דיון מרתק: כהן ששונא אחד מהמתפללים, האם יכול לשאת כפיו?

וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכׇּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. (בראשית לז, ד)

וברש"י כתב, מתוך גנותם למדנו שבחם שלא דברו אחת בפה ואחת בלב. בגמ' בערכין (טז,ב) מצינו, תנו רבנן 'לא תשנא את אחיך בלבבך' (ויקרא יט, יז) יכול לא יכנו לא יסטרנו ולא יקלקלנו, ת"ל 'בלבבך' שנאה שבלב הכתוב מדבר, וברש"י ביאר שמדובר בדבר תוכחה שאסור לשנוא את חברו בלבו.

וכתב בקהילות יעקב (ערכין סימן ד) בדברי רש"י שהעמיד שמדובר בתוכחה לפי שאם מכהו סתם עובר ב'לא יוסיף' ואם מקלל עובר משום 'לא תקלל', והק' איך רש"י יפרש את סוף דברי הברייתא שבשנאה שבלב הכתוב מדבר שהגם שמותר להכות ולקלל לצורך תוכחה מ"מ אסור לשנוא, והרי מצינו שמותר לשנוא אדם שודאי עבר עבירה, וכ"כ הרמב"ם (פ"ה מהל' רוצח) שבראה בו דבר עבירה מותר לשנאו, אלא ביאר בזה הקה"י שמדובר באחד שלא עבר על חטאים מפורסמים אלא שאינו נוהג כ"כ כהוגן כפי ערכו וכמו שמצינו (מכות ח) לגבי בנו ותלמידו אפי' שלומדים מצוה לרדותו ואסור לשנאו.

א"כ לפי רש"י במה שנאמר שאסור לשנוא בלבו היינו שאסור לשנוא כלל בין שמודיע לו על מה ששונאו ובין שאין מודיע והחידוש שאפי' שזה לשם תוכחה שמותר לרדות בו ולקללו מ"מ אסור לשנואו.

שיטת הרמב"ם והחינוך

וברמב"ם (פ"ו מהל' דעות ג-ו) כתב, מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך' וכו'. כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה, ולא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה את חברו והמחרפו אף על פי שאינו רשאי אינו עובר משום לא תשנא. כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים 'ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון' (שמואל ב יג, כב) אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני. שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך', ואם חזר ובקש ממנו למחול לו צריך למחול, ולא יהא המוחל אכזרי שנאמר 'ויתפלל אברהם אל האלקים'.

ובספר המצוות (מצוה שב) כתב, הזהיר משנוא קצתינו את קצתנו, והוא אמרו לא תשנא את אחיך בלבבך, ולשון ספרי, לא אמרתי אלא שנאה שבלב, אמנם כשהראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו אינו עובר על זה הלאו אבל עובר על 'לא תקום ולא תטור', ועובר על עשה והוא אמרו 'ואהבת לרעך כמוך', אבל שנאת הלב הוא חטא חזק יותר מן הכל, הרי מבואר בדברי הרמב"ם שהאיסור הינו לשנוא בלב ואם הודיע לו ששונא אותו לא עובר בזה גם אם לא פרט לו במה  שונאו.

וכן כתב בספר החינוך (מצוה רלח) שלא לשנא שנאת הלב אחד מישראל, אבל כשיראה לו שנאה וידע שהוא שונאו אינו עובר על זה הלאו, אמנם הוא עובר על לא תקם ולא תטר, ועובר כמו כן על עשה שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', ומכל מקום שנאת הלב היא קשה מכל השנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר, שרש המצוה ידוע, כי שנאת הלב גורמת רעות גדולות בין בני אדם להיות תמיד חרב איש באחיו ואיש ברעהו.

דעת הרמב"ן

ברמב"ן (עה"ת ויקרא יט, יז) מבואר בפסוק 'לא תשנא את אחיך בלבבך', שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו כד) 'בשפתיו ינכר שונא', שהזכיר הכתוב בהווה, ומצות 'הוכח תוכיח את עמיתך' היא מצוה אחרת ללמדו תוכחת מוסר 'ולא תשא עליו חטא' שיהיה עליך אשם כאשר יחטא ולא הוכחת אותו, וכלשון אונקלוס ולא תקבל על דיליה חובא, שלא תקבל אתה עונש בחטא שלו, ואחרי כן צוה שתאהוב אותו והנה השונא את רעהו עובר בלאו והאוהב לו מקיים עשה.

ומבאר הרמב"ן שהאיסור של לא תשנא את אחיך בלבבך הוא בעשותו לך שלא כרצונך, שתוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו כי בהוכיחך אותו יתנצל לך או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו ואחרי כן יזהיר שלא תנקום ממנו ולא תטור בלבבך מה שעשה לך כי יתכן שלא ישנא אותו אבל יזכור החטא בלבו ולפיכך יזהירנו שימחה פשע אחיו וחטאתו מלבו ואחרי כן יצוה שיאהב לו כמוהו: וכ"כ היראים (מצוה לט), וכן מבואר בשאילתות (פרשת וישב שאילתא כז).

הרי מבואר בדברי הרמב"ן שכל הענין הוא אחד שאסור לשנוא חברו בלבו על מה שעשה לו אלא יאמר לחברו ושמא יתנצל על מה שעשה, וא"כ נמצא שאם לא פרט לו במה שונאו הרי עובר בלאו עד שיודיעו במה שונאו, ומשמע שאם שונאו משום קנאה או שנאת חנם עובר לעולם בזה אפי' שהודיע לו ששונאו כיון שאין את הסברא שיתנצל על הדבר.

וברמב"ן נראה שכל מצות 'הוכח תוכיח' היא בדברים שחטא חברו נגדו שיש מצוה להוכיחו עד שיבאר לו דבריו, ובדברי הרמב"ם נראה שהאיסור הוא רק כשמודיע חטאו פקע האיסור ועדיין יש בזה מצוה להוכיח אותו עד שתתבטל שנאתו, ולפי"ז מי שמזיק או גונב מתוך שנאה עובר גם בלאו זה ואפי' שכבר שונאו קודם.

ויש לחקור האם עובר בלאו ה דוקא בזמן שקובע שנאה בלבו או שכל עוד שלא חזר בו מהשנאה עובר על האיסור כדין 'והשיב את הגזילה', שאם האיסור הוא תמידי עד שחוזר בו גם אם הכהו או קללו לא יעבור באיסור נוסף משא"כ אם האיסור רק בשעה שקובע בלבו.

שנאה בלב בלשון הרע

החפץ חיים (לאוין ז) כתב, שלפעמים עובר המספר לשון הרע גם על לאו של 'לא תשנא את אחיך בלבבך', ובבאר מים חיים כתב, שהרי מצינו בגמרא בערכין (טז,ב) שמדובר דוקא בשנאה שבלב ומדוע בלשון הרע שהוא מספר עובר בלאו זה, והעמיד בדברי הגמ" והרמב"ם שדוקא באופן שמחרפו שגברה שנאתו עד שהוציאה בפיו מ"מ ידע חברו איך להיזהר ממנו, אבל בשנאה שבלב שלא ידע איך להישמר ממנו, אסרה התורה את זה בפרטיות וא"כ לעניין לשון הרע יש בזה שני חסרונות, א. שגברה שנאתו כ"כ עד שהוציאה בפיו, ב. שלא ידע חבירו איך להשמר ממנו כיון שבפניו הוא מדבר עמו בדרך שלום ואהבה ושלא בפניו הוא מכהו בלשון פיו, ונראה בדבריו שכל פעם שמוסיף עוד שנאה הוא עובר בלאו, אמנם בספרו שבאהבת ישראל (פ"ב) משמע שהאיסור הוא איסור תמידי, אמנם קשה בדברי הח"ח שנקט להקל ולא כהשאילתות והרמב"ן.

בתוס' (פסחים קיג,ב) הק' שמצינו באלו מציאות (ב"מ דף לב,ב) אם ראה את אוהבו למצות פריקה ואת שונאו למצות טעינה שמצוה בשונא כדי שיכוף את יצרו מה שייך כפיית היצר כיון שיש מצוה לשנאתו וי"ל כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז,יט) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר, הרי מבואר ששייך גם בשונא שיכפה את יצרו ומתוך כך יתרצו שניהם.

מצוה לשנוא מסית ומדיח

והנה מצינו איסור לאהוב מסית לעבודה זרה שנ' 'לא תאבה לו' (דברים יג, ט) והתחדש במסית שיש איסור לאהוב אותו ועוד מצינו שיש איסור לשמוע  לדבריו שנא' 'ולא תשמע אליו', וכן הביאו הרמב"ם בספר המצוות (ל"ת יז, והבלכות ע"ז פ"ה ה"ד) וכן בחינוך (תנז), א"כ כל אדם שהוא בכלל מסית בכל צורה שהיא יש בו את האיסורים הנ"ל גם כשמסית לאפיקורסות וכפירה, ואפי' אם מסית באחד מעיקרי האמונה, ואפי' אם המסית הוא תינוק שנשבה שיש לשנוא את מעשיו גם אם עשה בשוגג כיון שיש סכנה במה שמסית כמו מי שמסית במזיד.

שליח ציבור שונא

בבית יוסף (או"ח נג) הביא בשם מהר"י קולון (שורש מד) שהתפילה היא של כל הקהל לפי שהיא במקום התמידים שהיו משל הציבור, ואין ראוי שיהיה אדם שליח להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם, ומטעם זה פסק רבינו שמחה שאפי' יחיד יכול לעכב את החזן ולומר שאינו חפץ שפלוני יהיה חזן אא"כ הסכים מראש, וכתב שאם אחד רוצה להתפלל עבור אביו ואמו ואחד כנגדו רוצה להתפלל עבור אחר שהולכים לפי מי שהקהל ירצו שיתפלל.

והביא הדרכי משה (שם) מהמרדכי בשם רבינו שמחה ששונא לא יתמנה לשליח ציבור, והביא בשם מהר"ם פרדו"א שאם נעשה אדם שונא לאחר שהתמנה לשליח ציבור שלא יוכל למחות, והביא שמהר"ח או"ז מחה על כך שיחיד יכול לעכב מהשליח ציבור אא"כ טובי העיר יראו שדבריו נכונים, והביאר עוד מהאור זרוע ששליח ציבור צריך להחניף לציבור ולהעביר על מדותיו, וכן שליח ציבור צריך שיהיה אהוב על הקהל, שאם הוא שונא אחד מהקהל הרי כשקורא את פרשת התוכחות העולה בסכנה, ואם יודע ששליח ציבור שונאו וקורא לו לפרשת תוכחות שלא יעלה פן יכשל.

ובשו"ת מהרי"ל (סי' צז) הוכיח כן ממה שמצינו שרבן גמליאל אומר ששליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן וכן מוציא גם את מי שבקי וא"כ כיון שצריך שיהיו אגודה אחת צריך שיסכימו כולם לתפילתו

ובמגן אברהם (או"ח נג, כ) הביא בשם ראשונים שיכול למחות גם במרביץ תורה וכן בכל שאר המינויים, ודוקא כשרוצה לקבל אחר, וודאי שאין יכול לומר שאינו רוצה שיהיה מרביץ תורה בקהל כלל, וכתב שכל מה שנקטו שיחיד יכול למחות היינו בזמנם אבל היום כיון שהתרבו המחלוקות בעניין זה הולכים אחרי רוב פורעי המס או לפי שבעת טובי העיר או לפי הגבאים שנבחרו ע"י הקהל לעניין זה, וביאר כיון שבזמנם היו שיצאו ידי חובה מהשליח ציבור לכך היו מקפידים שלא יהיה שום שנאה וקפידא בדבר, אבל בזמנינו כיון שכולם בקיאים והשליח ציבור הוא רק לפיוטים ואפי' שאומר קדיש וברכו זה לא מעכב ואין הוא שליח ממש של הציבור.

שליח ציבור לימים נוראים

וכן ברמ"א (או"ח תקפא,א) כתב, ידקדקו לחזר אחר שליח ציבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ובמעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפילתו. ואם יהיה לו שונא ומכוון שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפילתו.

והביא בפירוש על מטה אפרים (תקפא,סו) במה שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן, לפי ששליח ציבור שמפלל לפני הקב"ה צריך להוציא ביום ראש השנה את ישראל מכל חובותיהם שיש עליהם דינים ומקטרגים וימתק מהם כל הדינים וזה מה שאמר שמוציא את הרבים היינו רובו ככלו עד שיהיו כולם זכאים וכל אחד יזכה שיכריעו אותו לכף זכות ולא לכף חובה.

ובערוך השולחן (תקפא,ד) כתב דכל זה דוקא כשיש הרבה מהקהל שאינם בקיאים ויצאים על ידי השליח ציבור אבל בזמנינו שכל אחד מתפלל לעצמו לא שייך כלל דין זה, מלבד מוסף של ראש השנה שהתקיעות הם כסדר הברכות ואצלינו שלא תוקעים בלחש הרי עיקר התפילה היא של הש"ץ וכן במוסף של יום כיפורים שהיא עבודת הש"ץ.

האם יחיד יכול למחות בבעל תוקע

בשו"ת האלף לך שלמה (שנו) כתב לדון האם יחיד יכול למחות בבעל תוקע, וביאר דברי המג"א שבזמנינו אין יכול למחות כיון שכולם בקיאים אמנם כל זה הוא דוקא בשליח ציבור שאין מוציא את הרבים משא"כ בבעל תוקע שמוציא את הרבים ידי חובה איך יכול להוציא בע"כ, וכתב שיכול היחיד למחות בבעל תוקע ולא שייך בזה חזקה במה שתקע כמה שנים כיון ביש הפסקה בכל השנה שאין תוקע משא"כ בשליח ציבור שמתפלל כל השנה אפשר שיש לו חזקה, ולכך אם טוען שיש קלקול בבעל תוקע היחיד יכול למחות, אבל אם הציבור מעדיפים בכל אופן את הבעל תוקע אין היחיד יכול לעכב ויכול לכוון לצאת ממנו.

וכן באשל אברהם (או"ח סי' נג) כתב בדברי הלבוש שבזמנינו א"א לעכב מהחזן כיון שכולם בקיאים, וגם הברכות שיוצאים ידי חובה משליח ציבור כגון מגילה ושופר וכדו' יכול כל אחד לברך לעצמו ולכך יכול החזן לקרוא את המגילה וכן לקרוא בתורה, אמנם בשופר נקט שאחד יכול לעכב מבעל תוקע כיון שעל ידי שנאה יש חשש לגרע לצאת ידי חובת המצוה.

והנה במצות שופר מצינו בדברי הרמב"ם שהמצוה היא השמיעה ולא התקיעה שכתב (פ"א מהל' שופר ה"א) מצות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר של ראש השנה, וכן מבואר בספר החינוך (מצוה תה) שכתב, שנצטוינו לשמוע קול שופר בראש השנה, ולפי"ז אין הבעל תוקע שליח של הציבור כלל, אמנם בכפות תמרים מבאר שגם לרמב"ם יש חלק במצוה שהוא לתקוע ובזה לא מועיל ע"י חש"ו ויש גם חלק לשמוע ולפי"ז מבואר שהוא גם שליח.

ביקור חולים וניחום אבלים לשונא

ברמ"א (יו"ד שלה,ב) כתב, יש אומרים ששונא יכול לבקר חולה, וכתב שלא נראה אלא לא יבקר חולה ולא ינחם אבל שהוא שונאו שלא יחשוב ששמח לאידו ואין לו אלא צער, וכ' הש"ך בשם הב"ח שבלויית המת של שונא מותר להשתתף ואין חשש ששמח לאידו כיון שדרך סוף האדם, ומביאים בשם הגר"מ פיינשטיין שמ"מ לא ישא את המיטה, אמנם הכל תלוי לפי השונא ולפי השנאה.

באגרות משה  (או"ח ח"ד מ,יא) כתב שבניחום אבלים יש שני עניינים, א. לטובת האבלים החיים שהם טרודים בצערם וצריך לדבר על ליבם ולנחם, ב. לטובת המת כמו שמצינו שאבל שאין לו מנחמים שהולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו, וא"כ כל מה שנחלקו המהרי"ל והרמ"א האם צריך השונא לנחם שייך רק לענין של טובת האבלים החיים משא"כ לצד של טובת הנפטר לכאורה אין חילוק אם הוא שונא.

ובשו"ת ציץ אליעזר כתב ע"פ דברי הש"ך שתלוי לפי השונא והשנאה, שמדינא גם אפשר לבקר חולה שעל ידי שמבקרו יהיה שלום בינהם וכשהחולה יראה שמבקרו יבקש ממנו מחילה על ידי שבמבקרו שמצוה גוררת מצוה ועדיין כתב שהכל תלוי לפי השנאה, והביא שכן כתב במטה משה.

שונא בברכת כהנים

והנה בברכת כהנים מצינו שכתב השו"ע (או"ח קכח, יא) כשמחזירין פניהם כלפי העם, מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, וביאר המג"א (סקי"ח) 'באהבה', נ"ל דפירושו כמ"ש בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו, שהכהנים והמתברכים צריכים להיות אוהבים זה את זה.

וכן הביא במשנה ברורה (סקל"ז) ששני כהנים השונאים זה את זה ואפילו נדרו הנאה זה מזה מותרין לעלות ביחד, אבל כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור, סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה, ויש להסתפק האם דין זה נאמר כששונא את כל הציבור או שכולם שונאים אותו, או שגם בשונא אחד נאמר דין זה.

שנאת האחים את יוסף

במלבי"ם כתב לבאר את שנאת אחי יוסף, שחשבו שאותו דוקא אהב אביהם שחשבו שאהב אותו בלבד ולכך שנאו אותו, וחששו שחשב אביהם שהוא היחיד הנבחר והם כמו קליפות וכעין שישמעאל נדחה מפני יצחק שיצחק ירש ברכת אברהם והבכורה והברכות וירושת הארץ והדיבור האלוקי ולבני הפלגשים נתן מתנות וישלחם, וכן עשיו נדחה מפני יעקב שירש בבכי ברכת חרב והר שעיר ונדחה מנחלת ה', והם לא ידעו שעתה כל מטה יהיה לו חלק בפני עצמו וכל שבטי י-ה יהיו לב וסגולה, והם חשבו שדוקא אותו אהב ולכך עשה לו כתונת פסים ליחדו לעבודת ה' ולתת לו את הבכורה, ומוציא דיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם, וכן מה שראו בענין החלומות כי חושב למלוך עליהם, ויעקר כל בית יעקב לפי שרצה למלוך ולא יתיישב עם הכהונה, לכן חשבו לכלות קוץ מכאיב מן הכרם לתועלת כללי, לא מקנאה אלא שלא לחלל, ובזה לא עזר שפייס אותם שלא יכלו דברו לשלום כיון שהשנאה הרגילה תתקרר בעת שידבר האויב דברי שלום ורצוי כמ"ש מענה רך ישיב חמה, אבל השנאה שהיא ע"י קנאה וכ"ש ע"י שחושב כי הוא אורב לנפשו וכבודו ושהוא רשע למות, תגדל עוד ע"י דבורו לשלום כאלו בפה חנף ישחית רעהו ובפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו.

ובאור החיים כתב, שלא שנאו את יוסף במה שהוציא דיבתם לאביהם שהאחים היו מתווכחים עמו ומוכיחים אותו וסרה קנאתם, אלא שנאו אותו רק משום שיראל אהב את יוסף מכל אחיו יותר מכלן יחד, ופרסם להם האהבה במה שעשה לו כתונת פסים, ולך נאמר וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום משום שאהב אותו, ובמשך חכמה הוסיף שהיו סבורים מפני שהוא בן רחל אהובתו לכן אוהב גם בניה יותר מכולם אבל כאשר ראו כי אותו אהב מכל אחיו היינו אף מבנימין לכן הוא ודאי מפני הדבה שמביא עליהם ומתכבד ומתיקר אצל אביהם בקלונם, לכן וישנאו אותו.

לתגובות והארות: Pilpul613@gmail.com