סדרת השאלות בכל הקשור למצב בסוריה הולכת וגדלה: מי נגד מי. האם ישראל צריכה לתמוך במורדים. האם משטר אסאד היה בבחינת הרע במיעוטו כלפי ישראל. האם הנשק האסטרטגי שבידי הסורים, עומד ליפול לידי המורדים ויופנה בעתיד כלפי ישראל. ומה המשמעות שאיראן ורוסיה לא נותנים עוד גב לבשאר אסאד, כאשר טורקיה נכנסת לזירה כצד פעיל שתומך במורדים. כל כך הרבה חלקים בפאזל החדש שהולך ונוצר באזור, עד שקשה יהיה לחבר את כל החלקים. לבטח לא עכשיו, כאשר הכול עדיין לוטה בערפל.
בספר שנקרא "מביירות לירושלים" של העיתונאי היהודי, תומס פרידמן, בעל טור ב"ניו יורק טיימס", הוא מסביר את החוקים הלא הגיוניים של התנהגות העולם הערבי. פרידמן מציין שם את ההתנהגות הערבית לפי הכללים של המחוקק איבן ג'ומעא, שחי לפני מאות שנים וניסח את "כללי המדבר". אחד הכללים המרכזיים: "אני ואחי – שונאים. אבל אני ואחי אחים נגד בן דודנו". הכלל הזה משקף פחות או יותר את מה שקורה כרגע בסוריה עם הקרב של המורדים נגד משטר אסאד.
הקבוצות השונות בתוך המורדים כוללות פלגים שונים וכנופיות מוזרות, שבימים כתיקונם יכולים להילחם זה נגד זה. עתה יש להם מטרה משותפת: להפיל את אסאד. בשלב הבא הם יחלו לבטח לריב זה עם זה במאבקי שליטה על מה שיכבשו. בהמשך הם לא מסתירים את רצונם: "לשחרר את 'אל אקצא' ולהגיע לירושלים". כרגע הכול כאמור הרבה יותר מורכב.
טורקיה של ארדואן, שבימים כתיקונם, נמצאת בציר הרשע עם רוסיה ואיראן, תומכת במורדים, בעוד הרוסים והאיראנים תומכים באסאד, אבל החליטו להוציא את כוחותיהם מהאזור, כלומר הם לא מעניקים לו גב ומשענת מעשית כבעבר. הכול משתנה מול העיניים לפי הכללים של בן ג'ומעא.
בתווך נמצאת כמובן ישראל עם אינטרסים מאד מורכבים מכל הכיוונים. התחושה היא שמדובר ברגעים היסטוריים לקראת שינוי הכוחות המרכזיים באזור. העניין המרכזי הוא נפילת "ציר הרשע" השיעי והרחקת איראן מהגבול הצפוני. זה החל עם הניצחון הישראלי בס"ד על החיזבאללה בלבנון, דבר שגרם למורדים להבין שזו ההזדמנות שלהם להפיל את אסאד. קטיעת הציר הזה (שבהשאלה נחשב ל"ציר פילדלפי" של החיזבאללה), תמנע מאיראן לשגר נשק נוסף לחיזבאללה דרך הנתיב הסורי. כרגע אין גם ניסיון סורי או רוסי לסייע לאסאד עצמו, לבטח לא לחיזבאללה.
בישראל עוקבים בשבע עיניים אחר המתרחש והחשש הוא שהמורדים ישתלטו על הנשק האסטרטגי שבידי סוריה, הכולל טילים מדויקים, טילים ארוכי טווח ונשק כימי. ישראל תעשה הכל כדי שזה לא יגיע ליד המורדים, כיון שאין לדעת מה יהיה ההמשך. לפי מקורות זרים, פעולות מניעה בנושא כבר מבוצעות.
וכך בעוד ישראל שואפת לסגור זירות, לאחר ההסכם עם לבנון, נפתחת לה זירה חדשה. הצבא מתגבר כוחות בגולן ויש הטוענים כי מדובר בכמות שלא נראתה מאז מלחמת לבנון השנייה. הרצון הוא שלא לחזור ל"שבעה באוקטובר" והפעם בגבול הצפוני. תמונת המודיעין הישראלית נחשב לטובה על מה שקורה בתוך סוריה, וכאשר נדרש הצורך תוקפים (כאמור לפי מקורות זרים).
היחס למורדים מורכב. בעבר סייעה להם ישראל עם סיוע המוניטרי, כאשר אסאד טבח בהם. כרגע היחס כאמור בבחינת "כבדהו וחשדהו". מצד אחד עדיף היה אולי להמשיך את אסאד המוחלש. מאידך, חשוב היה לפגוע בציר הרשע ולסלק את איראן מהאזור. חלקי הפאזל טרם הושלמו, ולכן נדרש המשך מעקב.
ראש הממשלה נתניהו, שהתבטא בזמנו מיד לאחר הטבח במילים: "המציאות באזור עומדת לפני שינוי", לא טעה. אחד הלקחים קשור למאבק בעבר סביב "העם עם הגולן". בהקשר זה צריך לומר שאם ישראל הייתה מוותרת על הגולן לטובת הסכם עם סוריה, הרי שכיום לאחר המצב בו המשטר של אסאד מתפרק לנגד עיננו, היו המורדים נמצאים כבר בגולן עצמו עם יכולת לתקוף בהמשך את הגליל. הדבר היה מצריך את ישראל להילחם כבר עכשיו חזרה על הגולן. הקונוטציה על ההתנתקות מעזה ברורה. כל אחד יכול להשלים את הפאזל הזה לבד.
לכל זה יש לצרף גם את ההתקרבות של המורדים לכפר הדרוזי בצד הסורי חאדר. הדרוזים בישראל יעשו הכול כדי שישראל תתערב ותמנע טבח באחיהם, ובישראל יצטרכו להחליט מה עושים בעניין הזה.
ולסיום, נקודה מעניינת נוספת: לפני 14 שנים, ב-2011, כאשר המורדים הרימו ראש בסוריה, התבטא שר הביטחון דאז, אהוד ברק, בהתבטאות שזכתה לכותרות ענק: "אסד ייפול בשבועות הקרובים. משפחת אסד סיימה את תפקידה ההיסטורי". התחזית הזו, כמו שאר התחזיות של אהוד ברק התאיידו באוויר. עכשיו, באיחור של 14 שנים זה עומד לקרות. אל תתפלאו אם אהוד ברק יפציע בימים הקרובים עם "אמרתי לכם".
פורסם הבוקר ביתד נאמן. הכותב הוא עורך החדשות בעיתון
