עם מי הצדק? שילם על שכירות חדר – עכשיו בעל המלון התחרט

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב (בראשית כה,לא לג)

כבר הקשה בטור על התורה, איך מכר עשיו ליעקב את הבכורה והרי לא יכול לחול בזה הקנין כיון שאינה בעולם, וכן לא מועיל בזה שימכור את מה שיורש פי שנים מדין בכור שהרי מצינו לגבי מי שמכר את מה שירש מאבא שלא אמר כלום, ויש שביארו שמכר לו רק את הגדולה של הבכור כגון לקום לפניו ולכבדו, ותירץ בשם אביו הרא"ש שמועילה המכירה מכח השבועה שנשבע לו, והוכיח מכאן שמי שמוכר דבר שלא יכול לחול עליו הקנין כגון מה שירש מאבא או שמוכר חוב של מלוה ע"פ ונשבע עליו, שהמכר חל מכח השבועה כיון שכופין אותו לקיים מחמת שבועתו ויש על זה גם שם מכר כפי שנאמר אצל יעקב.

קודם מתן תורה

וכתב בשו"ת הריב"ש (סי' שכח) כתב לדחות דברי הרא"ש והטור שאין בזה סברא שיועיל בזה מכירה, וכתב שכל השבועה היתה רק בשביל שלא יערער עשו על המכירה ולא יוכל לחזור בו, לפי שהכיר בו יעקב כזד יהיר ואיש זרוע ולכך השביעו, ובקצות החושן (רעח,יג) כתב בשם הריב"ש דקודם מתן תורה היה קונה גם דבר שלא בא לעולם, וביאר שאפשר שעשו איבד את הבכורה במה שאמר למה זה לי בכורה דהוא מדין סילוק.

ענין השבועה במכירה

באור החיים ביאר את לשון הפסוק במה שאמר מכרה 'כיום' נתחכם לומר כן כדי שתתקיים המכירה מחמת שהיא דבר שלא בא לעולם, והוכיח כן ממה שמצינו בב"מ (טז,א) וכ"פ בשו"ע (חו"מ ריא,ב) לגבי צייד עני שאין לו מה לאכול שיכול לקנות את מה שיעלה במצודתו היום משום שבזה הוא ראוי לחיות, ולכך עשיו שאמר שהוא עייף מכר לו יעקב כדי חייב ולכך יכול רק באופן זה לזכות בחלק הבכורה, ובמה שהוצרך להשבע כיון שבירושה ישנם דברים שאין בהם ממש שמלא מועיל בהם מכירה ולכך השביעו שיקנה ע"י השבועה גם דברים אלו, אבל מ"מ ודאי שלא תועיל השבועה עבור המכירה של מה שלא בא לעולם.

ובגמ' בסוטה (יג,א) מבואר, שכשהגיעו למערת המכפלה לקבור את יעקב בא עשו ועכב אותם להכנס לפי שהיה שם מקום רק לארבעה זוגות שהם אדם וחוה אברהם ושרה יצחק ורבקה ויעקב ולאה, ואמר להם כבר קברו בחלק של יעקב את לאה, ואמרו לו שכבר מכר את חלקו כשמכר את הבכורה, אמר להם עשו שמכר רק את חלק הבכורה ולא מכר את חלק הפשוט, והוכיחו לו מהפסוק שנא' 'בקברי אשר כריתי לי' וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק שלשון 'כירה' היינו 'מכירה', ואמר להם הראו לי שטר מכירה ועד שהלך נפתלי להביא את השטר ממצרים בא חושים והכהו ומת.

חסרון בסמיכות דעת או חסרון הקנאה ובעלות

והנה חקרו באחרונים מפני מה לא מועיל קנין בדבר שלא בא לעולם, האם הוא משום שחסר בקנין שין החפץ בעולם ואין אפשרות שיחול בו קנין, או משום שהלוקח אינו סומך דעתו על הקנין כיון שאינו בעולם, ובאור החיים משמע שהוא משום שלא סמך דעתו וכ"כ המבי"ט (ח"ב סי' קלז) וכ"כ הפרישה (חו"מ רט) אמנם בלבוש (חו"מ שם) ובנודע ביהודה (אהע"ז נד,יב) וכן המביט בקרית ספר (פכ"ב מהל' מכירה) שהוא חסרון בגדר הקנין, וכ"כ החזון איש (דמאי סי' יז) דמה שאין אד מקנה דבר שלא בא לעולם לפי שלא נתנו את דיני התורה אלא על הדברים שאדם משתמש בהם ושליט עליהם .

ונפקא מינה בין הטעמים באופן נשבע המוכר שאם הוא חסרון בגדרי הקנין לא מועיל מה שנשבע כיון שאין חפץ שתחול עליו השבועה ואם הוא חסרון מדום שלא סומך דעתו לגבי שבועה אין דין שצריך לסמוך דעתו.

הרא"ש והריב"ש נחלקו בגדר דשלב"ל

ואפשר לתלות בזה את מחלוקת הרא"ש והריב"ש, שלדעת הרא"ש מה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא משום שאין הלוקח סומך דעתו על הקנין ולכך ע"י השבועה מועיל הקנין, וכן מבואר בשיטמ"ק (בב"ב קמב,ב) שכתב בשן תוס' רא"ש דמה שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוא משום שלא גמר ומקנה ומבואר שעצם הקנין מועיל ורק הלוקח לסמך דעתו על זה, ולכך לרא"ש הועילה מכירת הבכורה כיון שנשבע על זה ולכך סמך דעתו.

והריב"ש סבר שהחסרון הוא משום שלא מועיל בזה הקנין בעצם ובגדר הקנים ולכך לא מועילה השבועה בכה"ג, ולכך סבר שלא הועילה מכירת הבכורה אלא לעניינים שבעולם כיון שאין יכול להחיל חלות כשאי"ז בעולם.

ראיות לגדר דשלב"ל

בקובץ שיעורים (בבא בתרא רעו) כתב להוכיח ממה שמצינו בגמ' בב"מ (טז,א) לגבי גזלן שמכר את הגזילה וחזר וקנאו הגזלן מהלוקח, שאין יכול הגזלן להוציא מהלוקח כדין הבעלים כיון שכל הקנין בשביל להעמיד את החפץ אצל הלוקח, ושאלה הגמ' מ"ש מהאומר כל מה שתעלה מצודתי היום שלא אמר כלום, ותי' הגמ' שכאן סומך דעתו וכאן לא סומך דעתו, ולכאורה מבואר שכל מה שלא מועיל הקנין בדשלב"ל הוא משום שאין סומך דעת לקנין, וראיה לשי' הרא"ש.

ובנודע ביהודה (תנינא, אע"ז נד,יב) כתב לבאר דברי הגמ' באופן אחר שאין ראיה לשיטת הרא"ש, לפי שכשחוזר וקונה מהבעלים הרי באותה שעה זוכה בזה הלוקח שלכך קנה ע"מ לקנות ללוקח, וזה נקרא דבר שבא לעולם ובזה ביארו בגמ' שבמצודה אין סומך דעתו לכך, אמנם בראשונים שם (הובא בשיטמ"ק) שכל החסרון הוא בדבר שלא בא לעולם משום שאין סומך בדעתו.

אמנם בגמ' בכתובות (נט,א) מצינו לגבי אדם האוסר בקונמות כיון שאדם יכול לאסור פירות חברו עליו למרות שאינם שלו, כן יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם ואם נאמר שהטעם הוא משום שלא סומך דעתו הרי זה לא שייך למה שאוסר פירות חברו שאין צריך שיקנה, אלא מבואר שהטעם שאין אפשרות לקנין באופן זה.

וכן משמע בקידושין (סב,ב) לגבי הנותן פרוטה לשפחתו ואמר לה הרי את מקודשת לי לאחר שאשחררך שאינה מקודשת, למרות שבידו לקדשה כיון שמתחילה בהמה ועכשיו היא דעה אחרת, משא"כ במפריש תרומה מהמחובר שבידו לתולשה שאין חסרון בסמיכות דעת, וכל החסרון שחסר בעצם הקנין בדבר שלא בא לעולם ובשםחה הרי היא כאילו שאינה בעולם.

סיטומתא בדבר שלא בא לעולם

והביא דברי התשב"ץ (שצח) בשם מהר"ם מרוטנבוג [והביאו במרדכי בשבת קמא,א] שאע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ במקום שיש מנהג בני אדם צריך לקיים כמו שמצינו בבב"מ (עד) לגבי סיטומתא שאי"ז קנין שמועיל גם בדשלב"ל כיון שזה מנהג, כיון שסומכים דעתם על זה, אמנם בהגהות רבינו פרץ כתב בשם רבינו יחיאל מפריז שאין דומה לסיטומתא שנחשב דבר שבא לעולם אבל בדבר שאין מועיל לקנין כגון דבר שלא בא לעולם לא מצינו שמועיל המנהג, ומה שמועיל במקום קנין משום שסומך דעתו לזה.

והגר"ע איגר בתשו' (סי' קלד) כתב שבקנין כדרך הסוחרים (סיטומתא) לא מועיל בדבר שלא בא לעולם מ"מ נקט שבמקום שעשו כן וחזר בו הגם שהקנין לא הועיל מ"מ חייב לשלם את ההוצאות שנגרמו מזה, וכמו שכ' בתשו' הרא"ש לגבי האומר לאומן שיעשה לו כלי ואחר שעשה האומן חזר בו הלוקח, למרות שאין זה קנין גמור מ"מ חייב משום גרמי שגרם נזק לאומן, ואף בנידו"ד חייב לשלם את ההוצאות שגרם לו.

וביאר הכסף משנה (פ"ז הלכות אישות הט"ו) דבמקום שקידש אשה בממון שהוא ספק אם הוא דבר שלא בא לעולם הרי וכיון שסמך בזה דעתו הרי יחולו הקידושין מספק.

ובחידושי הגר"ש שקופ (ב"ב סי' ל') כתב שיש דברים שלא באו לעולם ויסוד החסרון הוא משום חסרון הקנאה ובעלות כגון האומר מה שתעלה מצודתי מכור לך שאין בעלות במה שעתיד לבוא, ויש דברים שלא באו לעולם שאין בהם חסרון בעלות כגון מכירת פירות דקל שאינם בעולם וכן מכירת מעשי ידים, ובהם החסרון הוא משום שלא סמך דעתו בזה הקנין.

וא"כ לפי"ז אפשר לבאר שענין מכירת הבכורה שאינה בעולם יש בה את שני החסרונות גם משום שאין בזה סמיכות דעת וגם משום שאין בזה את דיני הקנין, אלא שלגבי מה שאין סמיכות דעת מועיל מה שנשבע על המכירה, ולענין מה שאין בזה אפשרות לקנין נקט הריב"ש שמדובר לפני מתן תורה שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכ"כ בחבצלת השרון.

אם קבלן יכול לחזור בו

והנה לגבי קבלן שחתם חוזה למכירת דירה שעדיין לא בנויה, והתחייב למכור לו דירה ולא התחייב לבנות לו דירה, ולאחר תקופה התחרט הקבלן ורצה לחזור בו וטען שיכול לבטל לפי שהדירה אינה בעולם ולא היה בזה קנין.

והנה כתב הטור (חו"מ ס) וכן מבאר בבית יוסף דהגם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אם התחייב על כך חייב, וכן פסק בשו"ע (חו"מ סעי' ו) המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם או שאינו מצוי אצלו חייב אע"ג דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ כשהקנה לו בלשון מכר או בלשון מתנה, אבל בלשון חיוב חייב (וכן הוציאו מבעה"ת שער ס"ד) והוא שקנו מידו. כשם שיכול לשעבד עצמו על דשלב"ל יכול גם להתחייב על כך, וכ"כ הרמ"א (רט,ד) אע"ג דאין אדם יכול להקנות דבר שלא בא לעולם אבל הוא עצמו יכול להתחייב, וכן בשו"ת הרשב"א (ח"ג כה) דיכול להתחייב גם על דבר מסוים ואע"ג שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ התחייבות שאני דהחיוב חל על גופו שהוא בעולם, וכמש"כ בסמ"ע (ס,יח).

התחייבות בדשלב"ל

אמנם בכנסת הגדולה (סי' ס' הגהות הבית יוסף ס') הביא שיטה שהגם שיכול להתחייב מ"מ יכול לחזור בו כל זמן שלא בא לעולם שהרי בשעבוד נכסים נחלקו הראשונים האם יכול המשעבד לחזור בו קודם שבאו הנכסים לעולם, שהנמוקי יוסף סבר דעת הרמב"ן שאין יכול לחזור בו ולדעת הרשב"א יכול לחזור בו, ולכאורה תלה דין זה בשיעבוד וא"כ הרי זה תלוי במחלוקת זו אם יכול לחזור בו כל זמן שזה בעולם, אמנם באחרונים נקטו להלכה כדעת הרמב"ן שאין יכול לחזור בו אפי' קודם שבא לעולם (כ"כ בש"ך (קיב,ב) ובט"ז (שם א) ובשו"ת חוות יאיר(סי' רל) ובאר היטב (שם ד) ובנתיה"מ (רט,ד) ובערוך השולחן (קיב,ב) שנקטו להלכה שא"א לחזור ולפי"ז ה"ה בהתחייבות.

אמנם בקצות החושן (ס,ז) נקט דגם לדעת הרשב"א דיכול לחזור בו בשעבוד שלא בא לעולם מ"מ בהתחייבות שהיא חלה על הגוף שקיים בעולם, משא"כ שיעבוד שהוא על הנכסים שהם אינם בעולם, והוכיח כן ממה שחתן יכול לחייב עצמו במאה ליטרין ואפי' שאין לו אפי' שוה פרוטה ומבואר שיכול להתחייב על דבר שאינו בעולם.

אמנם בנתיבות המשפט (סק"י) חלק ע"ד וסבר שבחתן מתחייב בדמים או בדבר המצוי לקנותו בשוק נחשב בידו לקיים, וא"כ חל בזה ההתחייבות מיד ולכך אין יכול לחזור בו משא"כ אם מתחייב על דבר מסוים שאין יכול להשיגו כעת לא תחול ההתחייבות עד שהחפץ יגיע לידו ולכך יכול לחזור בו.

א"כ לדברי הנתיה"מ כיון שבנידו"ד הקבלן התחייב על דירה מסוימת שאין בידו להביא לו מיד, יכול לחזור בו ואם היה מתחייב לבנות לו את הדירה שבידו כעת לבנות ואין יכול לחזור בו, אמנם לדברי הקצות ושאר האחרונים יוצא שאין יכול לחזור בו כיון שההתחייבות חלה גם על דבר שאינו בידו ואפי' שאין יכול להשיגו כעת כפי שהתבאר ולכך אין יכול לחזור בו.

השוכר חדר במלון אם נקרא בעולם

והנה הביאו לדון האם כשאדם שוכר חדר במלון הרי נחשב לדבר שלא בא לעולם ואפי' שהחדר הוא בעולם, הרי השוכר השכיר את תשמישי החדר ביום מסוים וכל זמן שלא בא אותו היום אי"ז בעולם, ולכאורה זה דומה למוכר פירות דקל שעדיין לא בעולם שהגם שהדקל בעולם אמנם הפירות עדיין לא בעולם, וכתב במשפטך ליעקב (ח"ג סי' יז) שאי"ז דומה לפירות דקל לפי שבפירות דקל אמנם הם צומחים מהדקל אבל אינם חלק מדקל ולכך אין כיום את הפירות שאינם בעולם, משא"כ בשכירות שהשימושים הם בגוף הדבר והגם שאין את השימושים של זמן השכירות של מחר אבל מ"מ השוכר משתמש בגוף החפץ שהשימושים הם עצמם בגוף הדבר ולכך חל בזה הקנין על גוף הדבר כיון שבעצמו יש את השימושים, וכן הוא הדין בחדר של מלון שאמנם לא הגיע זמן השכירות אבל גוף השכירות היא בחדר והוא ישנו בעולם וקונה.

דין קנין בדבר המסוים

והביא שיש שטענו שקודם שבא למלון הרי אין לו חדר מסוים שמושכר עבורו ואין לקנין במה ליתפס, וכתב לדחות טענה זו מדברי הרמב"ם (בהל' זכיה ומתנה ג,ה) שכתב, כשם שמוכר צריך לסיים הממכר כמו שבארנו כך הנותן, כיצד הכותב לחברו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב לו כל נכסי קנויין לך חוץ ממקצתן הואיל ולא סיים הדבר שנתן לו ואינו ידוע לא קנה כלום ואינו יכול לומר לו תן לי פחות שבנכסיך עד שסיים לו המקום שנתן לו, אבל אם אמר לו חלק כך וכך בשדה פלונית הואיל וסיים השדה אף על פי שלא סיים החלק נוטל אותו חלק מן הפחות שבאותה שדה.

בהשגות הראב"ד כתב, הקשה שהרי מצינו בגמ' במנחות (קח,ב) לגבי מי שאמר לחברו בית בביתי אני מוכר לך שנותן לו את הקטן בבתים שיש לו ואם נפל אחד מהם נותן לו את זה שנפל וכן כשאומר לו שור בשורי אני מוכר לך, ולדברי הרמב"ם קשה שהרי לא סיים, וכ' הראב"ד ליישב כיון שיד בעל השטר על התחתונה כאילו פירש הגרוע או הנפול או המת ודין זה כשאין שם אלא גרוע אחד או מת אחד שהוא כמסויים אבל אם היו שנים גרועים או שנים מתים לדעת הרמב"ם לא קנה כלום, אמנם נראה שהראב"ד עצמו חלק על הרמב"ם וסבר שמועיל הקנין גם אם יותר מאחד נפל או מת, וכן נראה שפסק בשו"ע (רט,ב).

ובשואל ומשיב (תנינא ח"א סי' ע) כתב שהחסרון בדבר המסוים הוא משום שאין לקנין על מה לחול וכדברי הריב"ש הנ"ל, אבל בחלק בשדה חל הקנין על חלק ואינו יכול לדחותו שהרי הוא כשותף, משא"כ כשלא סיים לו קרקע מסוימת הרי יכול לדחותו מכל קרקע וקרקע, ואפשר שזה תלוי בדין דבר שלא בא לעולם.

ונראה שבנידו"ד גם לרמב"ם וכן לראב"ד מועיל הקנין בחדר במלון ואין בעל המלון יכול לחזור בו שהרי המלון עצמו הוא מסוים ודומה למי שנתן חלק בתוך שדהו שנחשב מסוים, ויש בזה סמיכות דעת לקנות, וכן מכיון שמתחייב לו לשימושים אחרים במלון כגון אכילה וכדו' הרי נחשב בעל המלון לקבלן שעדיין לא הגיעה זמן מלאכתו ואין יכול לחזור בו.

לתגובות והערות: pilpul613@gmail.com