נחום ברודצקי, לאחר מאורעות השואה והייסורים הקשים שעבר בה נחלשה אמונתו רחמנא ליצלן. הוא שכח לגמרי את צור מחצבתו וחי כגויי הארץ בלא שום סממן יהודי. חיפש לו אפוא האיש מקום מרוחק ונידח, שם נשא והקים את ביתו, את שמו כמובן החליף לשם נכרי ובסביבתו לא התגוררו יהודים כלל וכלל. כך ביטח האיש את עצמו, שלא יעלה על קצה דעתם של ילדיו שיש בעולם יהודים המאמינים בה' ובתורתו ושהם עצמם שייכים לעם הזה.
במשך השנים נולדו לו כמה ילדים שגדלו בחברת הגויים והתנהגו כמותם בכל דבר ללא שום הבדל ביניהם. ויהי היום, והנה נעשה בנו בן שלש עשרה שנים. אמר לו אביו: ”ביום שכזה נחגוג את יום הולדתך בשמחה יתרה משאר השנים, זהו יום הולדת מיוחד יותר… אצא עמך אפוא לטיול במרכז המסחרי שבעיר הגדולה שם תוכל לבחור לך מתנה ככל שתאווה נפשך, אקנה לך כל דבר שתבחר בו אף אם יהיה זה דבר גדול ויקר!".
על ה'בר מצוה' הוא כמובן לא אמר מילה, לא מניה ולא מקצתיה, אבל בכל זאת חש ביום זה שמחה מיוחדת יותר מיום הולדת רגיל. יצאו שניהם אל העיר, הסתובבו וטיילו להנאתם בחוצות העיר ובשווקיה ונהנו לחגוג את יום ההולדת המיוחד בטיול נעים. בינתיים התבונן הנער בכל החנויות הקורצות שסביבו וחיפש לעצמו מתנה יוקרתית, שתהיה למזכרת ותעניק לו את התענוג הגדול ביותר.
בעודם מטילים ברחוב המרכזי ההומה אדם והגדוש בחנויות שונות מכל הסוגים והמינים, חלפו על יד חנות אחת צדדית של 'יודאיקה', שבה גלריה מהודרת של כלי קודש עתיקים וחפצי אומנות יקרים מיוחדים, שופרות מסוגים שונים, גביעים לקידוש, פמוטות עתיקים יפיפיים וכדומה. לב הנער נמשך אל אותה גלריה יפה, והוא בקש להיכנס לבוחנה מקרוב.
האב, 'משום מה' לא אהב כל כך חנות זו וניסה להניא את הילד מכניסה אליה. ”מה יש לחפש כאן"? אמר לבנו, ”הרי רואה אתה שהכל עתיק ומיושן… הבה נתקדם לחנויות הענק החדישות והנוצצות, שם נמצא בודאי צעצועים אלקטרונים חדישים שיתאימו מאד לרוחך". אבל הנער התעקש, משום מה – רוצה הוא רק להיכנס ולבחון את הפריטים שבתצוגת הגלריה המרשימה הזו, ”הלא הבטחת לי כל מה שאחפוץ" טען הבן ”ואולי דווקא כאן אמצא משהו המתאים לרוחי?"
לא נותרה לאב כל ברירה נוכח הפצרותיו של הילד, והוא נכנס עמו פנימה. הילד עמד נכחו והביט בהשתאות על כל כלי הנוסטלגיה המיוחדים והנה צדה עינו על אחד המדפים מנורת עץ עתיקה של חנוכה קלופה ביופי והדר מיוחד, שהרשימה את נפש הילד מאוד. פנה הילד לאביו: ”אנא, חפץ אני במנורה זו המיוחדת למתנת יום הולדתי!".
האב נתקף פתאום בכעס וחרדה – הוא ממש נפחד ונרעד מהמחשבה שמא נתפס כאן בנו בענייני יהדות של החרדים, שתמיד בורח הוא מהם כל כך… הבן כמובן, לא ידע ולא הבין מה מתחולל בנפש אביו אותה שעה, כמו שלא ידע כלום על מהותה של מנורת החנוכה ומצוותיה ורק לבו נמשך אליה, ליופייה ולהדרה.
האב התחיל לשדל את בנו לעזוב את המנורה הישנה – נושנה הזו, ”אין בה כלום!" אמר האב, ”וכי איזו תועלת תהיה לך ממנורה ישנה שלא תוכל לעשות בה שום דבר. הבה אקח אותך לחנויות הגדולות המלאות בשעשועים מתקדים ומיוחדים, שלא תפסיק ליהנות ולשחק בהם; חבל לך להפסיד הזדמנות שכזו על מנורה ישנה עתיקה, שתנוח על המדף בחדרך בלי שתוכל לעשות בה כלום…"
משום מה, החליט הבן להתעקש, כאן – הוא הרגיש משיכה עזה בלתי מובנת דווקא אל אותה מנורת חנוכה והפציר מאד באביו: ”הלא הבטחת מפורשות שתקנה כל מה מה שנפשי תחפוץ והנה חפץ אני מאד במנורה זו שתקשט את חדרי".
ראה האב שאין בררה לפניו, ניגש איפה אל המוכר ובקש לקנות את אותה מנורה. אמר לו המוכר : צר לי אבל דווקא זו אינה עומדת כלל למכירה הצגתיה כאן בגלריה בגלל קשר רגשי אליה, יש כאן במלאי מנורות חנוכה רבות ומגוונות, ביניהם תמצאו בוודאי אחת שמתאימה לכם". סקרנותו של האב נדלקה והוא שאל את המוכר: ”מה מיוחד כל כך במנורה זו דווקא, שאינך מסכים למכרה?".
ענה המוכר בניחותא ”הבה ואספר לכם את ההיסטוריה המיוחדת של מנורה זו ותבינו בעצמכם מדוע איני חפץ למכרה. ”מקורה אינו עתיק כל כך כפי שהיא נראית," פתח המוכר בסיפורו, ”אלא שהנסיבות שבהן נוצרה הן המעניקות לה ערך שלא יסולא בפז. היא נוצרה בימי השואה האיומים: באחד הגטאות שהקימו הנאצים, ימח שמם, התחבא יהודי יקר אחד, שנפשו המתה מאד לקראת ימי החנוכה, והוא ישתוקק לקיים את מצוות ההדלקה בהידור. הוא בנה מנורה זו במסירות נפש של ממש- אסף חתיכות עץ בין הגרוטאות ובמומחיות רבה חיבר והרכיב את החלקים זה לזה, עד שהתקבלה אומנות נפלאה זו שלפניכם ! המנורה הקטנה הזו עברה את כל מאורעות השואה, וניצלה בדרך לא דרך. רכשתי אותה לאוסף שלי במחיר יקר מאד. הלא תבינו בעצמיכם שיצירה כה יקרה וחשובה אין בדעתי למכור, חפץ אני שתפאר כאן את חנותי ואת תצוגת הגלריה הזו לשנים רבות".
הילד לא הרפה, וטען באוזני אביו שהוא הבטיח לרכוש לו כל מה שרק יבקש, ואף אם יעלה בדמים מרובים! חשב האב לעצמו: 'הרי צודק הנער, אכן הבטחתי לו, וברצוני להוכיח לו נאמנותי אליו. הרי ברור', – הרהר האב – 'שעם כל חביבותו של חפץ זה למוכר, הממון חשוב לו בוודאי יותר מכל…' הוא ניסה אפוא להעלות את המחיר עוד ועוד, אבל המוכר סרב לשמוע: 'על מנורה זו אין מקום למיקוח!' קבע המוכר בעקשנות נחרצת. בראות האב כי כן, הציע לפתע סכום ענק, שיקשה מאד על המוכר לעמוד כנגדו… אכן, פתאום שינה המוכר את דעתו, באומרו שבעד סכום שכזה אין הוא יכול לסרב… והעסקה יצאה לפועל, לשמחת כל הצדדים.
הילד שמח מאד במתנתו היקרה כל כך וההדורה; כשהגיעו הביתה הביט בה רבות, צחצחה ומרקה, והניחה במקום מרכזי ומכובד שתפאר את חדרו. הא לא ידע כמובן לשם מה וכיצד ניתן להשתמש במנורה זו, אבל אהב לשחק ולהשתעשע בה רבות. לא עברו ימים רבים, ותוך כדי משחק נפלה המנורה לארץ והתפרקה לגמרי, לדאבון ליבו של הנער. לשמע קול הנפץ נזעק האב אל החדר, והנה רואה הוא את המנורה על הארץ מפורקת לחלוטין. הוא התמלאה כעס וחמה, והחל לגעור בבנו: “מה עשית? מדוע השגחת ? הרי מנורה זו עלתה לנו הון תועפות! בקושי נמצאת היא אצלך תקופה כה קצרה, וכבר שברת אותה ?! הלא אמרתי לך שאין בה ולא כלום! אילו היית משכיל לבקש מתנה מתאימה לך, היית בוודאי נהנה ממנה הרבה יותר!" לאחר שנרגע מעט האב מקצפו, פנה אל ילדו ואמר: “הבה ננסה להרכיב את המנורה מחדש, הלא כל החלקים פזורים כאן לפנינו, אולי נוכל להשיבה על כנה".
לאחר שהצליחו לייצב את נפשו, ניסו להרכיב את ה'פזאל' הקשה והמורכב. הייתה זו מלאכה לא קלה כלל וכלל ועיקר, שכן חכמה ומומחית רבה הושקעו ביצירתה. והנה לפתע פתאום נופל לידיהם מבין חרצי העץ הפנימיים של אחד החלקים, פתק קטן מקופל היטב, שהיה מוחבא ותקוע חזק במקום הסתר במנורה. פתח האב את הפתק, והחל לקרוא את הכתוב בו, כשהילד עוקב אחריו בדריכות פתאום, תוך כדי קריאתו, החל האב לבכות בכי נורא וחזק, להשתוממותו של הנער.
בכיו גבר והלך, כסערת רוחו מתגברת בתוקף מאד, עד שלא היה בכוחו לעמוד בנפשו, והוא קרס ארצה מתעלף, כך חזרו על עצמן כמה וכמה התעלפויות שהיו מלוות בחרדה ופחד עצומים של בני המשפחה ובהשתוממות גוברת והולכת: מה קרה לאבא שלנו פתאום?! לאחר שהצליחו ליצב את נפשו בעזרת תרופות חזקות, הוא נרגע לאט-לאט מסערת רוחו ומבכיו. הגישו לפניו כוס תה חם ומהביל, ולאחר שהחיה את נפשו מעט החל בסיפורו.
“אגלה לכם את הסוד", פתח האב, “משפתחתי את הפתק שהוחבא, ראיתי שכתב בו האומן היהודי את מצב היהודים שבאותו גטו, ואת הייסורים הרבים העוברים עליהם מדי יום ביומו. הפתק מסתיים בבקשה אשית: הנה בונה אני כאן מנורה זו מתוך סכנה נוראה; אינני יודע אם אזכה בעצמי להדליק בה את נרות חנוכה בשנה זו; כל יום כאן זו שאלת חיים או מוות… אם אזכה להדליק נר ראשון, מי יודע אם אזכה לנר שיני, אבקש אפוא מאד, מכל מי שתגיע לידו המנורה זו, שהשקעתי בה הרבה מסירות נפש, שיואיל נא להדליק בה את נרותיה בדחילו ורחימו לעילוי נשמתי, ולעשות ככל שיוכל לזכר נשמתי בלימוד משניות ובאמירת קדיש, עלי ועל כל משפחתי שנגדעה באיבה.
“והנה," משתנק קולו של האב, “במקום החותם מוצא אני- לא פחות ולא יותר את שמו של אבי מורי זצ"ל, ה' יקום דמו, שנספה באותו גטו בשואה! בראותי כזאת נבהלתי ונחרדתי עד עמקי נשמתי מעוצמתה השגחה הפרטית שנגלתה עלי באור עצום שכזה, שמשמים כיוונו הכל בצורה פלאית כל כך, שתגיע מנורה זו דווקא אלי!".
אחר הדברים האלה, הבין האב היטב את הרמז שרומזים לו משמים, לשוב בתשובה ולחזור לחיק אבותיו. הוא עם כל משפחתו נעשו בעלי תשובה גמורים, בשמירת תורה ומצוות, עד שנהפך לתלמיד חכם גדול וצדיק, וראה דורות ישרים בדרך ישראל סבא.
יוסף עומד בפני פרעה, הכופר הגדול שמכריז על עצמו שהוא אלוהים, ואומר [יחזקאל כט, ג] : "יַ֧עַן אָמַ֛ר יְאֹ֥ר לִ֖י וַאֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי" ובמקום ְְלַַרּּצֹוֹת אותו, ולהשמיע לאוזניו דברים שהוא אוהב לשמוע, הוא חוזר שוב ושוב ומזכיר לו שם שמים: "בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה" [מא, טז] "אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה" [טז] "אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה" [כה], "ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה:[כח] "כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים" [לב] "וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ:"
כלומר כל מצרים מצפה לפה שלך ! ענה לו יוסף "בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה". מאין לו ליוסף העוז ותעצומות הנפש להזכיר לפרעה שוב ושוב את שמו של הקב"ה בשעה שפרעה כופר בו מכל וכל ? התשובה: זה החינוך שיוסף קיבל בבית אביו!
הגה"צ רבי אלי' לופיאן זי"ע היה אומר שתמיד בפסוק זה היה עומד ומשתומם הסבא מקלם זי"ע, שרואים עד כמה חינוך ליראת שמים הינו דבר חזק ואיתן. נחשוב: הנה יוסף ילד הזקונים של יעקב ויעקב מחבבו יותר מכל אחיו, מקנה לו רוב תורתו עד שאחיו מתקנאים בו ומוכרים אותו למצרים, מכאן עובר יוסף מסלול נורא של ייסורים, תחילתו כעבד בבית פוטיפר, לאחר מכן עומד מול הניסיון האדיר עם המעשה של אשת פוטיפר והוא עומד בגבורה ועל אף כל זה מעלילים עליו עלילה שפילה, כתם נורא שהוא היפך המציאות ובעלילה זו הוא נזרק לבית הסוהר, יושב שם על לא עול בכפו במשך שתים עשרה שנים תמימות, אין לו שום כוח לפנות למישהו לעזרה, אין פגישה עם עורך דין… ומצד המלוכה המקומית יכול הוא לבלות את כל חייו במקום האפל הזה.
והנה מגיע הרגע המיוחל ופרעה חולם חלום, וחלום זה מטריד ביותר את מנוחתו. הוא וכל שריו מצפים למוצא פיו של אותו נער שכבר העידו עליו שיודע לפתור חלומות. ויוסף כבר שומע את החלום ויש לו פתרון באמתחתו, במקום ליישר את צווארו ולזקוף את גבו ולומר – אכן כן אדוני, פגשת את האיש הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון… אני הוא הכתובת לפתרון חלומך… לא!
יוסף אומר: אדוני פרעה 'בלעדי' – עזוב אותי, אני כלום, אין לי שום כח לפתור חלומות כלל וכלל, רק אלוקים יענה את שלום פרעה! זהו כוחו האדיר של החינוך ליראת שמים שלמד בבית יעקב אביו, כאשר חי באמונה פשוטה ותמימה שהכל מאיתו יתברך ואם יש לו כוח פתרון החלומות, מתנה היא מעם הבורא אין זה שייך אליו כלל, והוא יכריז זאת בריש גלי כי את האלוקים הוא ירא !!!
ביתו של יעקב אבינו היה ספוג באמונה. אמונה איתנה שהסבא, אברהם אבינו, מסר את הנפש עבורה. אברהם אבינו לא נרתע מלהפיץ את האמונה גם בדור כזה שכולם עבדו עבודה זרה. לא הרתיע אותו לעמוד בעבר אחד של העולם, כשכל העולם עומד מעברו השני. הוא היה מוכן לקפוץ לתוך כבשן האש למען אמונה זו. החינוך הזה חלחל עמוק גם לדורות הבאים.
והנה ידוע, שבדברים כאלו שהאבות מסרו את הנפש בעבורם – לילדיהם הדבר הולך יותר בקלות! האבות יצרו, במסירות נפשם, את התשתית ְְוַַהְּיְֹכֶֶֹלת להמשיך את דרכם בפחות מאמצים. משום כך ליוסף היה קל יותר להזכיר שם שמים, גם בפני פרעה, משום שאבותיו מסרו את נפשם על אמונה זו. יעקב אבינו למד תורה בהתמדה עצומה אצל אביו יצחק וסבו אברהם, עד גיל ששים ושלוש. הוא היה המתמיד של הדור. מגיל ששים ושלוש, במשך ארבע-עשרה שנה, למד בעמל וביגיעה את תורת שם ועבר, מבלי לישון בלילה.
את כל התורה הזאת יעקב לימד את יוסף, וכמו שהביא רש"י על הפסוק [לז, ג] "כי בן זקונים הוא לו" – "בר חכים הוא ליה, כל מה שלמד משם ועבר מסר לו". נשאלת השאלה: יוסף עזב את בית אביו בגיל שבע-עשרה, איך יעקב הצליח ללמדו את כל תורת שם ועבר, שלו בעצמו לקח ללמוד אותה ארבע-עשרה שנה, ביום ובלילה? התשובה כנ"ל: על מה שהאב מסר את הנפש, התעקש והתאמץ – אצל הבן זה הולך יותר בקלות ! לכן יוסף יכול היה ללמוד את תורת שם ועבר בפחות שנים.
פרשת מקץ נקראת בדרך כלל בחנוכה. בברכת הדלקת הנרות אנחנו מברכים: "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה". ביאור הברכה הוא על פי אותו יסוד: במסירות נפשם של החשמונאים בימים ההם, הם יצרו מציאות, שבזמן הזה אפשר להשיג ישועות במאמצים קטנים יותר .
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל