לפני כארבע מאות שנה, היה בפולין יהודי בשם ר' שאול וואהל. הוא היה תלמיד חכם מובהק וירא שמים גדול, ובשלב כלשהו הוא החליט להשתלם בחכמת הקבלה, ולשם כך נסע לאיטליה שהיתה אז מרכז רוחני גדול מאוד וחיו בה גדולי המקובלים. "פולין עצמה היתה אז מדינה מאוד מפגרת, רוב האוכלוסיה שלה היתה נבערת מדעת, ולכן כל האצילים הפולניים ומי שהיתה בידו יכולת, היה שולח את הילדים שלו לאיטליה כדי לרכוש השכלה. "כך קרה שבעודו באיטליה פגש ר' שאול וואהל כמה אצילים פולניים, התפתחה ביניהם שיחה ומאז הוא התחבב עליהם מאוד והיה לאחד מידיהם כשהוא שקוע בעולמו שלו בלימוד התורה והם בעולמם שלהם. הוא שמר על הקשר מתוך הבנה שביום מן הימים יוכל להשתמש בקשרים אלו לטובת העם היהודי. "ויהי היום, אחרי שנים, אירע שמת הקיסר הפולני, והיה צורך למנות מלך חדש, שכן החוק באותם ימים קבע שמיד עם מותו של המלך ימנו אחר תחתיו "הבעיה היתה שהתפתח ויכוח בין קבוצות שונות של אצילים ובעלי שררה, אלו טענו שצריך למנות מלך כזה ואלו טענו שדווקא אחד אחר יותר מתאים לתפקיד, ומאחר והתקשו להגיע להסכם הציעו לדחות את מינוי המלך למחרת היום. "אולם החוק שם חייב שלא יעבור לילה בלי שיהיה מלך בארץ פולין. ולכן החליטו למנות מלך זמני. עם זאת, הם הבינו טוב מאוד שכל אחד מהם שיתמנה לתפקיד באופן זמני, יקבל באותו הרגע את כל סמכויות המלוכה לידיו, ואף אחד לא יוכל לחייב אותו להתפטר, ולכן חיפשו מישהו נאמן שלא יבגוד בהם, ומצאו את ר' שאול וואהל שרבים מהאצילים הכירו אותו וסמכו עליו, וגם העובדה שהוא היה יהודי הרגיעה אותם, כי הם הבינו שיהודי לא יוכל להשתלט על פולין כולה ולמלוך בה נגד רצון כל האצילים הפולניים.. "וכך הפך ר' שאול למלך פולין למשך יום אחד ולכן מאז קראו לו ווהאל דהיינו שר ומלך. האגדה מספרת שבאותו הלילה הוא עבר על ספר החוקים של פולין, ותיקן את כל הסעיפים שהיו נגועים באנטישמיות קשה, וכך למעשה סייע רבות לבני עמו היהודים מתוקף מעמדו כמלך, כשהשינויים הללו נשארו גם אחרי שהוא התפטר מהתפקיד. "
מרן הגראי"ל היה אומר, אמנם הקרבה לגויים יכולה להניב תועלת לביטול גזירות וכדו', אך 'אליה וקוץ בה', היא יכולה גם להיות מאוד מסוכנת, וכך אירע לר' שאול שהוא נקלע לבעיה גדולה מאוד. "ביום מן הימים המלך קרא לו ועל פניו נהרה של שמחה… "חשבתי על רעיון נפלא" אמר המלך, "ואין לי שום ספק שאתה תהיה מאושר כשתשמע עליו. אני חושב להשתדך איתך. הבת שלי והבן שלך שידוך מושלם. בתי כלילת המעלות, היא נסיכה אמתית, והבן שלך הרי הוא עלם צעיר, יפה תואר, משכיל מאוד ונעים הליכות. שידוך מושלם… "הדיבור נעתק מפיו של ר' שאול. הוא שתק ולא אמר דבר, ומיהר לשוב לביתו בעודו מנסה לטכס עצה איך יוכל להימלט מפני הרעה מבלי לפגוע בכבודו של המלך ולחייב את ראשו למלכות. "בצר לו החליט לעשות מעשה לחתן את בנו במהירות, עוד הערב, ומחר הוא יגיד למלך שבנו כבר נשוי לאשה. "אבל היכן ימצא כלה מתאימה לבנו ? הרי הוא כזה בחור מוכשר ומיוחס לא כל אחת מתאימה לו… "לבסוף החליט לגשת לבית החולים המקומי, לחפש נערה יהודייה שסובלת ממחלה קשה, והנערה שתהיה חולה במחלה קשה וסופנית ל"ע, היא תהיה הכלה. כך הבן שלו יהיה נשוי, ובתוך זמן קצר יהפוך לאלמן ויוכל להתחתן ברוגע ובנחת בבוא העת והזמן המתאים… "ניגשו לבית החולים, מצאו נערה שכל הרופאים נואשו מלהציל את חייה, ועשו חתונה קטנה וחפוזה, כשלאחריה חוזר החתן אל ביתו, והכלה הטרייה נשארת עם חוליה האחרון על המיטה בבית החולים. "למחרת בבוקר ביקש ר' שאול להיפגש עם המלך, ואמר לו: "אדוני המלך ירום הודו, איני יודע איך אוכל לאכזב אותך, אבל הבן שלי כבר נשוי. אתמול נעתק הדיבור מפי כי לא ידעתי איך לומר לך את זה, כשאתה היית כל כך שמח מהרעיון המוצלח…". "שמע הקיסר את הדברים, הוא אכן התאכזב מאוד, אבל הבין שהשידוך אינו בר ביצוע, ומיהר לוותר על הרעיון מבלי שייעלב או ייפגע מהסירוב של ר' שאול". שידוך משמים "
עוברות כמה שנים, ומשהו בתוכניות משתבש , הנה נקישות על דלת הבית. בנו של ר' שאול, ניגש לפתוח את הדלת ובפתח עומדת אשה שמברכת אותו לשלום. הוא שואל אותה "מי את ?" והיא משיבה לו, "הלא אני אשתך !" " כרעם ביום בהיר נזעק בנו של ר' שאול ושאל, "איך זה ייתכן ? הרי היית חולה סופנית, אף אחד מהרופאים לא נתן תקווה שתחיי…". "
השיבה לו אשתו ואמרה: "אכן, הייתי חולה אנושה, אבל אז הגעת והתחתנת איתי. אני חשבתי לעצמי איזו בת מזל אני, זכיתי להתחתן עם הנער הכי מוצלח בכל פולין, זכיתי להתחתן עם הבן של ר' שאול וואהל, יש לי חתן תלמיד חכם מופלג, ירא שמים, יפה תואר, עלם חמודות. מי יכולה להיות בת מזל יותר ממני? " המחשבה הזאת שמחה אותי, והשמחה נתנה לי את הכח להתגבר על החולי ולהחלים ממנו. זה לא קרה ביום אחד, זה לקח כמה שנים, אבל עכשיו אני בריאה כאחד האדם וכעת באתי לחיות בצל קורתך, כי אתה בעלי ואני אשתך!". " כמובן שר' שאול ובנו לא חשבו לבטל את הנישואין רק בגלל שהכלה הבריאה, אבל היה בלבם חשש מי אומר שהיא מסוגלת ללדת ילדים אחרי שהיתה חולה אנושה כל כך. "בשלב זה גם התברר להם שהיא היתה בת משפחתו של הרמ"א, הם פנו אל הרמ"א ושאלו אותו כיצד לנהוג. אמר להם הרמ"א שהם יזכו לילדים, וכך היה ומאותו שידוך מאולץ שהיה לבנו של ר' שאול והאשה שהבריאה נולדו תאומים, ונולדו להם בנים ובני בנים, שנקראו משפחת תאומים והיו מרבני העיר בריסק במשך דורות רבים.
והיה מרן הגראי"ל מסיים את הסיפור הצדיקים שולטים על הטבע, הרמ"א פסק שיהיו ילדים אז היו ילדים .
"ומכל מקום לענייננו גם כאן, רואים שהשמחה שהכניסה אותה נערה בליבה ריפאה אותה כנגד כל הסיכויים. ולוואי ונזכה גם אנו לעשות המצות בשמחה ולזכות לרפואות וישועות ברוחניות ובגשמיות"
" וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי אֲשֶׁר־מָנַ֥ע מִמֵּ֖ךְ פְּרִי־בָֽטֶן " [ברשית ל', ב']
אחת החוויות הקשות שכולנו עוברים מעת לעת, היא הרגע בו משהו בתוכניות שלנו משתבש.
בפרשת השבוע שלנו, יעקב אבינו מתמודד עם תופעות דומות, אולם אם נתבונן – נגלה שהיחס שלו משתנה בין תקלה אחת בתוכניותיו לתקלה אחרת. במסגרת התקלה הראשונה, יעקב אבינו עובד שבע שנים מתוך מטרה לשאת לבסוף את רחל. ולפתע, לבן עושה תרגיל רמאות נבזי, נותן לו את לאה תחתיה, ודורש מיעקב עוד שבע שנות עבודה בעבור רחל – התמורה שהובטחה לו מראש עבור שבע שנות העבודה הראשונות…
יעקב אינו כועס, אינו מגביה את קולו, אפילו אינו מתעצבן. הוא שואל את לבן שאלה אחת, קצרה ופשוטה, בת שתי מילים: ' וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי: ?' – לבן, כדרכם של רמאים, אינו מתבלבל. משיב בציטוט חוק עלום , לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בִּמְקוֹמֵ֑נוּ לָתֵ֥ת הַצְּעִירָ֖ה לִפְנֵ֥י הַבְּכִירָֽה ": מה אתה לא יודע אין נושאים צעירה לפני הבוגרת ממנה, וממשיך ברמאויותיו כרגיל, כשיעקב אינו כועס כלל, אלא מקבל את הדין באהבה, וטורח עוד שבע שנים כדי לשאת את רחל.
חולפות כמה שנים, לאה יולדת ילדים לרוב, ורחל עקרה. גם זה סוג של תקלה, שיבוש בתוכניות. הרי מראש – כך מגלה המדרש – ניתנה לרחל הזכות ללדת את כל 12 השבטים, והנה – היא נותרת עקרה ואין לה ילדים כלל. המצב לא פשוט, ההמתנה אינה מרגיעה, אחותה הגדולה יולדת ילדים ומגדלת אותם בשמחה, והיא עודה מצפה… היא פונה ליעקב במר ליבה, ומבקשת לזכות בבנים: " הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים וְאִם־אַ֖יִן מֵתָ֥ה אָנֹֽכִי:"
היא מציפה את כאבה, מדברת על מה שהשתבש בתוכניות חייה, על המצוקה המעיבה עליה. כאן תגובתו של יעקב משתנית לחלוטין, עד שהפסוק מתאר ' וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל …' – הוא כועס על הדברים, משיב במילים קשות, נראה כי עצם העלאת נושא התקלה הזו – גורם לו לכעוס .
וכאן הבן שואל רגע רגע איך זה יתכן ?! הרי ברמותו של לבן כאשר מתברר שיש לו עסק עם נוכל מרושע יעקב לא כועס רק מברר את הדברים ברמה טכנית , "מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לִּ֔י .. וְלָ֖מָּה רִמִּיתָֽנִי:"
ועתה כשהוא עומד מול כאבה של רעייתו היקרה רחל אימנו והיא מביעה בניו תרעומת על המתנתה הארוכה לישועה יעקב כועס למה ? במה צערה של רחל חמור מרמאותו של לבן ? למה הקושי שבאי ישועת רחל ותגובתה לכך מכעיס אותו, בעוד נוכלותו של לבן – עוברת כמעט בשתיקה ?!
התשובה היא, שיעקב אבינו, בחיר האבות, יודע היטב שבעולמנו אין תקלות. יש מנהיג לעולם, מנהל את הכל בדברו, וכל מה שקורה כאן – הכל , אבל ממש הכל , לטובה. לפיכך, הוא יודע שרמאותו של לבן היא טובה עבורו, גם אם אינו מבין מדוע, ולכן הוא לא כועס או מצטער, רק מברר את הסיבה באופן טכני ויבש.
והיא הנותנת כאשר לעומת זאת רחל מביעה את כאבה על ההמתנה הממושכת לילדים והיא אומרת ' הָֽבָה־לִּ֣י בָנִ֔ים', כביכול הדברים תלויים ביעקב אכן כתוב '" וַיִּֽחַר־אַ֥ף יַעֲקֹ֖ב בְּרָחֵ֑ל וַיֹּ֗אמֶר הֲתַ֤חַת אֱלֹהִים֙ אָנֹ֔כִי'
הסיבה לכעסו היא כי הוא חש שלא מספיק ברור לרחל שהדבר לטובתה כי הרי בורא עולם מנהל את העניין, ובהכרח שבעיכוב הזה יש חסד עבורה.
כי זו משנת חייו של יעקב : כל מה שעושה הבורא הכל לטובה לא תמיד יודעים לא תמיד מבינים לעתים התמונה לא בהירה לפעמים היא מעורפלת או מבולבלת ועדיין הדבר הברור הוא – שהכל לטובה כי העולם הזה מנוהל בידי אבא טוב ומיטיב, שעושה לנו רק טוב גם כשאיננו מבינים למה !
משנתו זו של יעקב היא למעשה הלכה פסוקה בשולחן ערוך או"ח סימן ר"ל שאדם צריך להתרגל לומר 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד' דהיינו לשנן לעצמו ולהפנים בעמקי לבו שכל מה שעובר עליו הכל הכל לטובה. וככל שאמונה הזו בתוקפה, ככל שהידיעה הזו ברורה, ככל שההבנה הזו בוערת בנשמה – כך זוכים לחיות חיים מוארים באורו של הבורא, חיים טובים ורגועים, ובעזרת ה' – זוכים גם לראות את חסד הבורא ורחמיו בכל עת ועונה !
טבע האדם הוא לשכוח שיש בורא ומנהיג לעולם, וגם כשהשכל מבין שהמציאות מחייבת שיש בורא ומנהיג לבירה, בא היצר בתחבולות השונות ומנסה להשכיח זאת מאיתנו, ולגרום לאדם לחשוב שכל ההנהגה הטבעית של העולם היא יד המקרה חלילה, מבלי שיכיר בהשגחה פרטית המלווה אותנו על כל צעד ושעל. הניסיון הזה מתגבר באופן מיוחד בתקופות שהמצב בארץ מתערער, ומתחילים לחשוב שאם היו עושין כך וכך, בוודאי הוא מונעים את האסון הזה, וגם עכשיו, כל מה שצריכים לעשות כדי להתגבר על האויב ולנצח אותו זה רק לתקוף מפה ומשם, מהאוויר או מהקרקע, ולהציב כוחות גדולים מהצד ההוא, ובוודאי ננצח, אבל אם לא נעשה כך חלילה וחלילה… אבל כשהאדם עוצר לרגע ומתבונן במה שקורה סביבו, הוא מבין שכל זה הבל ורעות רוח, אנו רק עושים השתדלות, ומי שקובע מה יעלה בגורלנו זה רק מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא ולא אחר .