הכותרות רומזות כולן שמשהו קורה. משהו רציני יותר מתמיד. "שעות קריטיות", "צמצום פערים", "עניין של זמן", "מתקרבים ממש", "רגע לפני". הכול מעיד שעסקת החטופים בפתח ממש, יתכן אפילו עד קריאת שורות אלו.
התחושה היא שגמלה ההחלטה ללכת על עסקה בשלבים. המחיר מסתמן ככבד: שחרור אסירים עם דם על הידיים וחזרת העזתים לצפון הרצועה. מנגד, אין התפשרות (בינתיים) על ציר פילדלפי, על הפסקת המלחמה ועל נצרים. הניסיון הוא לשחרר כמה שיותר חטופים. המספר שנזרק לאוויר הוא 34, אף שלפי ההערכות יש 50-60 שהם בחיים. הספקולציות פורחות. הפערים עדיין רחבים ואסור לנפח בלון, כדי שלא יתפוצץ שוב בפני המשפחות ויגרום להן מפח נפש.
ראה"מ נתניהו שומר את פרטי המו"מ קרוב מאוד אליו, ומשתף רק אנשים שחייבים לדעת מתוך מערכת הביטחון. גם הצנזורה אינה מניחה לפרסם פרטים נוספים והתחושה היא שהפעם הכתבים נענים לה ללא ניסיון הדלפות. בד בבד חושש נתניהו שפרטי ההסכם לא יתקבלו על ידי כל מרכיבי הקואליציה בשלב זה של המשא ומתן, ולכן הנחה את כל המעורבים שלא לדבר על הפרטים בצורה גורפת.
בעמדת המתנה
בשעת כתיבת השורות, נראה כי סיכום הפרטים של השלב הראשון בעסקה נמצא בישורת האחרונה. מהצד של החמאס טרם ניתנו תשובות סופיות, אבל גם בחמאס לחוצים להתקדם לפני שטראמפ נכנס. גם הם מבינים שלאחר מכן עשויים להשתנות דברים רבים באזור. כרגע הם יכולים לגבות מחירים גבוהים בעד החטופים. לאחר שיכנס, המחיר יירד. מהדיווחים בתקשורת הערבית נראה כי בחמאס מנסים שלא להיראות "סרבנים" לעסקה. לפי הפרסומים, בחמאס הבינו שלא תושלם הנסיגה הישראלית בשלב הראשון של ההסכם ולכן ויתרו על התנאי של סיום המלחמה בשלב הראשון.
ולמרות כל זה, מומלץ עדיין להתייחס לדיווחים האופטימיים בזהירות הנדרשת. החמאס טרם העביר שמות חטופים, ואין גם לדעת היכן נמצאים כל החטופים. חלקם מוחזקים בידי החמאס, חלקם בידי ארגונים פלשתינים קטנים יותר וחלקם בידי משפחות פשע מקומיות. ההערכה היא שיהיו גם חטופים שיוגדרו כנעדרים. מדובר באותם שנרצחו בזמן המתקפה בשבעה באוקטובר או זמן מועט אחריה, ולא ברור היכן נקברו.
כל זה מצנן, כאמור, את האופטימיות וגורם לדאגה רבה בקרב המשפחות. אחד מהם, צביקה מור מפורום "תקווה", מוביל את הקו של התנגדות לעסקה בשלבים. הדבר צפוי לעורר עוד ויכוחים רבים. כך או כך, הגדרת המצב הנוכחי היא: המתנה בכל החזיתות. המתנה לעסקת חטופים בעזה, המתנה לייצוב המצב בסוריה, המתנה לצבא הלבנוני שאמור להתפרס בדרום לבנון ודחיקת החיזבאללה, המתנה לפעולה ישראלית מול החות'ים בתימן, ומעל הכל: המתנה למה שיקרה בעוד חודש בדיוק כאשר טראמפ ייכנס לשערי הבית הלבן. או אז יתברר גם מה עושים מול איראן. ועד אז צפוי לנו חודש עם המון פייק ניוז.
שמועות ללא משמעות
אם היינו מאמינים השבוע לכל גל השמועות ואם כולן היו נכונות, השבוע הזה היה נרשם בדפי ההיסטוריה עם שלל אירועים: החזרת עצמותיו של המרגל אלי כהן הי"ד מסוריה, חתימת עסקת החטופים, נורמליזציה בין מדינת ישראל וערב הסעודית, ומי יודע – אולי גם הגרעין האיראני היה מושמד סופית. כל זה לא קרה. תחת זאת קיבלנו תמונות של נתניהו מהחרמון הסורי יחד עם שר הביטחון והצמרת הביטחונית, עם צמד המילים: "חיתוך מצב".
הציפיות מראש היו גבוהות. זה החל ביום שני עם החלטת בית המשפט להיענות לבקשת נתניהו (בדלתיים סגורות) ולאשר את ביטול יום הדיונים למחרת בשל "נסיבות חריגות". העדויות עצמן היו כבר פחות מעניינות, וכל הכותרות עסקו רק בניסיונות לנחש מה הן אותן "נסיבות חריגות". למחרת בבוקר (יום ג') כאשר הופצו תמונות פיראטיות ממנחת המסוקים בהדסה עין כרם, בהן נראה נתניהו עולה על מסוק, החלו השמועות לפרוח על יעד הטיסה, תוך ניסיון להסביר שאלו כנראה "הנסיבות החריגות" שהביאו לביטול עדותו באותו יום. במקביל דווח, כעבור שעה קלה, על טיסה של "כנף ציון" לכיוון קפריסין, דבר שהעצים את השמועות השונות על יעד הטיסה, מתוך הנחה שנתניהו נמצא על המטוס.
הכתבים המדיניים לא ידעו את נפשם ותלשו את שערות ראשם (למי שנשאר) כדי לנסות ולדלות מידע על המתרחש. בניגוד לעבר, הפעם לא הייתה שום הדלפה, מה שהגביר עוד יותר את המסתורין. להיכן טס נתניהו, נשאלו שוב ושוב הכתבים. חלקם התקשו להודות שאינם יודעים דבר ומצאו מהר את התירוץ, תחתיו הסתתרו. הם עטו על פניהם ארשת חשיבות ודיווחו שהם לא יכולים להרחיב "עקב מגבלות הצנזורה". אחרים היו הוגנים יותר והודו שהפעם הם לא יודעים מילה וחצי מילה. "הסודיות נשמרת ברמות שאינן זכורות", אמרו.
לכל זה נוספה בשעות הערב ידיעה שהגיעה מסוכנות הידיעות "רויטרס" לפיה נתניהו טס לקהיר להשלים את עסקת החטופים. מדובר בסוכנות אמינה וחשובה, עליה מנויים רוב כלי התקשורת וערוצי החדשות בארץ ובעולם. בד בבד, דווח כי החמאס כבר העביר שמות של חטופים חיים. הדיווחים הללו עוררו ציפייה דרוכה. נקל לתאר מה עבר על משפחות החטופים באותם רגעים. הכתבים מיהרו לצטט את רויטרס, והכותרות באותן שעות היו בהתאם. חלק מהפרשנים אף הרחיבו על היחסים שבין מצרים לישראל וציינו כי מדובר בביקור נדיר של נתניהו בקהיר לאחר שנים ארוכות.
בלשכת ראה"מ מיהרו לקטוע את גל השמועות (שמא נזכרו מאוחר מדי), וכדי לא לגרום לצער נוסף של המשפחות, פרסמו הודעה רשמית שהכחישה את הידיעות על נסיעת נתניהו לקהיר. ההודעה של הדובר עומר דוסטרי הייתה מעט צינית: "בניגוד לגל השמועות – ראה"מ נתניהו לא נמצא בקהיר ואין חדש בעניין אלי כהן ז"ל". זמן נוסף חלף, והאיפול הוסר: "נתניהו ביקר בחרמון הסורי יחד עם הצמרת הביטחונית, ערך שם חיתוך מצב, סקר את היערכות הצבא במקום וקבע כללים להמשך".
במרומי החרמון הסורי
חשיפת הביקור של נתניהו בחרמון הסורי והתמונות ששוגרו משם עוררו את כעסם של מתנגדי נתניהו. מדובר באותם שזועקים תדיר נגדו, ללא שום קשר לאירועים. "האם לצורך כך היה צריך לתת לנתניהו פטור מהעדות", הם שאלו בכעס והפנו את זעמם כלפי בית המשפט, כאילו נתניהו יצא לסקי בחרמון.
כך, לדוגמה, עשה דובר צה"ל לשעבר, רונן מנליס, שנוהג לבקר בקביעות (וביהירות) את נתניהו. "כל השמועות, שלא נולדו במקרה, נועדו לפזר עשן על הסקי בחרמון הסורי שבוודאי לא מהווה סיבה לביטול יום הדיונים במחוזי", כתב מנליס, שמתוקף תפקידו הקודם הוא לבטח "יודע ומכיר" את כל צרכי הצבא ואת כל הסודות המסווגים ביותר.
התמונה שהטריפה את דעתם של מתנגדי נתניהו, הייתה זו ששוחררה ממרומי החרמון הסורי, בה הוא נראה בין השאר יחד עם שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ. זה כבר היה יותר מדי עבורם. עורך "הארץ" יצא מגדרו, בטור מיוחד, כדי לנסות ולנפץ את "תמונת הניצחון" של נתניהו.
"נתניהו לעולם אינו ספונטאני. כל סרטון, או צילום שלו מתכוננים ומבוימים בקפידה ואף מתחלקים לשלושה סוגים", כתב העורך, ופירט: "עניבה כחולה בלשכתו ובבית המשפט המחוזי, עניבה אדומה בפגישות עם פוליטיקאים רפובליקנים מארה"ב, ומעיל יוניקלו לסיורים בצבא".
לטענת השמאל, נתניהו מצא בחרמון הסורי את תמונת הניצחון שלו, עם ההסבר הבא: לאחר שמדינת ישראל ניצחה את החמאס, את החיזבאללה, את סוריה והפציצה את תימן ואת איראן, היא כבשה שטח חדש בגולן, ללא אבדות בצד הישראלי וללא הרג וחורבן בצד השני, ולכן גם ללא ביקורת בינלאומית. לפיכך מיהר נתניהו להצטלם שם עם שכפ"צ, בעודו מכריז שהשטח יישאר בידי מדינת ישראל עד שיימצא סידור ביטחוני אחר.
בד בבד לחצו כתבי השמאל על בית המשפט, לפרסם מדוע נתנו לנתניהו "יום חופשי" מעדותו, והאם ידעו על הביקור בחרמון הסורי. ביהמ"ש נענה חלקית לבקשה ופרסם, כי הוא נמנע מלפרט את הנימוקים המדיניים והביטחוניים שהוצגו בפניו באשר לחשיבות הביקור, אך "ניתן גם נימוק שעניינו מזג האוויר הצפוי במקום בהמשך השבוע". בכך קטעו השופטים את כל חרושת השמועות יממה קודם. לא קהיר, לא חטופים ולא שום דבר אחר.
מיותר לומר שהנימוקים הללו של ביהמ"ש אינם משכנעים את מתנגדי נתניהו, שמשוכנעים שכל בקשה שלו, גם אם מדובר בשתיית כוס תה במהלך המשפט, היא בעלת משמעות. לא יהיה זה מופרך לטעון, שגם אם נתניהו יידרש לצאת לצורך חתימה על עסקת החטופים, הם ימתחו ביקורת על שחרורו מעדותו. השנאה מקלקלת את השורה.
ובצל כל הדברים הללו, מצחיק היה לשמוע את אחד ממגישי החדשות, מזהיר מדיווחי סרק, שמועות ופייק ניוז, ומיד לאחר מכן מדווח: "על פי הדיווחים בתקשורת הערבית, החטופים עומדים לחזור"…
הצבעה מתוחה
השר איתמר בן גביר, שב והוכיח השבוע, כי אם מישהו יפיל את הממשלה מבפנים, זה יהיה הוא יחד עם מפלגתו "עוצמה יהודית". בן גביר מודע היטב לחוק: אם תקציב המדינה נופל, המשמעות היא שגם הממשלה נופלת והולכים לבחירות בתוך 90 יום. דבר כזה אמנם לא קרה אף פעם בכנסת, אבל תמיד יכולה להיות פעם ראשונה.
ואכן, ההצבעה השבוע בקריאה ראשונה בכנסת על חוקי התקציב, שאמורה הייתה לעבור בקלות בקולות הקואליציה, הפכה למתוחה, לאחר שבן גביר השתמש בנשק הקבוע שלו: איומים להצביע נגד. השר לביטחון לאומי שולף את הנשק הזה יותר מהר מההליך בו אישר רישיונות לנשיאת נשקים. העילה הפעם: דרישתו לקיים דיון בממשלה להדחת היועמ"שית.
וכך, בעוד ח"כי "עוצמה יהודית" הצביעו נגד בכל ההצבעות, נמנעו בן גביר וחבריו השרים בחוק התקציב הראשון. בהמשך הצטרפו גם השרים לח"כי המפלגה והצביעו נגד, ובכך התעלמו מהמסרים שהגיעו אליהם מלשכת ראה"מ, לפיהם הצבעה נגד מהווה עילה לפיטורין מהממשלה. בפועל, הקואליציה הסתדרה גם בלי בן גביר וחבריו והצליחה להעביר את חוקי התקציב. אולם ההצבעה עוררה שאלות ותהיות רבות.
"נתניהו היה בהלם, כאשר בן גביר הצביע נגד", אמר אחד מחברי הקואליציה. בתום ההצבעה פנו לראה"מ חלק מראשי המפלגות והמליצו לו לפטר את בן גביר, כפי שעשה אריאל שרון בזמנו, כאשר פיטר את שרי ש"ס לאחר שהצביעו נגד התקציב, וגרם להם לחזור בהם. "ראש הממשלה לא יפטר אותי", התרברב בן גביר, "צריך לפטר את היועמ"שית. לא אותי".
בקואליציה סירבו לסלוח. "מעשים כאלו מזרזים את הפלת הממשלה", התבטא השר שיקלי נגד בן גביר. בשלב זה מסתפקת הקואליציה בתגובה מוגבלת נגד "עוצמה יהודית", תוך החלטה לעצור את החוקים שלהם שאין בהם צורך מיידי. מלבד זאת, נתניהו לא מתכוון לפטר את בן גביר, כיוון שאינו רוצה להיות תלוי ברוב דחוק כפי שקרה לו השבוע. מנגד, בן גביר ימשיך לאיים, אך לא ירצה להפיל את הממשלה. המטרה שלו היא לכופף את הקואליציה ולקבל קרדיט על הפעילות להדחת היועמ"שית, אף שבפועל קשה להאמין שהיא תפוטר.
כאמור, בקואליציה זועמים ממש על בן גביר וטוענים כי הוא "זיהם את תהליך ההדחה". המהלך שאמור היה להיות מקצועי לחלוטין, תוך נימוקים ענייניים לפיהם אין אפשרות לעבוד עם היועמ"שית כיוון שהיא מתנהלת בקביעות נגד הממשלה ותוקעת את כל מהלכיה, הפך בגלל בן גביר לנושא פוליטי, והכל בגלל הרצון שלו לקבל קרדיט על המהלך. לכולם הרי ברור שבסופו של דבר העניין יגיע לבג"צ, שיוכל לדחות את ההליך ללא כל קושי, בטענה שלא מדובר בטיעונים מהותיים אלא בדילים פוליטיים. זה מה שגרם בן גביר השבוע. אך יש לזה המשך.
מהלומות מילוליות
מאחורי הקלעים סביב ההצבעה על התקציב, מתרחש מאבק חזיתי בין בן גביר ליועמ"שית, ששיאו אמור להגיע לבג"צ ביום ג' הקרוב. הדיון יעסוק בעתירות להדחת בן גביר מתפקידו, כאשר היועמ"שית תומכת בכך. בן גביר מראה, כלפי חוץ, שאינו חושש מכך, אך בסביבתו מוטרדים בהחלט. לפיכך חשוב לו להגיע לדיון בבג"צ, לאחר שהממשלה תחליט ביום א' לפתוח בהליך להדחת היועמ"שית. באופן כזה יוכל לומר: אם אתם חושבים לפטר אותי, אנחנו מתכוונים לפטר אותה.
ככל הנראה ביום ראשון לא תתקיים ישיבת ממשלה כמתוכנן, עקב דיון ביטחוני שכבר נקבע (באחד מהבסיסים בצפון). אולם קיימת בכל זאת אפשרות לכינוס מיוחד בערב, שיעסוק בנושא. מי שאמור להוביל את הדיון הוא יריב לוין, כיוון שנתניהו מנוע מלדון בעניין, עקב מצבו המשפטי. ספוילר: היועמ"שית לא תודח, גם לא בן גביר. כמו כן הקואליציה לא תתפרק (בנושא זה), למגינת ליבם של אנשי האופוזיציה, שמיהרו לצהול ולשמוח השבוע. שמחתם הייתה מוקדמת.
קרב נוסף שניטש מאחורי הקלעים, הוא קרב ארוך, מר ויצרי בין השרים סמוטריץ' ובן גביר. יש הטוענים שזו היריבות הפוליטית המרה ביותר בתקופה זו, הרבה יותר מכל יריבות פוליטית אחרת. השניים לא מפסיקים להתגושש, כאשר עמודת הסקרים שמראה כיצד בן גביר עולה בעוד סמוטריץ' מדשדש מאחור, רק מגבירה את המתח ביניהם.
מבין השניים, סמוטריץ' נחשב לשקול יותר וזוכה לאהדה רבה יותר בקואליציה, בעוד בן גביר הצליח לריב כמעט עם כולם. סמוטריץ' סבור שבן גביר לוקח לו קולות מה'בייס', בעוד בן גביר מציין בכל הזדמנות כי סמוטריץ' מקבל את כל כוחו מכוחה של "עוצמה יהודית".
השבוע נמשכו חילופי המהלומות המילוליות ביניהם סביב ההצבעה בכנסת. "העברנו את התקציב גם בלי בן גביר וחבריו, שהצביעו נגד מסיבות של קרדיט. חבל לערער את הקואליציה בגלל שטויות", אמר שר האוצר. קולות נוספים דיברו על בן גביר כ"ילדותי" וכינו את התנהגות חבריו כ"כיתה טיפולית".
בן גביר לא טמן ידו בצלחת והאשים את סמוטריץ' כי הוא מספק חבל הצלה ליועמ"שית. "הגיע הזמן שהוא יסיר את הווטו שלו להדחתה". המשטמה ניכרת בתגובות השניים זה נגד זה. בן גביר מתקשה לסלוח על השנים בהן סמוטריץ' פעל נגדו כדי למנוע ממנו להשתלב ברשימת הציונות הדתית ובכלל בחיים הפוליטיים.
בסביבתו של בן גביר מציינים, כי סמוטריץ' הוא שר אוצר עם כוח רב בממשלה, אבל עם אפס מנדטים, בעוד "עוצמה יהודית" מקבלת בסקרים כעשרה מנדטים. "הוא שר אוצר בזכותנו", הם חוזרים ואומרים. מנגד ב"הציונות הדתית" דוחים את הדברים, ומצדדים בצורת מאבק שונה ביועמ"שית.
"ברור שאנו בעד הדחתה, אין ויכוח על זה", אמר השבוע ח"כ סוכות. גם ח"כ שמחה רוטמן, יו"ר ועדת חוקה ומשפט, מצדד בהדחתה, אבל מתקומם נגד ההצבעה של בן גביר וחבריו נגד התקציב. "האם בגלל שאני מעוניין בהדחתה, אני לא אעביר חוקים בוועדה שלי?". כאמור הרצון של "הציונות הדתית" הוא לגלגל את הכדור ל'ועדת גרוניס' ולא כאירוע פוליטי (כפי שהובהר לעיל).
אין פיצול, יש ניצול
נתניהו נוהג בסלחנות כלפי בן גביר, ולפי עדותו של האחרון, השניים אפילו התחבקו לאחר ההצבעה. אין לדעת האם כך היה בדיוק, אבל זו עובדה: ראה"מ לא ממהר לפטר את בן גביר. לבטח לא עכשיו, כאשר דברים רבים עומדים על הפרק: המלחמה שנותרה בעזה, עסקת חטופים אפשרית, המצב הרעוע בלבנון וסוריה והמערכה מול איראן. נתניהו לא יעשה שום צעד שיזעזע את ממשלתו, בפרט עתה כאשר טראמפ עומד להיכנס לתפקידו.
שרים בממשלה אומרים כמעט בכל פורום אפשרי, שבן גביר עשה טעות כאשר הצביע נגד, ובכך הוכיח כי כוחו דל. "עברנו את ההצבעה גם בלעדיו, וזה אומר שלא חייבים אותו בקואליציה". לדבריהם, "הוא טעה בכך, שהראה שהאיומים שלו לא שווים כלום, וזה תקף לכל הנושאים". הרמז ברור: אם נתניהו יביא עסקת חטופים, הרי שגם אם בן גביר יצביע נגד (וסמוטריץ' ימנע) אפשר יהיה להסתדר בלעדיו.
לעצם העניין, וכפי שנכתב לעיל: הממשלה לא תצליח לפטר את היועמ"שית. לכל היותר היא תעביר את הנושא להחלטת ועדת האיתור בראשות השופט עודד גרוניס, ושם לא יהיה רוב להדחה. תחת זאת, אם הממשלה תתעשת, היא תוכל להעביר חוק לפיצול תפקיד היועמ"שית, כך שתפקיד התובע הכללי ייצא מידיה, כפי שהציעה סיעת "הימין הממלכתי" של השר סער.
הנימוק: אין בעולם מצב כמו במדינת ישראל בו מחזיק היועץ המשפטי לממשלה, יהיה מי שיהיה, בסמכויות כה נרחבות המעניקות לו כוח רב יותר מזה של ראש הממשלה. "אין איש יותר חזק מהיועמ"ש במדינת ישראל. לא נשיא ארה"ב ולא נשיא רוסיה", אומרים מומחים לענייני משפט. וכך, כל עוד אין פיצול של התפקיד, יכולה היועמ"שית לנצל את המצב ולצבור עוד ועוד כוח. אין פיצול, יש ניצול.
"התפקיד הזה בכלל נולד בחטא", הזכיר השבוע שר המשפטים לשעבר, חיים רמון. לדבריו, ועדת אגרנט קבעה בזמנו שחוות דעת של היועמ"ש אינה מחייבת את הממשלה אלא היא בגדר המלצה בלבד. קביעה דומה הייתה של ועדת שמגר. מי ששינה את הדברים, היה (כרגיל) אהרון ברק, בעודו נשיא ביהמ"ש העליון. ברק קבע שיש להישמע ליועמ"ש וכך מחייבת הפסיקה. "זו הייתה החלטה לא נכונה וזו משרה שנולדה בחטא", חוזר ומדגיש רמון.
יש להניח, שאם הליך הדחת היועמ"שית יעבור לשלב מעשי, אנשי המחאה לא יצטטו כמובן את ועדות אגרנט ושמגר, וינצלו את העניין לצאת שוב לרחובות נגד ראה"מ. מי שכבר החל בכך היה פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, שקרא לטייסים לסרב פקודה אם היועמ"שית תפוטר. לדור עורר סערה גדולה, שסוקרה בהרחבה במהלך השבוע.
בחזרה לרפורמה ולמחאות
המחלוקת בין שר המשפטים לבג"צ בעניין מינוי שופטים ונשיא לביהמ"ש העליון, מאיימת שוב לעורר את המחאה והמחלוקת הפנימית, כאילו לא אירע דבר בשמחת תורה אשתקד. אנשי המחאה חוזרים ומאיימים בסרבנות וביציאה לרחובות, ואם לא תימצא פשרה, זה עלול לקרות.
מי שממש לא רוצה לראות את הרפורמה חוזרת על כל השלכותיה, הוא בנימין נתניהו, שממתין בקוצר רוח לטראמפ. נתניהו לא מעוניין במלחמות ברחובות ובכל המראות המוכרים והשליליים מהעבר. מבחינתו, צריך להשקיע זמן ומאמץ בהסדר נורמליזציה מול סעודיה ובמאבק בגרעין האיראני. אבל נתניהו חייב לתת גב ומשענת ליריב לוין.
אם בסיבוב הראשון טעה שר המשפטים, כאשר הלך על כל הקופה עם הרפורמה, הרי שהפעם הוא מראש מגיע עם פשרות מוחלטות, עד כדי כניעה של ממש. על הפרק ארבעה מינויים בביהמ"ש העליון: נשיא ושלושה שופטים חדשים. לוין מוכן להתפשר ולתת ליצחק עמית את תפקיד הנשיא, תמורת מינוי אחד: ד"ר אביעד בקשי. השניים האחרים ייבחרו בדרך מוסכמת: אחד על ידי שופטי ביהמ"ש העליון (שופט ליברל), והשני מקרב שופטי המחוזי השמרנים.
אולם עמית מתבצר בהתנגדותו ואינו מוכן לקבל את מועמדו של לוין בשום צורה. לפיכך חייב הבג"ץ את לוין למנות נשיא עד אמצע החודש הבא. אם לא תושג הסכמה עד אז, הדבר יגרום כאמור שוב למחלוקת, כיוון שלוין לא מתכוון להיענות לבקשה, בהינתן שמועמדו היחיד נדחה. עוד קודם, נדחה שם נוסף שהציע לוין: ד"ר רפי ביטון.
הדבר מזכיר את ההתנגדות שהייתה בזמנו נגד מינויו של השופט יוסף אלרון לביהמ"ש העליון. השופטים נעמדו אז על רגליהם וחלקם צוטטו באומרם: "הוא לא מהמשפחה שלנו, הוא לא מתאים". מי שכפה עליהם את המינוי היה השר לשעבר משה כחלון, שכיהן כשר בממשלת נתניהו ונחשב אז יחד עם מפלגתו "כולנו" ל"כיפת הברזל" של הבג"ץ. "אם אתם לא תמנו את אלרון, אני מסיר את ההגנה שלי", איים כחלון. השופטים נענו לבקשתו, והמינוי שביצעה השרה שקד, יצא אל הפועל.
בהיסטוריה הרחוקה יותר, זכורה התנגדותם של השופטים למינוי של השופט אדמונד לוי (שהיה בעברו הרחוק פעיל ליכוד ברמלה). מאיר שטרית שכיהן אז כשר משפטים כפה על הבג"צ את המינוי, איש לא יצא לרחובות ואהרון ברק התקפל ואישר אותו. המכנה המשותף של אדמונד לוי, רפי ביטון, אלעד בקשי ויוסף אלרון – להם התנגדו (ומתנגדים) השופטים, די ברור. אלו הם פני הבג"צ. המסקנות על אחריות הקוראים בלבד.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבעיתון 'יתד נאמן'.
