וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים: (בראשית כד,סג) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: (בראשת כח,יא) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה': (בראשית יט,כז)
בגמ' בברכות (כו,ב) מצינו, איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר תפלות אבות תקנום… תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא, אברהם תקן תפלת שחרית שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר ויעמד פינחס ויפלל. יצחק תקן תפלת מנחה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי יעטף ולפני ה' ישפך שיחו. יעקב תקן תפלת ערבית שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי.
דאורייתא או דרבנן
רמב"ם (פ"ב מהל' תפילה ה"ב) ובספר המצוות (עשה ה) מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר (שמות כג כה) 'ועבדתם את ה׳ אלוקיכם' מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר (דברים יא יג) 'ולעבדו בכל לבבכם' אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. ואין מנין התפלות מן התורה. ואין משנה התפלה הזאת מן התורה. ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה
וכן כתב בספר המצוות (מצוה ה) הוא שצונו לעבדו, וכבר נכפל זה הצווי פעמים באמרו ועבדתם את ה' אלהיכם, ואמר ואותו תעבודו. ואע"פ שזה הצווי הוא גם כן מהצוויים הכוללים כמו שביארנו בשורש ד', הנה יש בו יחוד אחר שהוא צווי לתפלה. ולשון ספרי ולעבדו זו תפלה. ואמרו גם כן ולעבדו זו תלמוד, ובמשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אמרו מנין לעיקר תפלה מצוה מהכא את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, ואמרו עבדוהו בתורתו ועבדוהו במקדשו, רוצה לומר הכוון אליו להתפלל שם כמו שבאר שלמה ע"ה. (בפרשת ואלה המשפטים, אהבה הלכות תפלה וברכת כהנים פ"א).
ובהשגות הרמב"ן לספר המצוות הקשה שהרי מצינו בגמ' בברכות (דף כ"א) לענין בעל קרי שאינו מתפלל שתפלה דרבנן, וקורא קריאת שמע וברכת המזון שהם דאורייתא, וכן מוכח מהגמ' בסוכה (לח), אמנם הרמב"ם סבר שזמן התפילה אינו מהתורה אבל החובה עצמה היא מהתורה, ועוד הקשה לפי"ז במי שמסופק אם התפלל שיחזור מדין ספק דאורייתא לחומרא וכן הוכיח שרב יהודה היה מתפלל פעם בשלושים יום שהיה טרוד בלימוד, ומשמע שאין חובת התפילה מהתורה.
שי' הרמב"ן תפילה בעת צרה מדאורייתא
אלא סבר הרמב"ן שכל ענין התפלה אינו חובה ומצות עשה כלל והוא ממדת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו, ועיקר הכתוב ולעבדו בכל לבבכם מצות עשה שתהיה כל עבודתנו לאל יתעלה בכל לבבנו כלומר בכוונה רצויה שלימה לשמו ובאין הרהור רע, לא שנעשה המצות בלי כונה או על הספק אולי יש בהם תועלת, כענין ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך שהמצוה היא לאהוב את השם בכל לב ולב ושנסתכן באהבתו בנפשנו ובממוננו, אמנם בסוף דבריו כתב שאפשר שיש מצוה מהתורה שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפלה והוא המציל מן הצרות בתפלה וזעקה.
בספר החינוך (תלג) הביא את מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן והביא בשם הרמב"ן שהביא בסו"ד שתפילה מהתורה בזמן צרה. מבואר שיש ג' שיטות, לשי' הרמב"ם תפילה היא מצות עשה בכל יום מהתורה רק שאין חובה מתי להתפלל ובנוסח התפילה מהתורה וכן נקט הסמ"ג (עשה יט), לשי' הרמב"ן אין כלל מצוה להתפלל מהתורה ויש רק עניין משום מדת חסד הבורא ששומע ועונה בכל קראנו וכן נקט הסמ"ק (מצות יא), ושי' הרמב"ן בסו"ד שמהתורה יש מצוה להתפלל רק בעת צרה.
הגרי"פ פרלא בשם סהמ"צ לרס"ג (ח"ב עשה ב) כתב מדברי הרס"ג בספר אמונות וידיעו, שמצוה מהתורה להתפלל שלש תפילות ביום, אמנם לא מצינו כן בראשונים כלל, אלא אפ"ל שהמצוה היא מהתוררה אלא שיש לזה עיקר מהתורה לפי שאבות תקנום שלש פעמי ביום, והמצוה עצמה היא פעם ביום
עיקר תפילה מהתורה
בגמ' תענית (כח,ב) מצינו שקרבן תענית דוחה מעמד של נעילה ולא מעמד של מנחה לפי שהללו דברי תורה והללו דברי סופרים, וברש"י ובתוס' שם ביארו שמנחה דבר תורה היא לפי שלומדים זאת מיצחק שנא' 'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב', וקשה שהרי מצינו בכמה מקומות שתפילת מנחה היא מדרבנן, אלא צריך לבאר בדברי הגמ' שתפילת מנחה ביחס לנעילה היא מהתורה, לפי שתפילת מנחה מרומזת בתורה ואי"ז מדאורייתא ממש, ולכך חמורה מתפילת נעילה.
והנה המגן אברהם (או"ח קו,ד הק' שאם תפילה היא מדאורייתא מדוע לא מברכים, לפי שאפי' שהפסיקו לק"ש חוזרי' ללימודם ואסור להם להתפלל כיון דבלאו הכי אין מבטלין מלימודם אפי' רגע אין מברכין על התפלה מפני שאין לה קבע, וכן יש לדון לשיטת הרמב"ם שתפילה היא דאורייתא האם שיכור יכול להתפלל כיון שהיא דאורייתא הרי זה מבזה את המצוה ולחומרא, ודלא כדברי תוס' בברכות (לא,ב).
והנה הביאו ראיה לדברי הרמב"ם מתחילת פרק שלישי בברכות שנאמר מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע ומן התפילה ומן התפילין וכו' ומבואר שכללו חובת תפילה עם קריאת שמע ותפילין שהם מהתורה ואם היה מדרבנן זה היה פשוט שפטור.
חיוב נשים בתפילה
בגמ' בברכות (כ,ב) לגבי מה שמבואר במשנה שנשים חייבות בתפילה משום שתפילה היא רחמים והיה מקום לומר שהם פטורות לפי שנאמר 'ערב ובקר וצהרים' הרי"ז כמצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ולכך מבואר שהם חייבות.
ונחלקו שם הראשונים בזה, רש"י שם כתב משום שתפילה היא רחמי ואינה מהתורה, ובתוס' שם ועוד כמה ראשונים נקטו, בשאלת הגמ' שהרי היא מצות עשה שאין הזמן גרמא ומדוע שיהיה צד שנשים פטורות ולכך ביארו שנא' 'ערב ובוקר וצהרים' שהיא מצות עשה שהזמן גרמא ולמסקנא הם חייבות, ומשמע שסברו שתפילה היא מצוה מהתורה שאם זה דרבנן הרי יש גדר לתקנה.
וכבר הוכיח המגילת אסתר מסוגיא זו כשיטת הרמב"ם דתפלה מהתורה, ובשאגת אריה (סי' י"ד) תמה עליו דאדרבא ממה שאמרו שנשים חייבות משום דרחמי ולא אמרו משום שהוא מצוה מהתורה, הרי משמע שהוא מדרבנן, אך באמת נראה דשאלה זו תלויה בשתי הגירסאות שבדברי הראשונים שם כמבואר.
תפילות המועדים לשי' הרמב"ן
פרי מגדים (סי' ת"צ משבצות זהב ס"ק ב) הביא את דברי הרמב"ן על התורה (ויקרא כג,ב) בפסוק "מקראי קודש" במועדים שהוא לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל בכסות, הרי משמע שתפלת המועד היא מהתורה, אמנם נראה שאין הכוונה שזה מהתורה ממש, דא"כ נחדש דמצוה מהתורה להתפלל בפרהסיא דוקא ולא שמענו כזאת מעולם, אלא עיקר המצוה היא לנהוג בו קדושה וראוי גם לקדש אותו בתפלה והלל בכסות נקיה בפני קהל ועדה להגדיל שמו הגדול , ויש בכך מצוה אבל אין זה חיוב גמור מהתורה.
בערוך השולחן (סי' פט) כתב דגם לרמב"ן אין הכוונה דעיקר חיובו דרבנן, ומן התורה אין חיוב כלל להתפלל, דאין זה סברא כלל, אלא שאין זה נחשב במנין המצות, ודינה ככל דיני דרבנן דספיקן לקולא, וכמו שכתב הרמב"ן בשבותי שבת, שמקח וממכר בשבת אסור מדרבנן, ולא שמהתורה מותר לישב בחנות בשבת, אלא ודאי האיסור מן התורה, אלא שאינה נכנסת בסוגי המלאכות שיהא חייב על זה סקילה, והאריך שם בדברי הרמב"ן בכמה מקומות שיש מצוה לעבוד את ה' ואיך אפשר בלא תפילה.
והוסיף שלשיטת הרמב"ן שאינה נחשבת בין פרטי המצות, לפי שהוא גבוה מעל גבוה, שבתפילה הוא כעומד לפני המלך ומדבר עמו פנים בפנים כביכול, ולכן היא דווקא מעומד באימה ויראה, ועי"ש במה שהאריך בזה.
ישוב קושיות הרמב"ן
והנה הרמב"ן הוכיח שתפילה מדרבנן א. מהגמ' בברכות (כ"א ע"ב) לגבי בעל קרי קורא קר"ש כיון דהוי מהתורה אבל אינו מתפלל כיון דתפלה דרבנ, ב. בשבת (י"א ע"ב) דר"ש בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן מבטלין ת"ת בשביל קר"ש דאורייתא ולא לתפלה דרבנן, ג. בסוכה (ל"ח ע"ב) דמפסיקין הסעודה בשביל לולב דאורייתא אבל לא לתפלה דרבנן.
בישוב שיטת הרמב"ם כתב הכס"מ (פ"ב מהל' תפילה ה"א) שכל הראיו הם מסדר התפילה שתקנו אנשי כנסת הגדולה אבל מעיקר דין תורה יוצא בתפילה גם ללא נוסח ומטבע שתקנו, ומשמע מדברי הכס"מ שמהתורה יוצא בתפלה כל שהו ללא שום נוסח ומטבע, וכ"כ המגן אברהם (סי' קו,ב) מדוע בזמנינו נשים לא התפללו לפי שמהתורה יוצאים ידי חובה בכל תפלה שהיא, ואף חז"ל לא חייבום יותר מזה, ורק לאנשים תיקנו את תפלת העמידה.
ובצל"ח בברכות (כא,ב) כתב ליישב שאם נאנס בשחרית רק על התפלה אבל קרא ק"ש וברכותי' הרי כבר יצא י"ח תפלה דאורייתא בו ביום, ואם נאנס גם בק"ש וברכותי' ולא בירך בשחרית א"כ חייב הוא לומר ברכת אמת ויציב משום יציאת מצרים, וזמן ברכת ק"ש להרבה פוסקים היא כל היום וכן משמע והוכיח כן מתוס' במס' שבת (יא,ב) שקרא לקר"ש בלשון מצלי דהוא תפילה, וכן בברכות התורה יצא ידי חובת תפילה.
דין תפילה בברכות הנהנים
ונראה שגם בברכות הנהנים יוצא ידי חובה מהתורה כיון שהם הודאה, וכ"כ הרא"ה (ברכות מח,ב) שהקשה במה שונה תפילה שרף שעיקר מצותה מהתורה אמרו שהיא מדרבנן לפי שנוסח התפילה היא מדרבנן, מברכת המזון שמצינו שהיא מהתורה למרות שנוסח הברכה אינו מהתורה שמן הדין כל אחד מברך כפי שירצה ותקנו חכמים את הנוסח, ותי' בזה הרא"ה שברכת המזון עניינה מוגדר ומסויים להודות על הארץ הטובה ועל המזון, משא"כ בתפילה שיוצא בכל עניין שירצה בין בשח ובין בהודאה ובין בבקשה, ולכך אמרו שתפילה היא מדרבנן.
ובשאגת אריה הקשה עוד לשיטת הרמב"ם, מהמבואר בברכות (כא,ב) דבעל קרי קורא קר"ש בשלימותה אף שמהתורה יוצא בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה, לפי שעיקר מצותה מהתורה אמרו חכמים שיקרא קר"ש כדרכו אף במה שאינו אלא מדרבנן, ומאי שנא מתפלה דגם עיקר מצותה מהתורה ואעפ"כ אמרו שבעל קרי לא יתפלל, ויש ליישב קושייתו לפי"ד הרא"ה, דגם מצות קר"ש מהתורה מוגדרת וברורה לומר פסוקים אלה שיש בהם קבלת עול מלכות שמים, ואנשי כנה"ג הוסיפו עליהם פרשיות שגם בהם יש קבלת עול מצות, וק"ו הוא מברהמ"ז, דמהתורה אין בה נוסח מסויים כלל אלא ענין מוגדר דהיינו לברך על המזון, וכ"ש קריאת שמע שאף מהתורה היא פרשה מסויימת, אלא שחכמים הרחיבו בה והוסיפו עליה, ומשום כך תיקנו לבע"ק לומר כולה, משא"כ בתפלה שמהתורה אין בה לא נוסח מסויים ולא ענין מוגדר.
עיקר קריאת שמע וברכת המזון מהתורה
וכתב בזה במנחת אשר דשאני תפלה דרבנן, מברכת המזון וקריאת שמע דרבנן, ביסוד גדרן, שבבהמ"ז וקר"ש באו חכמים רק להרחיב את דיבור המצוה ולתקן את ניסוחה, אבל מהות המצוה אחת היא מהתורה ומדרבנן, משא"כ בתפלה הרי חלוקה מצות תפלה מהתורה לתפלה שתקנו רבנן, שהרי מבואר בדברי הרמב"ם, שאין מצוה זו "מצות תפלה" בלבד אלא "מצות עבודה" דלעבדו בכל לבבכם כתיב, ולדעת הרמב"ן מצוה כוללת היא, דמצוה על האדם לקיים את כל מצות ה' בכונה רצויה ושלמה, ואין כונת התורה למצות התפלה , ואף הרמב"ם אף דנקט דמצות תפלה נלמדת מפסוק זה, כתב בהלכות תפילה, לעבוד את ה' בכל יום בתפלה, המצוה הוא העבודה אלא שהתפלה היא יסוד עיקרי בעבודה זו.
ומבואר כן בדברי הרמב"ם בספר המצוות (שם) שכתב, שצוונו לעבדו יתעלה וכו' ואעפ"י שזה הציווי הוא ג"כ מן הציווים הכוללים וכו' הנה יש בו יחוד שהוא צוה בתפלה, שגם הרמב"ם סבר שמצוה זו כוללת, אלא שסבר שהתחדש בה מצוה להתפלל ועיקר המצוה היא לעבדו.
תפילה משום רחמי או עבודה
אמנם התפילה שתקנו חכמים היא משום רחמי כפי שמבאר בגמ', ולכך גם נשים חייבות בתפילה, שהפילה שתיקנו היא בקשת צרכיו של האדם כדי לקבל שפע מהקב"ה, א"כ מהתורה יוצא בכל אופן שמתפלל בין בשבח בין הודאה ובין בבקשה, שבכל אופנים אלו מקיים בזה עבודה כעבד שמבקש צרכיו מרבו ומודה לו בעצם מה שעומד לפני רבו הרי"ז עבודה.
אבל מצות חכמים היא רק בבקשת צרכים שהיא גדר רחמי, ותיקנו שקודם יסדר שבחו של מקום ואח"כ יבקש צרכיו ואח"כ יודה,ומה שמשמע בדברי הרמב"ם שחיוב מצוה זו כך היא וכו', אין כונתו שכך הוא עיקר החיוב ואינו יוצא יד"ח בדרך אחרת, אלא דכך ראוי לנהוג כדרך שנהג משה וממנו יש ללמוד דרך ארץ שבתפלה, אבל באמת יוצא יד"ח כל שהוא מודה ובתפלה כל שהיא.
ואפשר דשני גדרים אלה שבתפילה, 'עבודה' ו'רחמי', שורשם במה שנחלקו בברכות )כו,ב) אם תפילות אבות תיקנום או כנגד תמידין תיקנום, ולמסקנת הגמ', לעולם אימא לך תפלות אבות תקנום, והסמיכו חכמים את התפילות כנגד הזמנים של הקרבנות.
אבות תקנו – 'רחמי' וכנגד קרבנות – 'עבודה'
ונראה לכאורה דמצד תקנת האבות תפילה רחמי היא, דהאבות תיקנו את התפילות כדי לעורר רחמי שמים על ישראל, וכנגד מה שהסמיכו על קרבנות לפי שהתפילה היא עבודה כשם שקרבנות הם עבודה, וכן פירש רבינו יונה (אבות פ"א מ"ב) שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, שעבודה היינו עבודת הקרבנות ועבודת התפילה.
ולפי"ז נראה שבמצות תפלה תקנו חכמים גדר נוסף שהוא רחמי ולא עבודה בלבד, ובשונה מברכת המזון וקריאת שמע שהם עיקר המצוה מהתורה, כן נראה לבאר וליישב שיטת הרמב"ם ממה שהקשו לשיטתו הרא"ה והשאג"א, אמנם הרמב"ן סבר שעיקר מצות תפלה היא בשעת צרה, ופשוט דעיקר התפלה בשעת צרה רחמי היא, שמבקש ומתחנן מהקב"ה שיושיענו ויגאלנו מצרתנו ולא גדר עבודה בלבד, וגם מדברי המג"א הנ"ל מבואר שלא כדברינו.
החיוב מדרבנן והקיום מהתורה
ובחידושי רבינו חיים הלוי (תפילה פ"ד ה"א) כתב לבאר שאם מצוות תפילה היא מהתורה והרי מצוות צריכות כוונה ומדוע לא מעכבת הכוונה בתפילה, אלא שישנם שתי כוונות, א' כוונה של פירוש הדברים, ב' כוונה שעומד לפני ה', ומוכיח כן בדברי הרמב"ם.
וביאר כן ברמב"ם שיש כוונה שהוא מכוון ומכיר שהוא עומד בתפילה, משום שמתעסק ומשום דין מצוות צריכות כוונה שנוהג בכל התורה ובכל המצוות, וכוונת פירוש המלות, ויש את שתי החיובים בתפילה, גם במה שהוא עומד בתפלה כדין שאר המצוות, ומחוייב הוא בכוונת פירוש הדברים משום חובת כוונה בתפילה, ואין מעכבין זה את זה.
וכיון שחובת התפילה מדין תורה, ואפילו להחולקים על הרמב"ם היינו רק בחיובה אבל קיומה ועניינה הוי לכו"ע מדין תורה, ולכך לא יתפלל באופן שמתעסק, משא"כ בדין כוונה של פירוש הדברים המסויים רק בתפילה הרי גם בתפלה עצמה אינו רק מתקנת חכמים, וא"כ נוכל לומר כיוון דמדאורייתא נחשבת לתפילה על כן יתפלל גם בלא שיכול לכוון, ועיי"ש במה שהאריך עוד בזה.
תפילה עם הנפש
בנפש החיים (שער ב') מאריך לבאר במעלות ובהשפעות התפילה וכתב, אמנם ביאור הכתוב ולעבדו כו' ובכל נפשכם, שעבודת התפלה השלימה צריכה שתהיה עם הנפש, הוא ענין גדול ליודעים ומביני' קצת, וכאשר יתמיד האדם תפלתו בזאת המדרגה יתוסף לו טהרה על טהרתו, כי מצינו בכמה מקומות במקרא ובדברי רז"ל שהתפלה נקראת בשם נפש, כמו שמצינו אצל חנה ואשפוך את נפשי לפני ה', כי כח הדבור של האדם נקרא נפש כמ"ש ויהי האדם לנפש חיה ות"א לרוח ממללא. וכן נראה לעין שבכל דבור שהאדם מוציא מפיו. יוצא מפיו רוח והבל הלב. והדבור הוא עיקר נפש האדם שזה יתרון האדם מן הבהמה. א"כ כל תיבה היוצאת מפי האדם היא כח וחלק מנפשו.
מעלת התפילה בעת צרה
והוסיף בהמשך דבריו, אמנם תכלית הכוונה צריכה שתהיה רק צורך גבוה כי במקום שיש חילול שמו ית' כגון צרת כלל ישראל. מחוייבים לבקש ולשפוך שיח לפניו ית"ש על חילול שמו ית', ואך למען שמו יעשה, וגם היחיד על צערו אף אם אין חילול השם בדבר. יש מקום ג"כ לבקש לפניו יתברך על גודל הצער של מעלה בזמן שהאדם שרוי בצער למטה. ואמרו בשמו"ר פ"ב בפסוק אני ישנה תמתי גו' מה התאומים הללו אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש. כן אמר הקב"ה עמו אנכי בצרה, ובתנחומא כ', ומסיים ואראהו בישועתי, וזהו עמו אנכי בצרה היינו שמן המצר משתף אותו ית"ש אז אחלצהו וכו'.
בהשגות הרמב"ן כתב, מה שדרשו בספרי ולעבדו זה תלמוד ד"א זו תפלה אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וזה כענין שכתוב 'וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם' והיא מצוה על צרה שתבא על הצבור לזעוק לפניו בתפלה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב בהעצר שמים ולא יהיה מטר וכתיב רעב כי יהיה דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגעי לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה.
לתגובות והערות: pilpul613@gmail.com
