בין הצפון לדרום: לאן פניה של ישראל מועדות בקרב על הבית?

לאן הולך הצפון? לאן הולכת המלחמה בין ישראל לחיזבאללה? כותרות המהדורות מבשרות לנו שהנה מיד, מיד, יחתם הסכם שיביא להפסקת אש.

האם הסכם כפי שאנו שומעים עליו בתקשורת הוא הסכם טוב לישראל? קשה לדעת. מצד אחד כן, ישראל רוצה לסיים את המלחמה בת 13 החודשים, מהלך שיאפשר החזרת התושבים לבתיהם. מנגד, העובדה היא שטרם השמדנו את כל יכולות החיזבאללה, מן הסתם יש עוד מנהרות ועוד יכולות צבאיות שמאיימות על אזרחי ישראל. ומצד שלישי – הציפיה שנשמיד את אויבינו באופן שהם לא יוכלו להתאושש – היא ציפייה מוגזמת.

כבר למעלה מאה שנים אויבינו מנסים להשמידנו, אולם בסופו של דבר, אין ביכולתנו להשמידם בהיקף כזה שיסתום את הגולל על יכולתם להילחם בנו. מה שכן, אנחנו יכולים להשיג שנות שקט, כפי שהשגנו במלחמת לבנון השנייה ב 2006, עד שנת 2023 – 17 שנה של שקט מצד אחד, אך 17 שנה של התעצמות רבה מאד, הביאו לידי כך שהחיזבאללה הפכו לארגון צבאי חזק ומאיים.

לכן, ישראל צריכה לחדול את האש באופן שמחד היא תכיר בכך שאין לה אפשרות באמת לחסל את האויב מצפון, אבל מצד שני עלינו לשמור ולהבטיח את חופש הפעולה שלנו כנגד מהלכי התעצמות של האויב.

והכי חשוב – שהפעם אם תהיה הפרה של ההסכם (ותהיה הפרה. זה ברור) ישראל לא תהסס אלא תיכנס במלוא העוצמה למהלכים צבאיים חזקים בלבנון אל מול החיזבאללה. לא עוד היסוס האם כן או לא לסלק שני אוהלים שהוקמו סמוך לגבול, לא עוד אנשי חיזבאללה מסתובבים על ידי הגבול באופן מתריס.

עלינו לייצר סוג של "אזור מוות", שכל לוחם חיזבאללה שנמצא בו וכל פעילות צבאית שתתגלה בו – יתקלו באש עוצמתית ביותר.

ובחזית הדרום – ישראל חייבת להבין שאין דין עזה כדין לבנון. בעזה יש לנו 101 חטופים חיים ומתים. קלפי המיקוח שלנו חלשים יותר. אנחנו צריכים להפנים שעלינו לבצע ויתורים כואבים כדי להביא לשחרורם.

זה יהיה כואב מאד גם במישור הצבאי – ויתור על המשך הלחימה וגם במישור הריגשי – שחרור מחבלים עם דם על הידיים. אבל, לדעתי, אין לנו ברירה.

את צה"ל נוכל תמיד להחזיר לעזה, אם נצטרך, את החטופים – אנחנו עלולים לאבד לתמיד. החטופים – אינם הפיכים, המצב הצבאי- כן. ורק דבר אחד חשוב כן צריך לעשות במיידי: להפקיע מחמאס את הזכות לחלק את הסיוע ההומניטרי.

מאד פשוט: מי שמחלק את המזון והמים – שולט בעזה. כרגע זה החמאס. זה חייב להיות צה"ל.