וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: (בראשית יח,ב)
ובגמ' בשבת (קכז,א) אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה דכתיב ויאמר (ה') אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו' וכ' רש"י שהניחו והלך לקבל האורחים, א"ר אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך, א"ר אסי א"ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וכו', ובברכות (י,ב) א"ר יוסי בר' חנינא משום רבי אליעזר בן יעקב כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין.
מי נחשבים אורחים
ברמ"א (או"ח שלג,א) כתב בשם תרומת הדשן (סי' עב) שאין נחשבים אורחים אלא שנתארחו אצלו בביתו או שזימן אורחים שנתארחו אצל אחרים, וכ' הבית יוסף שכשזימן חברו לסעוד אצלו לא נחשבים אורחים ואינה סעודת מצוה רק סעודת רשות, וכן משמע מדברי הרמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"ג) שכ' שמאכיל עוברי דרכים, ללוות אנשים ההולכים ממקום למקום, ומשמע שדוקא אם אינו מבני אותה העיר, וכן משמע מדברי השו"ע ובשו"ע (או"ח שלג,א) שמותר לפנות עבור אורחים את האוצר אפי' שהוא שבות כיון שנחשב לצורך מצוה, וכן מותר לפנותו עבור אורחים מבני העיר אם יש עמהם אורחים שאינם מבני העיר.
הכנסת אורחים בעניים או בעשירים
אמנם בספר החיים (פ"ג פרנסה וכלכלה) שראוי לאדם לקרב שכניו ומיודעיו אפילו הם עשירים יכניסם לפעמים לביתו כדי לכבדם וזה מצוות הכנסת אורחים שמנו חכמינו, והוסיף שהנותן אכסניא לאורח שבא מאליו הוא לא הכניסו, וכן מובא באבות דרבי נתן (פ"ז) שאברהם אבינו היה מאכיל את האורחים במה שלא היו רגילים, וכתב שסעודת מרעים שאין בה שחוק וקלות ראש לא תהיה קלה בעינך וכן היה המנהג לעשות בכל משפחה לחזק האבה שבין איש לרעהו.
ובספר יש נוחלין כתב שמצוות הכנסת אורחים היא בעשירים ומכובדים שיתאכסנו אצלו ויקרבם בסבר פנים יפות לנהוג בהם כבוד ולהכין תפנוקים בשבילם, וראיה לזה מאברהם אבינו, אבל הכנסת עניים ממש אי"ז נכלל בהכנסת אורחים אל במצות צדקה, ויש שהקשו עליו שבעניים יהיה גם מצות צדקה וגם מצות הכנסת אורחים.
והנה מבואר בכד הקמח (אורחים) שנא' 'ועניים מרודדים תביא בית אם אינם באים אצלך אתה חייב לחזור אחריהם ולבקש אותם בחוץ, ומשמע שיש דין הכנסת אורחים גם אם באים מעצמם, וכן אצל מי שיצא לו שם שהוא מכניס אורחים וכבר באים אליו ממילא ודאי שנחשב שמכניס אורחים, אלא נראה שגם באופן זה יש לו דין הכנסת אורחים אבל לא בשלימות, וכל מה שכתב הוא מצד שלימות המצוה שהוא לכבד את האורחים כאברהם אבינו.
הכנסת אורחים במלון
והסתפק בספר טוב הימים במי שיש לו בית מלון וכן כל מי שנוטל עבור הכנסת אורחים שכר האם מקיים בזה את המצוה, ולפי הנ"ל נראה שכיון שיסוד הכנסת אורחים שמחפש את האורחים, לפי"ז הרי במלון וכו' האורחים באים מאליהם, וכן לא מצינו שמלווה אותם כשיוצאים, ובשמירת שבת כהלכתה (ח"ב פס"ו) ששמע מהגרש"ז שיש להסתפק שמלון אינו נחשב צרכי רבים כיון שבעל המלון כל כוונתו בשביל להרויח כסף ודומה לכל מסחר אחר, ולכך אין לו דין צרכי רבים להתיר כיבוס בחול המועד, וכן יש לומר עוד מצד שאולי נחשב שמשיר ו בעל המון את הדירה תמורת מה שמשלם וכן בעל אולם, ומסתבר שאין לו בזה מצות הכנסת אורחים.
דין הכנסת אורחים בחזרה בתשובה
ויש שהסתפקו אם מקיים מצות הכנסת אורחים כשמזמין אנשים לקרבם ולהחזירם בתשובה שמצד אחד אברהם אבינו היה ג"כ מקרבם לאביהם שבשמים, אמנם באופן זה הוא רק מקרבם ברוחניות ולא בשביל כל השאר, ולדברינו ודאי שמקיים בזה מצוה וכל הנדון אם זה עיקר המצוה.
הכנסת אורחים מצות שבגופו
ובשערים המצויינים כתב שמעיקר המצוה בהכנסת אורחים שיעשה בעצמו, שמצוות הכנסת אורחים אינה לספק צרכי האורח שזה נכלל במצות צדקה אלא היא ממדת החסד שיכבד איש את רעהו, ולכך הטריח אברהם אבינו א"ע, ולכך כשמזמין אורחים צריך לדבר אתו ולכבדו שירגיש כבן בית, וכן כתב הרבינו בחיי.
אם האורח יכול למחול
ונפקא מינה האם האורח יכול למחול שלא יטרח בעל הבית עבורו, והעיד בזה ר' חיים ברים שהתארח אצל מרן החזו"א וכשפנה ללכת לישון ראה שהסטייפלר ואשתו נוטלים את המטה בידיהם והחזו"א מראה להם היכן להניחה, ואמר לו החזו"א שהאתרוג מעולם לא התפעל שטורחים לקנותו, וכן האורח חשוב כחפצא של מצוה, וכן הח"ח כתב שלכבד את האורח זה מצוה כמו טלית ותפילין וצריך לעשותה בגופו שזה מצוות שבגופו, ובפרט שהוא משום מדתת חסד שצונו לדבק במידותיו מה הוא רחום וכו', וכן בשם הגרב"ב אמרו שמצוות הכרת הטוב היא מצוה שבגופו.
מצות לוויית האורח
במדרש שוחר טוב (פרק לז) כתב עה"פ 'ויטע אשל בבאר שבע', אש"ל א'כילה ש'תיה ל'ויה.
הנה ברמב"ם (פי"ד מהל'אבל ה"ב) כתב שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
ויש לעיין בלשון הרמב"ם שפתח במצות לווי והמשיך במצות הכנסת אורחים וסיים שוב במצות לווי.
וברשי על הפסוק 'ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדדום ואברהם הלך עמם לשלחם', כתב לשלחם ללותם כסבור אורחים הם, וברא"ם פי' שאם לא היו אורחים לא היה צריך ללוותם ולכך פירש"י שסבר שהם אורחים.
והנה מצינו בגמ' בסוטה (מו,ב) ת"ר הרב חייב ללוות את התלמיד עד עיבורה של עיר, חבר לחבר עד תחום שבת, תלמיד לרב אין לו שיעור, ועד כמה א"ר ששת עד פרסה ודוקא ברבו שאינו מובהק אבל רבו מובהק שלשה פרסאות, ויש להקשות שאם כל סיבת הליווי היא שינצל מהיזק איך יש לחלק בין רב לתלמיד וכן לחבר.
ובסמ"ע (חו"מ תכז,יא) הביא דברי הדרכי משה (חו"מ סי' תכו) בשם הילקוט מהרר"ש, שבזמנינו אין נוהגין ללוות תלמיד לרבו עד פרסה משום שבזמן הזה מוחלים על כבודם ויש לילך עמו או עם חברו עד לפני שער העיר או לכל הפחות ד' אמות עכ"ל.
ובאהבת חסד (ח"ג פ"ב) הק' ע"ד הדרכי משה איך מועילה מחילת הרב והרי משמע בדברי הגמ' בסוטה (שם) אמר רב יהודה אמר רב כל המלוה את חברו ארבע אמות בעיר אינו ניזוק, וכן מצינו שם אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות, הרי מי שאינו מלוה הוא שופך דמים ואיך שייך למחול בזה, ותי' הח"ח ששם מדובר על מצות לויה שלא מלווה כלל שבזה לא מועיל מחילה משא"כ במה שמבואר אתל ליווי הרב שיש שיעור מועיל בזה מחילה.
לוויית האורח משום שמירה או משום כבוד
וכן יש להסתפק במצות לויה שמלווה את האורח האם מועילה משום שמירה או שמועילה משום שמצוה לכבד את האורח, ומובא בשם החזו"א שהמצוה היא משום שמירה, ויש להוכיח מרש"י עה"ת (יח,טז) שכתב ואברהם הולך עמהם לשלחם ללוותם כסבור אורחים הם, ובבאר בשדה כתב שאם היה סבור שהם מלאכים לא היה מלוום כיון שלויה משום שמירה ולא שייך במלאכים.
א"כ מבואר שיש במצות ליווי ב' גדרים, א' מצד כבוד האורח שהיא חלק ממצות הכנת אורחים וכפי שכלל בזה הרמב"ם, ב' מדין שמירה שאין האורח ניזוק וזה מועיל בעצם הליווי ד' אמות, ובזה מבואר שכל מה שיש אצל רבו עניין ללוות יותר מדין כבוד רבו משא"כ על עצם דין חובת ליווי לא תועיל מחילה.
ובעמק ברכה (ענייני גמילות חסדים אות ג) תמה למה אין העולם נזהרים במצות הלוית אורחים וכתב שלא ראה עולם מי שנהג בזה, שתלמידי חכמים פטורים משום ביטול תורה שנחשב מצוות שיכולים לעשות ע"י אחרים שאין מבטלין תורה בזה, משא"כ שאר העם שאינם עסוקים כ"כ בתורה ודאי חייבים בלוייה,ואם אינם יכולים שישכרו שלוחים שילוו את האורחים, וכתב בשם החזו"א שאפשר שחיוב לויה אינו אלא למי שהולך בדרך יחידי יש חיוב לויה משום סכנה אבל היום שנוסעים הרבה אנשים יחד נעשה כל אחד לויה לחברו, ומבואר שכל הטעם בלויה הוא משום שמירה וזה לא שייך בזמנינו.
ובאהבת חסד (ח"ג פ"ג) כתב בשם העין יעקב, ללמד זכות על העולם במה שאינם זהירים ללוות, דמה שכתב הרמב"ם דבית דין היו מתקנין שלוחין וכו', הינו, דוקא בזמן שהדרכים אינם מסומנים, ואם יטעה בהן, יש סכנה מפני חיות ולסטים, אבל במקומותינו שהדרכים מיושבים וגם הם מסומנים אין בכלל זה, אבל ודאי שזה לא פוטר אותו לגמרי שמשמע שהוא דבר סגלה להמתלוה, שלא יארע לו אסון בדרך, וגם על ידי הלויה נגמר המצוה בשלמות.
ואפשר לבאר שחיוב מצוות ליווי משום היזק נלמד מפרשת עגלה ערופה כמו שמצינו בגמ' בסוטה (שם) בפסוק 'ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו' וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה, ולכך נהרג.
וחובת הליווי משום כבוד האורח נלמד מאברהם אבינו, שכן משמע בדברי הרמב"ם (שם) שהוא החק שחקקו אברהם אבינו, ואת הדין מחת היזק זה נלמד מעגלה ערופה ולכך חזר שוב הרמב"ם וכתב לדין ליווי שיש בה ב' חלקים, האחד שהוא מדין הכנסת אורחים שנלמד מאברהם אבינו, והשני מדין היזק מעגלה ערופה, וכ"כ הכס"מ והרדב"ז, ובזה יתיישבו דברי הרמב"ם.
ואפשר שיש בזה נ"מ שדין ליווי הוא מוטל על בעל הבית שחייב בהכנסת אורחים וחייב גם לכבדו בליווי, אמנם מדין שמירה מהיזק אי"ז חיוב דוקא על בעה"ב אלא גם חיוב על בי"ד, ובזמנינו שאין סכנה אין חובה על בי"ד, ורק חייב משום כבוד האור, וכן היה אפשר לולא דברי הרא"ם שאברהם אבינו ידע שהם מלאכים וליוה אותם משום שרצה לכבדם בזה לא משום שינזקו.
זכות האורח
הנה בשלטי גבורים בקידושין (פ"ב) שכתב בשם ריא"ז שבעה"ב המזמין אורחים לשולחנו ולקח אחד מהם וקידש בה את האשה מקודשת, שאין בעה"ב מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במזונותיהם, ובשו"ע (אה"ע כח,יז) כתב, הנכנס לבית חברו ולקח לו כלי או אוכל וכיוצא בהם וקידש בו אשה, ובא בעל הבית, אף על פי שאמר לו: למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממה שנתת לה, אינה מקודשת, שלא אמר לו דבר זה אלא כדי שלא להתבייש עמו, והואיל וקידש בממון חברו שלא מדעת חברו הרי זה גזל ואינה מקודשת. ואם קידשה בדבר שאין בעל הבית מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הרי זה מקודשת מספק, וכתב הרמ"א אורח שיושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת.
ובבית שמואל (מו) כתב אע"ג שמצינו (או"ח סי' קע) אין רשאי ליטול מלפני האורחים וליתן לבנו וכו', צ"ל דוקא לבנו לא יתן אבל רשאי לקדש בו אשה וכן ליתן זה לזה ע"ש בב"ח, וט"ז כתב מחמת קושיא זו דאינו אלא ספק קדושין. והקשו על דבי הב"ש שאם הוא מקפיד על בנו כ"ש על אחר, והב"ח לא כתב רק ליתן זה לזה רשאים דאינו מקפיד כיון שזימן אותם.
באוצר הפוסקים הביא משו"ת מהרי"ט בשם נהר"א מוטל, שזה קידושי ודאי אמנם כתב להחמיר בזה, והוכיח כן מדמאי אבל אבל לקדש את האשה כיון שאי"ז מצרכי הסעודה אינו רשאי, ומשמע שיש בזה גזלו ואע"ג שאין בעה"ב מקפיד עשאו ספק קידושין, אמנם הרבה אחרונים נקטו בזה שהוה ודאי קידושין.
ויש שתלו דין זה במחלוקת ראשונים שהנה מצינו בגמ' בנדרים (לד,ב) שהסתפק רב חייא בר אבין מרבא האוסר על חברו את ככרו עליו, ונתנה לו במתנה האם כיון שאמר בלשון 'ככרי' שאסור כל זמן שהוא ברשותו ועכשיו אי"ז ברשותו ואי"ז אסור או שממה שאמר 'עליך' הרי אמר לו שעליו זה כמו הקדש ואסור, ואמר לו רבא שאפי' נתן לו במתנה אסור ובא לרבות אם הזמינו לאכול אצלו, וכ' רש"י שהזמינו בתחילה לאכול אצלו ואח"כ אמר לו ככרי עליך שמכיון שכבר הזמינו הרי קנה חלקו בזה כיון שהוא יכול לאכול ממנו ואין יכול לאסור עליו, וכן מובא בשם יש מפרשים במאירי, וכ"מ ברא"ש שם.
ובר"ן כתב כלומר לעולם אם נתן לו במתנה מותר וכיון שאמר לו לשון 'עליך' הרי הפקיע אותו מזה גם באופן שהזמינו שנחשב גם באותה שעה ככרו של בעה"ב, הרי מבואר לשי' הר"ן שלגבי האורח נחשב עדיין של בעה"ב, ורק נותן לו רשות לאכול.
ובאורח שמשלם עבור אכילתו כתב בתוספת חיים שיכול לקדש בחלקו, וכ"כ בשלטי גבורים פרק השוכר את הפועלים ששוכר האכל אצל בעה"ב בתנאי יכול לתת פרוסה אחת לאשתו ולבניו, ובערוך השלחן (סעי' עה) כתב שאורח שמשלם עבור אכילתו נחשב השלחן כשלו לזמן אכילתו ויש להסתפק אם יש לבעה"ב חלק בזה בזמן שמשתמש.
האם מותר לקחת פרחים ומאכלים
בשבט הלוי (ח"ד רכה) כתב שמשמע מדברי הט"ז שיש בזה ספק קדושין וכן יש בזה ספק גזל, ודעת המהרי"ט לאסור בזה, וכתב לתלות את ספק המהרי"ט ממתי יש לאורח זכות האם משעת ההגבהה שנותן לפניהם לאכול או רק משעת האכילה, וכתב לדינא שיש לחשוש לדברי הט"ז משום ספק גזל.
וכתב שכל הספק הוא בזמן שיושבים לאכול אבל לקחת הביתה פשיטא שיש בזה סרך גזל שמלבד מנתו שהוכנה עבורו שיכול לקחת מה שנשאר לו, אין לו שום זכות לקחת ממאכלים שלא היו שייכים לו וכתב לדון שם אם היה כתוב על ההזמנה גם בני ביתו אם זה מועיל, אמנם במקומות שזורקים את כל מה שנשאר ובין כך בעה"ב המזמין משלם על זה, יש בזה איסור של בל תשחית שלא לקחת כיון שכך נוהגים האנשים ואין בעה"ב מקפיד לפי שהולכים לאיבוד מותר, משא"כ במקום שמקפיד יש איסור גמור לקחת.
והנה הביאו לדון באחד שהשתתף בסעודת מצוה של חברו ובבקבוק שהוגש לפניו היה פקק עם מספר בתוכו שזכאי בזה בפרס מהחברה עם סכום כסף, והמארח טען שהפק עם הזכות לפרס שייכת לו כיון שהוא הבעלים והורח טוען שהפקק שלו כיון שהוא מצא, ולכאו' זה תלוי במחלוקת הנ"ל, והיה מקום לומר כיון שבעל הסעודה היה זורק את הפקק הרי מותר לו לזכות בזה, אלא שכאן אילו היה יודע מזה ודאי שלא היה זורק ומקפיד על כך ונחשב כהפקר בטעות שנחלקו בזה אם הוא הפקר.
ובש"ך (חו"מ רסא,ג) וכן בנתיה"מ (שם,א) נחלקו האם אבידה מעת היא הפקר, אבל במקום שהיה יאוש גמור כגון שנמצא באשפה וכדו' הרי"ז הפקר, ובאגררות משה (יו"ד א סי' קנ) כתב שגם באופן זה נחלקו אם זה הפק, ולכאורה זה תלוי במחלוקת זו שהרי כאן מסתבר שהוא ודאי התייאש, אלא שכאן יש לדון מצד מתנה בטעות שאינה מתנה ולא הקנה לו בעל השמחה, ולכך כיון שזה תלוי במחלוקת הנ"ל וכן משום שזה מתנה בטעות וכן משום שזה הפקר בטעות אפי' עם יאוש לפי האגרות משה אפשר שזה שייך לבעל השמחה.
לתגובות והערות: pilpul613@gmail.com