השבוע לא נדרשה מאתנו ולו מחשבה קלה כדי לזהות את אירוע החדשות המרכזי, עמו אנו נוהגים לפתוח את המדור. זה היה קל מתמיד: המהפכה בסוריה, נפילתו של בשאר אסאד, השלכות הנפילה, הכשל של המודיעין לחזות את האירוע והשמדת הצבא הסורי בתוך יומיים וחצי. אם לא הנושא הסורי, הייתה העדות בבית המשפט של ראה"מ נתניהו, תופסת את הכותרת המרכזית: בפעם הראשונה מתייצב ראש ממשלה מכהן בבית המשפט לתחילת עדותו במשפט פלילי שמתנהל מולו.
היו שניסו לקשור בין שני הדברים, כאשר ביקשו לדחות את עדותו של נתניהו בגלל ההפיכה בסוריה והצורך במעקב ישראלי אחר המתרחש. מבקשי הדחייה הגיעו מכל שכבות הציבור, לא רק אוהדי נתניהו. חלקם הצהירו מפורשות שאינם תומכים ולא יתמכו בו, אך גם הם חשו שהחלטת ביהמ"ש להתעקש על העדות בעיתוי הנוכחי – שלוש פעמים בשבוע – היא החלטה תלושה מהמציאות, שלא לומר הזויה.
ההיסטוריה מתהווה לנגד עינינו ממש: לשני האירועים הללו שהתרחשו השבוע, יהיה המשך ארוך במהלך השנה והם ייכנסו כמובן לספרי ההיסטוריה בשתי קטגוריות שונות. נתחיל עם האירוע הראשון: נפילת משטר אסאד משולה למהפכות וטלטלות עולמיות נוספות, שהמשיכו וממשיכות להשפיע גם היום.
ההשלכה הראשונית קשורה להתפרקות "ציר הרשע" והסרת "טבעת החנק והאש", שהייתה מטרת העל של איראן נגד ישראל. החלום האיראני התנפץ לרסיסים: שנה וחודשיים לאחר הטבח הנורא, שהיה כולו בהשפעה איראנית (בחלק מהעדויות נראית מעורבות איראנית פעילה וממשית), ספגו כל תומכיה והפרוקסי שלה מכות כואבות. סינואר ונסראללה חוסלו, בשאר אסאד הופל, החמאס כבר לא מהווה איום צבאי. החיזבאללה מלקק את פצעיו והצבא הסורי הושמד.
מסקנה נוספת מכל האירועים: באזור שלנו אסור לגלות שום סימני חולשה. אם אתה חלש, כולם יעוטו עליך ויפעלו נגדך. זה מה שקרה לישראל לאחר הטבח. זה גם מה שקורה כעת לאיראן ולכל כנופיית הרשע. ריח החולשה מאחד רבים נגדה. יש לקוות שגם העם האיראני יגלה סימני התקוממות, בדיוק כמו המורדים הסורים.
באופן טבעי מסמנים רבים את היעד הבא: תקיפת והשמדת הגרעין האיראני. זו הרי המטרה האמיתית עליה מדבר נתניהו שנות דור, וזה מה שנותר פעיל מכל ציר הרשע. אבל לשם כך צריך להמתין עד שטראמפ ייכנס לתפקידו, ואז לשכנע אותו בנחיצות העניין.
מלבד זאת צריך לשוב ולהזכיר את החטופים הנמקים בכלאם בעזה. הדאגה האמיתית לשלומם אינה עניין פוליטי, כפי שמנסים לעשות אנשי המחאה, השמאל והתקשורת, שמבקשים לקחת בעלות עליהם. כל עוד שהחטופים לא יחזרו הביתה – חלקם בחיים ואחרים לקבורה בישראל, הניצחון לא יהיה מושלם.
הקשר להסכם הפסקת האש בלבנון: בעולם לא זוכרים הפיכה כה מהירה של משטר מכהן
לא כולם עקבו בדקדקנות אחר התגלגלותה של הפיכת הבזק בסוריה. להלן כרונולוגיה מהירה: זה החל ביום רביעי שעבר, כאשר המורדים הסורים פתחו במתקפת פתע בצפון מערב סוריה. תחילה היה נראה שמדובר בעוד קרב שגרתי במסגרת מלחמת האזרחים העקובה מדם שהחלה לפני 14 שנים במדינה. אלא שעד מהרה התברר שמדובר בהפתעת "השבעה באוקטובר" של אסאד.
בזו אחר זו נפלו עוד ועוד ערים בידי המורדים. זה החל בעיר חלב, ונמשך בעיר חמה – הרביעית בגודלה בסוריה. היעד של המורדים היה כמובן עיר הבירה דמשק, והיא אכן נכבשה על ידם בסוף השבוע. "תחי סוריה החופשית", הכריזו המורדים עם כניסתם לארמון המלוכה. בכך הביאו לקיצן 54 שנות דיקטטורה אכזריות של משפחת אסאד – האב חאפז ובנו בשאר.
במתקפות נגד המשטר, השתתפו ארגוני מורדים רבים, בראשם ארגון תחריר א-שאם בראשות אל-ג'ולאני (רבים טועים בשמו ומכניסים י' מיותרת, כשמו של מושל ניו יורק לשעבר – רודי ג'וליאני). מאחורי הארגון הזה ניצבת טורקיה, שסייעה לו כלכלית ובאספקת נשק. זו הסיבה שארדואן רואה את עצמו כמנצח.
המורדים עצמם נמנים על קבוצות שונות ומגוונות. יש מהם ג'יהאדיסטים שידחפו למדינה איסלאמית. מאידך יש גם מורדים שרוצים מדינה שאינה דתית. השאלה האם יוכלו להגיע להסכמות עתידיות ביניהם, בהתחשב באוכלוסייה הסורית המורכבת מדרוזים, סונים, כורדים עלוואים ועוד. ההנחה היא שבהתחלה יהיו קנטונים, קרי מובלעות שונות בתוך המדינה, עם ניסיון להגיע להסכמות כלליות.
בינתיים חוגגים המורדים את ניצחונם על משטר אסאד. ב-2015 כמעט הצליחו להדיחו במלחמת האזרחים. אולם רוסיה ואיראן הצילו אותו. שלוש שנים לאחר מכן ב-2018, נראה היה כי המורדים סולקו והמהפכה גוועה. בפועל המלחמה נמשכה, אך בעוצמה יותר נמוכה. הצדדים כולם היו מותשים והדבר שירת את אסאד, שהחזיר לעצמו את השליטה ברוב שטחה של סוריה.
הכול השתנה לאחר חתימת הסכם הפסקת האש בין ישראל ללבנון. המורדים נוכחו לראות כי איראן והחיזבאללה, שהיוו את עיקר המשענת של אסאד, ספגו מכה קשה, וניצלו זאת לצורך מתקפה על משטרו. הם העריכו בצדק, כי הציר השיעי לא יוכל הפעם לבוא לעזרתו כבעבר, ולכן החלו כאמור במתקפה על חאלב והמשיכו לצפון סוריה ומרכזה.
המורדים הופתעו מהקלות הרבה בה נפל הצבא הסורי וניצלו את הזעם של ההמונים נגד המשטר. מראות ההרס מהרחובות לא איחרו לבוא. מחסום הפחד נשבר. ההמונים הרסו אנדרטאות, בזזו משרדי ממשלה, ניפצו ותלשו מכל הבא ליד, ובכך מחו על כל שנות הדיכוי, העינויים וההוצאות להורג של המשטר הקודם. הערכה היא שבמהלך שנות שלטונו של אסאד, נרצחו על יד המשטר ותומכיו כחצי מיליון בני אדם (רובם אזרחים).
מזרח תיכון אחר: רעש המטוסים השבוע היה הגדול ביותר מאז תחילת המלחמה
כאשר טבע שמעון פרס את חזונו הגדול – "מזרח תיכון חדש", הוא לא התכוון למה שקורה היום. פרס דיבר על מזרח תיכון, שטובל כולו בשלום משגשג לאחר הסכמי אוסלו. בפועל כולם זוכרים כיצד זה נגמר: אוסלו היווה זרז לטרור נורא ולנרצחים רבים הי"ד.
המזרח התיכון החדש הנוכחי, שמתגלה לנגד עינינו הוא שונה: מזרח תיכון אחר. אין אמנם שלום בין המדינות, אבל ציר הרשע פורק. טבעת האש, שאיראן ניסתה לכרוך סביב ישראל התרסקה. מלבב היה לראות כיצד המורדים מכלים את זעמם בשגרירות איראן בדמשק וקורעים את תמונות חמינאי.
אסאד, המכונה "הקצב מדמשק" התאכזר לבני עמו, אך נחשב ל"אויב נוח" של ישראל, כיוון שהיה מנהיג מוחלש עם גבולות גזרה מוגדרים. בתחילת האירועים ב-2011 התלבטה ישראל האם לתמוך במורדים ולהביא להפלתו, או לשבת בצד. ההחלטה שהתקבלה הייתה להימנע מהכרעה, כיוון שאין לדעת האם החלופות יהיו טובות יותר.
אסאד כידוע שרד אז את המרד, ובתמורה העניק לאיראנים אפשרות להתבסס בארצו ולהעביר נשק לחיזבאללה. הוא שילם על כך ביוקר וספג הפצצות והתקפות רבות לאורך כל השנים. עתה מקווים האיראנים למצוא מסילות למורדים כדי לחזור לסוריה. אולם המורדים מפנים להם עורף ולא שוכחים כיצד הם סייעו לאסאד להילחם נגדם. הכול עדיין יכול להתהפך ומכאן הדריכות הישראלית.
בטווח הקצר, קריסת המשטר והמכה שספגה איראן טובים לישראל, אבל יש גם חשש מגורמים איסלאמיים קיצוניים שנכנסו לשערי דמשק. ההערכה היא שבתקופה הקרובה לא נשקפת סכנה מאותם גורמים, כיוון שהם יהיו עסוקים בעצמם. אולם אין לדעת מה יהיה בהמשך ומכאן הפעילות הישראלית המואצת לפירוק צבא סוריה, כדי למנוע מגורמים עוינים להשתלט על הנשק.
המסר הישראלי השקט שהועבר למורדים: אנחנו עושים את שלנו, אל תתערבו ולא יאונה לכם רע. הפעילות אינה נגדכם. ואכן ההחלטה הישראלית הייתה שלא לשבת מנגד ולא להמתין להתפתחויות, אלא לפעול מידית. בנק המטרות נשלף, ובהפצצה מאסיבית הושמדו כלי טיס, מטוסי ומסוקי קרב, טנקים ונגמ"שים, ספינות, מחסני תחמושת, מצבורי טילים ורקטות, יכולות מחקר (כימי), פיתוחי נשק ועוד. "השארנו למורדים רק טנדרים ותתי מקלעים", התבטא גורם ביטחוני.
תושבי הצפון (והח"מ בתוכם) יכולים להעיד, שרעש המטוסים שחג מעלינו השבוע, היה הגדול ביותר מאז תחילת המלחמה, הרבה יותר מהפעולות שבוצעו נגד החיזבאללה. הצבא היה נחוש להשלים מהר ככל האפשר את השמדת הצבא הסורי ועשה זאת בתוך 48 שעות באמצעות מאות תקיפות בטווח זמן קצר. חופש הטיסה בשמי לבנון וסוריה אפשר לטייסים להגיע לכל מטרה.
שורה תחתונה: מה שקרה ב"מבצע מוקד" המפורסם, בו מדינת ישראל פתחה את מלחמת תשכ"ז והנחיתה מכה מקדימה על שדות התעופה וחילות אוויר ערביים, קרה השבוע ללא מלחמה. "מזרח תיכון חדש" מסוג אחר.
כשל מודיעיני: תחזית מוטעית של אמ"ן יחד עם שלל "הפרשנים", "המומחים" ו"הלשעברים"
הדמיון בין ה-7 באוקטובר הישראלי ל-7 בדצמבר של אסאד מעניין. החמאס ניצל כזכור את הקרע הפנים ישראלי ואת ההפגנות של קפלן יחד עם קריאות הסרבנות, כדי לתקוף את ישראל. במקביל גם המורדים בסוריה ניצלו את חולשת איראן והחיזבאללה, תומכי אסאד, כדי לתקוף את משטרו. ניתן להניח שכבר לאחר מתקפת הביפרים, חיסולו של נסראללה והתקיפות הישראליות באיראן, הם טוו את התוכנית שלהם, שיצאה לפועל לאחר חתימת הסכם הפסקת האש (כפי שנכתב לעיל). המורדים העריכו שגם רוסיה לא תבוא לעזרת אסאד, כיוון שהיא עסוקה במלחמה באוקראינה.
בדומה למדינת ישראל, שכשלה ולא הבינה נכון את כל הסימנים המקדימים מעזה (הסימים, התרגילים, העדויות והתכנונים), גם לאסאד היו סימנים כאלו. מדובר במסרים ששיגר אליו ארדואן. "זה לא ייגמר טוב. המורדים יכניעו אותך. תגיע להסדר איתם. בא לפגישה עימי", הפציר בו. אסאד הגאה דחה בבוז את המסרים הללו והאמין כי המורדים מורתעים. את הסוף כולם יודעים.
לרשימת הכושלים בהערכות, יש להוסיף את המודיעין הישראלי, שבשבעה באוקטובר כשל בדרום, והפעם נכשל בצפון, כאשר לא חזה את נפילת המשטר הסורי בתוך ימים ספורים ואת טיסתו של אסאד לכיוון אחד למוסקבה. ובכל זאת יש הבדל משמעותי: בשונה מהכישלון המודיעיני בדרום, הרי שהכישלון הנוכחי בצפון, לא עלה בס"ד בחיי אדם יהודים וישראלים.
המודיעין לא ידע ולא העריך שצבא סוריה עייף, מותש ומצוי בקריסה פנימית. מדובר בצבא שמוערך ב-150 אלף חיילים, צבא שנכנע ללא קרב. האבסורד הוא שבתקופה האחרונה דיברו באמ"ן על מגמת שיקום של צבא סוריה. הערכות על כך אף הופצו ביחידות רבות בצה"ל. מסתבר שקהילת המודיעין מיעטה לאסוף מידע על המורדים בסוריה והייתה מושקעת מטבע הדברים יותר בחמאס, באיראן ובחיזבאללה. אפילו לאחר שהמורדים כבשו את חאלב, חשבו רבין באמ"ן, כמו גם בארגוני ביון נוספים בעולם, שאסאד יצליח שוב להתגבר עליהם ולשמור על שלטונו.
היחיד ש"הצליח" לחזות את הצפוי, היה אהוד ברק, שאמר בעת כהונתו כשר ביטחון ב-2011, כי משטר אסאד צפוי ליפול בתוך ימים עד שבועות. תחזיתו זו, כמו רבות אחרות התנדפה ברוח. אם היה אומר "אחרי החגים" אפשר היה להתבדח שהוא התכוון לחגים תשפ"ה.
לא רק ברק טעה. טעו גם כל "המומחים" למיניהם, הגנרלים לשעבר, והפרשנים, פטפטי האולפנים, שהעריכו וגרסו כי משטר אסאד ישרוד ומלחמת האזרחים תימשך זמן רב. הכול נבלע נדרס ונגרס תחת גלגלי הרכב של המורדים, שהצליחו בפחות משבוע לבצע את ההפיכה. את הלקח והמסקנות לגבי כל שאר התחזיות של אותם פרשנים "מומחים" בכל שאר התחומים, יסיק כל אחד לבד.
"האינטרס הציבורי": חיוב עדותו של נתניהו שלוש פעמים בשבוע משוללת כל הגיון
בניגוד לתחזיות הרבות של מתנגדיו ואוהדיו גם יחד, שחשבו שזה לא יקרה, החלה השבוע עדותו של נתניהו בבית המשפט. מתנגדיו היו משוכנעים שהוא יתחמק ממתן העדות בעוד טריק או דחייה ולא יגיע לדוכן העדים. מאידך, תומכיו היו בטוחים, שעקב המצב הביטחוני הסבוך, ובעיקר לנוכח מה שקורה בסוריה, ולנוכח עסקת החטופים שמתקרבת (אופטימיות זהירה), ייענה בית המשפט לבקשת פרקליטיו וידחה את עדותו. בפועל זה לא קרה.
וכך בעוד אנו כותבים ומדברים השבוע על השמדת הצבא הסורי, מתעקש בית המשפט להשמיד את שארית האמון של הציבור במערכת המשפטית. גול עצמי מושלם. במקום להיענות לבקשות ולדחות את עדותו של נתניהו עקב המצב, או לפחות לקבוע שהעדות תימסר אחת לשבוע, התעקש בית המשפט על שלוש פעמים בשבוע. התעקשות שמוכיחה על חוסר רגישות ללא שום גמישות.
"העניין הציבורי הוא שקובע", מנסים הפרשנים המשפטיים (הנמנים רובם ככולם על מתנגדי נתניהו), להסביר את "נחיצות העדות". אם היו בודקים באמת את "האינטרס הציבורי", היו מגלים (כפי שנכתב לעיל), שרבים חושבים שהעיתוי הנוכחי אינו מצדיק את ריתוקו לבית המשפט שלוש פעמים בשבוע. האינטרס הציבורי כרגע הוא לאפשר לו לטפל ראשו ורובו בנושאים שהוא חייב לעסוק בהם – ניהול המצב הביטחוני.
אלא ש"האינטרס הציבורי" מותאם ומולחם לציבור שסולד ושונא אותו. האבסורד: אותם שונאי נתניהו, תומכים בעסקה לשחרור החטופים בכל מחיר. לפיכך הם הראשונים שהיו צריכים להיאבק לשחרר אותו כרגע מהעדות כדי שיעסוק בנושא "הקרוב לליבם" ללא קשיים חיצוניים. התשובה שלהם: שייצא לנבצרות ויעביר סמכויות למישהו אחר. נתניהו כמובן לא ייתן להם את התענוג הזה. החוק קובע בצורה ברורה שראש ממשלה יכול לכהן גם עם כתב אישום ואין צורך במינוי ממלא מקום. כך קבע גם הבג"צ שדן בנושא.
כך או כך, העדות עשויה להימשך חודשים ארוכים ולפי משפטנים רבים, פסק הדין צפוי להינתן בעוד שלוש שנים מינימום, וזה עוד לפני הערעור, שלבטח יוגש ויימשך גם הוא זמן ממושך. באמצע תהיה עוד מערכת בחירות וככל הנראה עוד נושאים משמעותיים. לפיכך לא היה קורה אסון גדול, אם היו מאשרים לו לתת עדות אחת לשבוע, דבר שהיה מרחיב את זמן המשפט בעוד שלושה חודשים. ההתעקשות כאמור אינה במקומה.
מה שברור הוא, שאין ולו אדם אחד בישראל שעשוי לשנות את דעתו לאחר שמיעת עדותו של נתניהו. כל דבר שיאמר, בין אם יגיד טיעונים משכנעים ובין אם יסתבך בלשונו, יוסבר ויפורש על פי מידת תמיכתם הפוליטית של השומעים.
פתקים מעיקים: הסיבה לעיסוק המוגבר סביב הפתקים המסווגים המגיעים לנתניהו תוך כדי המשפט
הקיטוב בין תומכי נתניהו למתנגדיו בא לידי ביטוי ומתנקז במשפט. אפשר היה לראות את זה השבוע. הרחבה שלפני בית המשפט ברחוב ויצמן בתל אביב נחלקה לשניים, בצד ימין (כמובן) עמדו אוהדי ראש הממשלה ובצד שמאל (כמובן עוד יותר) עמדו מתנגדיו. השלטים והקריאות בהתאם. אלו צועקים בעד ואלו נגד. אלו מחזיקים סיסמאות עם כיתוב נגד בית המשפט, ומולם סיסמאות נגד נתניהו.
הכתב יהודה שלזינגר שהיה במקום, תיאר בחן ובצבע את האירוע: לרגע אחד נראה היה שהצעקות התחברו. הקפלניסטים צעקו "אתה הראש, אתה אשם", ומולם השיבו תומכי נתניהו: "אתה הראש, ברוך השם". קשה היה להבחין במשחק המילים, וכך נוצר הרושם שכולם צועקים את אותה הסיסמא.
יש להניח שההפגנות הללו, מכאן ומכאן, ילכו ויתמעטו ככל שהמשפט והעדות יהפכו לשגרה משעממת. הדיון במונחים דוגמת "החלטות רגולטוריות", "פרשת בזק וואלה" וכדו', מעוררים פחות עניין. בינתיים ניסתה התקשורת להסב את דעת הקהל לנושא הפתקים, שמאד מעיקים על הכתבים.
מדובר בפתקים שמועברים לנתניהו על ידי אנשי השב"כ והביטחון או על ידי אנשי הלשכה, ככל שיש צורך בעדכון מידי או בקבלת החלטות מהירות עקב המצב הביטחוני. כך היה גם השבוע כמה פעמים. לעיתים נתניהו עיין בפתק, כתב תשובה מהירה והשיב לשולח. לעיתים הוא ביקש הפסקה קלה מבית המשפט, כדי לצאת לטלפון דחוף בעקבות הפתק.
התקשורת כאמור מעצימה את נושא הפתקים, כיון שהיא חוששת שנתניהו ואנשיו ינצלו את הדבר בחקירה הנגדית: בכל פעם שראה"מ יהיה במצוקה ויתקל בשאלות קשות, "ימציאו" לו חבריו מהלשכה או מההגנה פתק, כדי לתת לו מנוחה רגעית להתאוששות ומחשבה. או כדי לכתוב לו בפתק מה עליו לענות, כיצד להיזהר וכו'. מבחינתם מדובר ב"פתקי הימלטות" ולא בפתקי ביטחון. לטענתם, כבר עתה, בעת עדותו הנוחה עם שאלות ההגנה של פרקליטיו, מרגיל נתניהו את השופטים בקבלת פתקים, כדי להשתמש באותה שיטה מאוחר יותר כאשר ייחקר על ידי התביעה.
בד בבד, הרצון להרחיב ולעסוק בנושא הפתקים נועד גם להתניע במקביל את הדיון על נבצרותו במהלך עדותו. ככל שיגיעו יותר פתקים, כך הם ידרשו יותר להוציאו לנבצרות.
בסביבתו של נתניהו מציינים את המעורבות התקשורתית הגדולה בכל תיקיו, עד שיש המכנים אותם "תיקי תקשורת". יש אפילו שמקטלגים את התיקים הללו באופן זה: תיק 1000 – תיק בן כספית, תיק 2000 – תיק רביב דרוקר, תיק 3000 – תיק נוני מוזס ותיק 4000 – תיק גידי וייץ. מדובר בארבעה אנשי תקשורת שלכל אחד מעורבות כזו או אחרת בתיקים ובחקירה.
התיק המשמעותי ביותר שיכול להסב לנתניהו נזק הוא תיק 1000 של המתנות. זאת לאחר שתיק 4000 של השוחד הוסר, לאחר שבית המשפט אמר את דברו בנושא לאחר ששמע את העדים. האבסורד הוא שהיועץ המשפטי לשעבר, אביחי מנדלבליט, שהגיש את כתבי האישום, אמר בזמנו שללא תיק 4000 הוא לא היה מגיש כלל את תיק 1000. נצטרך להמתין (עוד שנים) כדי לראות מה יהא בסופו.
שאלות לא פתורות: האם תהיה בסוף עסקת טיעון ובכמה תסתכם העלות הכספית של המשפט?
האירועים השבוע – הביטחוני והמשפטי מתערבבים זה בזה באופן מבלבל. כך לדוגמא כאשר דיברו השבוע בסביבת ראש הממשלה על "העסקה", הם התכוונו לעסקת החטופים שעל הפרק. אולם היו שחשבו שם על עסקה אחרת לחלוטין: עסקת טיעון במשפט. מבחינתם גם נתניהו נחשב ל"חטוף" (של המערכת המשפטית) ויש לשחרר אותו באמצעות עסקה. הבעיה: נתניהו לא יקבל שום עסקה עם קלון, שתאלץ אותו לוותר על המשך כהונתו.
עו"ד שי גז, שהתראיין על כך השבוע, ציין כי אם הצדדים היו מתאמצים מאד, הם היו יכולים למצוא נוסחה לעסקה ולהסדר טיעון, באופן שאפשר יהיה לחוקק חוק בכנסת שיצמצם או יבטל את הקלון למינימום. לדבריו, עדיין לא נסגרה הדלת לעסקה כזו.
דעתו של עו"ד גז אינה דעת מיעוט. משפטנים נוספים, כאלו שאינם נמנים על מתנגדי נתניהו ומשתדלים לשמור על ניטרליות, סבורים כמותו. חלקם כינו את מה שארע השבוע כ"יום עצוב לשלטון החוק". לדבריהם, רבים במדינה חשים שמדובר בעוול שנעשה לנתניהו, עקב מוטיבציית היתר של גורמי אכיפת החוק, המתפרשת כמוטיבציה פוליטית. בשמאל מנסים אמנם להמעיט מהתחושה הזו ואומרים כי מדובר בהסתה וב"מכונות רעל" המגיעים מסביבתו של נתניהו. אלא שתוצאות הבחירות בעבר מוכיחות אחרת.
כתב האישום נגד נתניהו הוגש בתחילת 2020, ובבחירות שהתקיימו שלושה חודשים לאחר מכן, הראשונות לאחר כתב האישום, עלה הליכוד בארבעה מנדטים ל-36, וגוש הימין בכללותו התחזק בשלושה מנדטים. השטח מדבר אפוא בעד עצמו.
אפשר היה למנוע את כל זה, אילו נשיא המדינה, יצחק הרצוג, היה מתערב בנושא, ומעניק חנינה לנתניהו. השבוע נשאל על כך הרצוג ואמר כי זה לא על הפרק. לדבריו, "אנשים צריכים לבקש, לרצות ואז הדברים ייבחנו. זה לא יוזמת בית הנשיא. זה תהליך שיש בו הרבה מאוד גורמים מעורבים. כרגע יש משפט שמתנהל". להרצוג נוח אפוא להתחמק.
כך או כך, התחושה שמדובר במוטיבציית יתר פוליטית בחקירה ובמשפט מגובה במספרים. החקירות ברחבי העולם עם צוותי פרקליטים רחבים, עם משלחות עדים מחו"ל ועם הגנה משפטית מהיקרים שנראו בארץ, מצטרפים להליכי המשפט הארוכים, שעלותם הכוללת נאמדת ביותר מ-500 מיליון שקלים. הסכום ימשיך ויגדל ככל שמשפט יתארך.
מרבית העלויות הכרוכות בחקירות, עבודת הפרקליטות, בתי המשפט ושליחת משלחות לחו"ל, ממומנות על ידי המדינה, קרי על ידי משלם המיסים הישראלי. במקביל, העלויות הקשורות להגנה המשפטית הפרטית של נתניהו מוטלות ברובן עליו באופן אישי. "זו מוטיבציה שגובלת בקונספירציה והיא עולה ממון רב", משוכנעים רבים ונראה שאינם טועים.
ההתפארות המיותרת של נתניהו, והמכתב המרגש והמחזק שקיבל פלדשטיין לתא המעצר
ראה"מ נתניהו הגיע למסיבת העיתונאים השבוע ערב משפטו, חדור קרב. הוא דיבר על הנושאים הביטחוניים, פתח בניחום שבע משפחות הנופלים שהותרו לפרסום באותו יום, הזכיר את האירועים בסוריה, שב והתחייב להביא את החטופים ובקיצור עשה הכול כדי להיות ממלכתי.
את העיסוק ב"זוטות" השאיר לשאלות העיתונאים, שעסקו ברובן בענייני משפטו. נתניהו הגיע מוכן לשאלות הללו והתעמת בדברים נוקבים עם כלי התקשורת, ובעיקר עם הכתבים הצעירים החצופים, שאיבדו כל רסן, במטרה לזכות לאחר מכן לאהדת חבריהם מהתקשורת.
העיתונאים הללו שיחקו לידי נתניהו, כיוון שכל עימות כזה מעלה את קרנו בקרב תומכיו וגם בקרב כאלו שנמצאים על הגדר. גם הם לא אוהבים לראות כאלו התקפות על ראש הממשלה. בכך הצליח להפוך את הלימון המשפטי ללימונדה תקשורתית. התוצאה משתקפת בסקרים: אפילו בחדשות 13 – הנחשב למגמתי ביותר נגדו, הוא זכה השבוע ב-26 מנדטים, לעומת 19 למחנה הממלכתי. עד לא מכבר היו נרשמות תוצאות כאלו רק בסקרים של שלמה פילבר בחדשות 14.
כך או כך, כאשר התייחס נתניהו לסיפור המעצר של דוברו אלי פלדשטיין, הוא נראה כעוס במיוחד ותיאר את מעצרו האלים ואת האופן בו נחקר. מדובר בחקירה של 18 שעות רצופות, כאשר החוקרים מתחלפים, בעוד פלדשטיין נותר כל העת על כיסאו. "מי יכול לעמוד בכאלו חקירות. למה הם נועדו. הציבור לא טיפש ויודע למי רוצים להגיע ולשם מה חוקרים", אמר נתניהו.
אבל היה גם משהו צורם לאוזניים בדבריו של נתניהו. היה זה כאשר החל לתאר את פלדשטיין, אותו כינה "ציוני ופטריוט נלהב". באותו משפט "התפאר" נתניהו כי "פלדשטיין עזב את עולם התורה". נתניהו ביקש כנראה להוכיח בדבריו, שגם מי שעושה את הדרך הזו, זוכה לגינויים ולחקירות, אם הוא קשור בקשר כלשהו אליו. אולם הדרך שבה תיאר אותו נתניהו והאזכור המיותר על כך שעזב את עולם התורה, נשמעו רע ולא היו במקומם.
בהקשר זה ממש ראוי לחזור לסיפור שפורסם השבוע, אך רבים טרם נחשפו אליו. היה זה עוד לפני שפלדשטיין שוחרר למעצר בית, כאשר היה נתון במעצר ממושך. באותה עת מנע השב"כ אפילו מבני משפחתו לפגוש אותו. הדבר הביא את הגאון רבי מרדכי רבינוביץ שליט"א ראש ישיבת אור ישראל הקטנה בפתח תקווה, לקרוא אליו את מקורבו ח"כ הרב אליהו ברוכי ולהפקיד בידו מכתב מחזק ומרגש עבור תלמידו לשעבר. המכתב, שנטול כל התייחסות למקרה עצמו ולכל הפוליטיקה סביבו, נועד לעודד את רוחו של התלמיד לשעבר, ונושא כאמור מסרים מחזקים.
ח"כ ברוכי נטל את המכתב וניצל את האפשרות שיש לחברי הכנסת לבקר עצורים בכלאם. הוא העביר את המכתב לפלדשטיין, שקרא אותו שוב ושוב ושוב כשהוא ממרר בבכי. לאחר מכן ביקש פלדשטיין מברוכי להעביר את המכתב לבני משפחתו, מתוך חשש שיהיה מי שייקח לו את זה במעצר. מיותר לומר שהמכתב, שנועד להביע דאגה כנה לתלמיד, כפי שאפשר ללמוד מהתוכן, לא נועד לפרסום. אך כיוון שעבר ידיים נוספות, הוא יצא בסופו של דבר לתקשורת ולכן אנו מביאים אותו גם כאן (לאחר שקיבלנו אישור).
הטור נכתב ופורסם במקור בעיתון יתד נאמן במדור יתד נאמן
הוא כותב יפה ,חיבור בין אסאד טורקיה, משפט אמון יםה