות שכסף הוא קנין קרקע ובית, מ"מ ודאי שצריך עוד שני דברים דהיינו חוזה או שטר, וגם קניום כל התשלומים בזמנם הנזכרים כתנאי בחוזה, וכל זמן שלא שילם כולם או נתן לו בטיחות על זה אין גמירות דעת גמורה להקנות, וכיון שנהוג שנותן לו את המפתח רק לאחר ששילם הכל, אם נתן את המפתח רק לאחר ששילם חלק מהתשלום גילה בדעתו שגמר להקנות רק בחלק מהתשלום והשאר הלואה, ולעניין הטאבו נראה שאין מעכב כיון שדר בבית כבתוך שלו, ואע"פ שבהלכה נראה שקונה גם קודם זמן זה אבל לענין תיקון הדוד ועוד כמה דברים על המוכר.

שילם מקצת מהדירה אם יש מי שפרע

ובתשובות והנהגות (חלק א' סי' תתח) כתב לדון אם קנה דירה ושילם מקצת לעורך דין וחוזר לחזור בו האם מקבל מי שפרע, שאם לא אמר הקונה בשעת הקנייה כלום, שהולכים אחר המנהג ואין פגם אם חוזר בו קודם שיש שטר, וסומכים כמנהג המדינה, אבל אם אמר בשעת קנייה שהכסף הוא תחילת הפרעון ולא חוזר בו, מסתבר שכיון בדעתו שהקנין גמור בכסף ולא כהמנהג, ולכך אם נתן קצת כסף בתורת פרעון לדעת רוב הפוסקים יש בזה משום מי שפרע, נמצא שכששאמר שלא יחזור בו אסור לחזור בו אבל אם רק מסר מקצת כסף לקנות בו ולסדר שטר מכירה אם חזר בו לפני חתימת השטר אפי' שאינו עומד בדיבורו אין בזה מי שפרע אא"כ כבר נתן את דמי הקרקע.

ביאור 'מי שפרע'

האבני נזר בתשובותיו (חו"מ סי' לב) מביא ביאור בדרך מוסר, שמעתי מפה מרן כ"ק הרי"ם מגור פירוש המשנה 'מי שפרע מדור המבול כו", כי המה לא היה להם תורה, ואעפ"כ נענשו, יען עשו דבר שהשכל מחייב שהם מעשים מתועבים, על כן אף שמן הדין יכול לחזור, הדבר מובן מעצמו שהוא עוולה, ומי שאינו עומד בדיבורו או שגזל מחבירו בפחות פחות משוה פרוטה עד שגזל ממנו כל ממונו זה אינו בגדר אנושי, לכן קיללו חז"ל באותו קללה למי שאינו עומד בדיבורו ב'מי שפרע'.
ואמנם יסוד דברי החידושי הרי"ם מושתת על דברי החזקוני בפרשת נח (ז, כא) בפשר עונש דור המבול, איך נענשו דור המבול, מאחר שלא נצטוו על המצות. וי"ל, יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אע"פ שלא נצטוו, ולפיכך נענשו, כמו קין שנענש על שפיכות דמים אע"פ שלא נצטוה על כך וכו', וכן גם רב נסים גאון בהקדמתו על הש"ס במה שמצינו שגם אומות העולם נענשים, ואלו דבריו: "ועוד יש להשיב והיאך יתכן לעונשן על דבר שלא נתחייבו בו ולא ניתן להם, והלא יש להם להשיב כי אילו נצטוינו היינו עושים, ואילו הוזהרנו היינו נזהרים ומקבלים כמו שקיבלו הם. והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות ונאמר, כי כל המצות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים…".
ולפי דברי החידושי הרי"ם זי"ע יובנו דברי נכדו, בעל השפת אמת, בפרשת נח (תר"מ, ד"ה חטא) שכתב שחטא דור המבול היה בבחינת 'דרך ארץ שקדמה לתורה' (תנדבא"ר א), כי יש שני אלפים תוהו עד האבות שהתחיל שני אלפים תורה, לכן גם צדקת נח היה בבחינת 'דרך ארץ'… כי בחינת 'דרך ארץ' הוא תיקון הגוף והמידות… ולכן אמרו 'מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדיבורו', שעיקר חטאם היה בבחינת 'דרך ארץ'…". והיינו, כי ענין 'דרך ארץ' – הוא תיקון הגוף והמדות, ורצ"ל, שיהא האדם שלם גם במה שהשכל מחייב להזהר בהם, והזהירות בזה 'קדמה לתורה', כי גם בלעדי ציווי התורה עלינו להיות שלם בהם, מצד הדעת והשכל, ובחטאים כאלו נכשלו דור המבול, ובגין כך נענשו. וכמו כן מי שאינו עומד בדיבורו – הגם שאין בזה איסור מפורש בתורה, הרי זה מן הדברים הנכללים בכלל 'דרך ארץ' ש'קדמה לתורה', ופגמו הוא כפגם דור המבול והבן.ראש הטופס לגובות והערות: pilpul613@gmail.com