הצדיק הנשגב רבי נחומק'ה קפלן המפורסם גם כרבי נחום מהורדנא זצ"ל נכנס יום אחד לביתו של עורך דין יהודי, שהרחיק עצמו מן היהודים ומן היהדות, ועם זה היה ליבו קשה כצור. בראותו את רבי נחום התנפל עליו בחירופים וגידופים. אמר: מי ביקש זאת מידך לחזר על הפתחים יומם ולילה. לא אתן לך מאומה!" נתכרכמו פניו של רבי נחום ובלי אומר ודברים יצא את ביתו. לא עברו ימים מרובים ועל ראשו של העורך- דין הזה נתרגשה ובאה פורענות גדולה. הוא נתפס בעבירה על חוקי הממשלה ודנו אותו למאסר שנתיים. אשתו השתדלה בכל מיני השתדלויות לשחרר את בעלה. היא שכרה את הפרקליטים הנודעים והמפורסמים ביותר, כדי לטהרו מן האשמה, אבל כל מאמציה לא נשאו פרי. גזר דינו אושר על ידי בית המשפט העליון והוא הלך למאסר לרצות את עונשו. בינתיים איבדה האישה את כל רכושה ונשארה מחוסרת כל לא היה לה אפילו לחם להאכיל את הילדים. כיון שנודע הדבר לרבי נחום, מיהר אל בית האישה ואמר לה: "אולי אוכל להיות לך לעזר במצוקתך" ? בראותה את הזקן פרצה האשה בבכי: "כיצד תוכל לעזור לי ? הלא בעלי צריך לישב במאסר שנתיים ימים, ואני וילדיי נתונים לחרפת רעב, הכסף שחסכנו בוזבז בשביל הפרקליטים ואין לנו אף כדי מזון סעודה אחת?" ניסה רבי נחום לעודד את האישה ואמר לה: "אל תדאגי, השם יתברך ישלח לך עזרתו". ותוך כדי דיבור שאל אותה: "לכמה את זקוקה כדי להחיות את משפחתך שבוע ימים?" "עשרים וחמש רובלים" אמרה האישה, כשהיא נותנת בזקן עינים תמהות. "הנה בינתיים עשרים וחמישה רובלים כהלוואה" אמר לה רבי נחומקה "לקנות כל מה שאת צריכה לעצמך ולבני ביתך". עם זה יעץ לה לא למכור דירתה ולא רהיטיה, אף לא להזניח את לימודי ילדיה, כי אם שתוסיף ותנהל חייה באומץ כפי שנהגה עד כה. מאותו יום ואילך היה רבי נחום מבקר בבית האישה מדי שבוע בשבוע, מביא לה כ"ה רובלים, ויוצא בצעדים שקטים מהבית כדי שלא יראהו איש. כך היה נוהג במשך שנתיים ימים, עד ליום שבו חזר העורך דין לביתו ומצא הבית על מעמדו. אותה דירה נאה כבתחילה, גם פני הילדים שלווים ונחמדים- כאילו לא אירע דבר. תמה העו"ד ואמר לאשתו: "כיצד עלה בידך לקיים הבית, ומי נתן לך מזונות?" אמרה לו: אותו זקן שמחזר תמיד על פתחי נדיבים, הוא שהחזיקני בימי מצוקתי, והיה מביא לביתי כל שבוע כ"ה רובלים. אילולא רבי נחומקה מי יודע מה היה בסופינו…" כשמוע העו"ד את הדברים האלה, זלגו עיניו דמעות, וירץ מיד לביתו של רבי נחום, ויפול לרגליו ויבקש ממנו סליחה ומחילה על היסורים והצער שגרם לו לפני שנים בשעה שבא אל ביתו לבקש נדבה ממנו. האיש הביע תודתו מלב ונפש על יחסו הנלבב לבני משפחתו, והבטיח לו שיפרע לו את כל הסכומים שנתן בידם, מהכנסותיו הראשונות. מאותו יום ואילך נהפך לאיש אחר, התקרב ושב לעמו בכל לבו, וידו היתה פתוחה לכל דבר טוב
"וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יו וַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ " [יח, ב]
רש"י מקשה, מדוע כתוב בפסוק לשון 'וירא' שתי פעמים, הרי ה'וירא' השני נראה מיותר ? ועיין שם שביאר לפי דרכו
וביאור נפלא ביאר מרן ה'אבי עזרי, שהתורה באה ללמדנו שמצוות צדקה היא לא רק בנתינת צדקה לעני המבקש מאתנו, אלא בחיפוש ו'ראיית' הנצרך לצדקה, כדי לעזור לו. וזו כוונת התורה שכתבה פעמיים את המילה "וירא" – ה"וירא" השני בא ללמדנו, שאברהם התבונן לראות האם האורחים שבאו לקראתו נצרכים להכנסת אורחים וצדקה; הוא לא חיכה שידפקו על דלתות אהלו לבקש צדקה, אלא ברגע שנשא את עיניו 'וירא' והנה שלושה אנשים – מיד התבונן לראות האם הם צריכים אוכל ושתייה "וירא וירץ לקראתם". ובזה ביאר אף את לשון המשנה באבות: "כל המעלים עיניו מן הצדקה" וכו', שלכאורה היה צריך לכתוב "המונע ידו מן הצדקה". אלא, זה יסוד מצוות הצדקה: לא די בנתינת צדקה לעני המזדמן, אלא יש חיוב שלא להעלים עין, כי אם לבדוק ולהתבונן מי נצרך לצדקה. ובזה מקיים את פסגת מעלת מצוות הצדקה. מכך יש גם ללמוד, שאם צריך כל-כך הרבה רגישות בהתבוננות להטבה לשני – קל וחומר שצריך התבוננות גדולה שלא לגרום נזק וצער לשני, ולהשקיע בכך מחשבה רבה ותחבולות.
גם אצל לוט שעשה חסד במסירות נפש, והרגו את בתו בגלל עשיית חסד. ומדוע על מעשה חסד של אברהם יש פרשה שלמה בתורה ואילו על לוט לא מסופר בתורה?
כשראה לוט מצוה לידו עשאה במסירות נפש ממש, אבל לא חיפש מצווה. אם אירע לו לקיים קיימה, אבל לא רדף לעשות חסד. ולא עוד, אלא שלוט שראה מעשה החסד הגדול בביתו של אברהם, עזב את ביתו, ולאן הלך? לעיר סדום, עיר שמופקעת ממעשי חסד. מדוע הולך לשם, הרי אי אפשר לעשות שם מעשי חסד, אלא זו הייתה מהותו של לוט – הוא לא חיפש חסד. ולכן, אע"פ שאם אירע לו מעשה חסד עשאו במסירות נפש ממש, לא האריכו בפרטי מעשה החסד שלו. משא"כ אצל אברהם שהלך לחפש חסד – כשראה שאין אורחים שלח את עבדו אליעזר להביא מהרחוב, ומכיוון שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה לא עבר איש במקום זה באותו יום, ואברהם לא האמין לאליעזר ואמר "עבד שקרן הוא ולא מהימנא ליה", והלך בעצמו לרחוב והיה ביום שלישי למילתו שהוא יום הקשה ביותר לחולה. ראה הקב"ה שאי אפשר למנוע ממנו מאיש זקן בן מאה שנה וסובל צער על גופו, וביותר צער על זה שאין לו אורחים, הוצרך הקב"ה לשנות את הטבע, ולהביא מלאכים בדמות אנשים כדי שאברהם יוכל לקיים מצוות הכנסת אורחים. וכבר אמרו בחז"ל הבדל בין דורות הראשונים לדורות אחרונים: דורות הראשונים חיפשו אמצעיים לחייב עצמם במעשר, ואילו בדורות האחרונים חיפשו אמצעים לפטור עצמם ממעשר, כגון שלא הכניסו את הפירות לבית כדי שלא יתחייבו במעשר זהו ההבדל המהותי בין אדם המחפש מצווה לאדם המקיים מצווה, שאינו מסתפק בטענה שהוא פטור אלא מכניס עצמו לחיוב.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי"ט זצוק"ל
שבת שלום ומבורך
הרב יוסף זאב
הישיבה הגדולה תל ציון
