הסיבה האמיתית לפתיחת החקירה נגד שרה נתניהו

תזמון החלטת היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, לפתוח בחקירה נגד שרה נתניהו בחשד להטרדת העדה הדס קליין, מעורר תהיות נוקבות. 

אני בטוח שאני לא מחדש דבר: תיקי נתניהו נמצאים במצב של קריסה מוחלטת – יבחינו בכך לא רק משפטנים, אלא כל מי שטורח להעמיק בדיונים הנערכים במשפטו של ראש הממשלה בשבועות האחרונים. 

הסתירות בעדויות עדי התביעה מול הראיות החלקיות ביותר שנאספו, מעמידות את מוניטין הפרקליטות בשפל שלא הכרנו. בכירי הפרקליטות המנהלים את המשפט נסוגים פעם אחר פעם מסעיפי אישום תוקפניים, לעבר האשמות יותר ויותר רפות ומעורפלות, שלא קיימות בחוק בישראל, ולא בשום מדינה דמוקרטית אחרת. 

כך למשל, סעיף השוחד בפרשת 4,000 (פרשת בזק-יס) שגרס כי 'וואלה' הפך לאתר הבית של משפחת נתניהו – נתקל במציאות הקשה. במשפט התברר כי 'וואלה' היה ועודנו, אתר עוין ביותר לנתניהו ולמשפחתו. לכן נולד הביטוי 'היענות חריגה', ביטוי שאני חייב להעיד, כעורך דין פלילי, שהוא מאד חריג בנוף הדין הפלילי, שאמור לעשות שימוש במושגים מדידים וברורים.

במשפט פלילי, כל דבר חריג דורש קנה מידה. הרי מדובר בראיה נסיבתית. היענות חריגה של כלי תקשורת לפוליטיקאי, דורשת הבנה מה זו היענות לא חריגה. כל מי שמכיר את הקשר ארוך השנים בין פוליטיקאים לתקשורת יתקשה להגדיר איפה עובר בדיוק הקו – מה חריג ומה נורמלי. וכל זה, אני מזכיר, צריך להיגמר בהרשעה בסעיף שוחד – שממנו הפרקליטות מסרבת לסגת למרות בקשות בית המשפט.

לאחרונה, לאחר שהתגלו מספר רב של פריטים שבהם טענה הפרקליטות להיענות חריגה – אך התגלה שאינם קשורים כלל לראש הממשלה, ביקשה התובעת יהודית תירוש מהשופטים לתת לה פסק זמן כדי "לקרוא בנחת" את כתב האישום. קשה לתאר את משמעותם הכבדה של הדברים. התובעת הראשית אמורה להכיר בעל פה את תיקים שאותם היא מנהלת. לא ייתכן שאל התיק שלה נכנסו, ללא ידיעתה, עשרות סעיפים שאינם תורמים כלל להפללת הנאשם. 

הבקשה לפסק זמן מצד התובעת הראשית מעידה על התרשלות קשה בהכנת התיק, והדבר לא נעלם מעינם של בכירי מערכת המשפט. קל להבחין שהמערכת כולה נתונה בימים אלה באי נוחות בולטת, ובלחץ עצום לנוכח חולשת התיקים. החשש הוא שקריסת תיקי האלפים תפגע קשות בתדמיתן של הפרקליטות ומערכת המשפט – ושאמון הציבור בהן יפחת עוד יותר.

ובחודשים האחרונים מתחיל הציבור לחוש שמשהו לא טוב קורה במסדרונות הפרקליטות. נראה לפתע שרוב ההחלטות בשנים האחרונות לא התקבלו שם משיקולים מקצועיים. אולי כך היה תמיד. אולי הדברים התנהלו בצורה דומה עשורים לאחור. אבל לאחרונה זה ממש נראה שקוף, מהמקפצה. 

כעורך דין פלילי אני חייב להדגיש עוד דבר שאולי נעלם מעיני הציבור: שרה נתניהו אינה נאשמת בתיק 4,000. משום מה, לאורך כל המשפט, היא מוצגת כחלק מרכזי במנגנון הלחצים. איך הדבר ייתכן? מדוע שרה נתניהו לא צורפה כבר עם הגשת כתב האישום כנאשמת בתיק 4,000? ככל הנראה, משום שהפרקליטות לא מייחסת לה אחריות פלילית.  

על רקע זה, תזמון פתיחת החקירה נגד שרה נתניהו שהוכרזה בריש גלי על ידי היועצת המשפטית לממשלה  – נראה חשוד ותמוה במיוחד. האם מדובר במהלך אסטרטגי שמטרתו להסיט את תשומת הלב הציבורית מקריסת התיקים ולחזק את הנרטיב הציבורי נגד משפחת נתניהו? האם הפרקליטות צריכה לפתוח בחקירות משיקולי תדמית?

ואיך נולדה החקירה הזו בכלל? מדובר באותו דפוס פעולה שבו נולדו בזמנו תיקי האלפים, שמבוססים על תאוריות שהועלו בתקשורת. תיקי 1000 ו-4000 צמחו מתוך תחקירים של גידי וייץ בעיתון הארץ, ופרשת 3000 נולדה בעקבות תחקיר תכנית המקור בערוץ 10. תאוריות אלה, שלעתים קרובות נדמה כי מקורן בהדלפה של גורם אינטרסנטי – נחשפות על ידי עיתונאים בולטים, ומשם הופכות ל"פרשות". 

אך בפרקליטות, שלא כבעבר, במקום לבדוק את אמיתות "הפרשות" הללו בבדיקה משטרתית פשוטה, לפני שמבזבזים מאות מיליוני שקלים מכיסו של משלם המיסים, יורים בכל התותחים. וכך קורה שפרשיות מאד גבוליות, שהקשר ביניהן לבין התנהלות פלילית קלוש ביותר אם לא קיים לחלוטין, מתגלגלות לפרשיות ענק, גוררות מאות עדים וחשודים אל חדרי המעצר והחקירות, ובסופו של דבר קורסות בקול דממה דקה בבית המשפט. 

האכיפה הבררנית של הפרקליטות זועקת במיוחד בחקירה החדשה נגד שרה נתניהו. עדי מדינה הרי העידו, באותן פרשיות ממש, כי עיתונאים בכירים איימו עליהם, בשידור, שאם יעזו לחזור בהם מעדויותיהם במשטרה, האישומים המקוריים נגדם, שבעקבותיהם חתמו על הסכם עד מדינה, ייפתחו מחדש, וכתוצאה מכך, הם צפויים למשפטים ארוכים ואף לשנות מאסר ארוכות. 

אף על פי כן, הפרקליטות לא נקטה כל פעולה נגד אותם עיתונאים, לא פתחה אפילו לא בבדיקה לבירור הטענות, ולא התייחסה לנושא בשום צורה ואופן. לעומת זאת, כאשר מדובר בשרה נתניהו, ובפעולות שנעשו, כביכול, לפני שנים ארוכות, פה נפתחת חקירה מיידית. הפער הזה לא צודק ולא חוקי. זו בדיוק אכיפה בררנית. 

נראה שחלקים בתקשורת, בפרקליטות ובזירה הפוליטית רואים בשרה נתניהו ובבניה, כלי לניגוח מרכזי נגד ראש הממשלה ותדמיתו. לאורך השנים, לא נראו בישראל ואגב, גם לא במדינות דמוקרטיות נוספות, מהלכים כה ממוקדים ומכוערים כלפי משפחותיהם של נבחרי ציבור. 

מעולם לא התנהלו קמפיינים כה פולשניים נגד דמויות כמו פולה בן גוריון, סוניה פרס, לאה רבין או אופירה נבון, על אף שגם עליהן ניתן היה לכתוב דברים עסיסיים לא מעטים. 

היו גם בנים של פוליטיקאים שהסתבכו בפלילים, לקו בנפשם, או כאלה שפעולותיהם החריגות היו יכולות למלא טורים עמוסים בעיתונות הכתובה והמשודרת. 

אבל התקשורת של פעם מתחה קו ברור, בין החיים הציבוריים של נבחר הציבור, לבין בני משפחתו הקרובה. הקו הזה נפרץ לחלוטין במקרה של בנימין נתניהו. החדירה המתמשכת לחיי משפחתו, שהחלה עם בחירתו בשנת 1996 ונמשכת כבר כמעט שלושים שנה, היא מכוערת, לא תקינה ולא עניינית. התקשורת אמורה להיות חופשית, אבל הפרקליטות לא. הפרקליטות אמורה ללכת רק על פי החוק היבש.

השימוש בכלי עוצמתי של חקירה פלילית נגד אשת ראש הממשלה, ברגע שבו תדמית הפרקליטות בעיני הציבור נמצאת בשפל, לא מעידה על ממשל תקין.

פתיחה בחקירות על סמך תחקירים עיתונאיים בעלי כיוון מסוים, והתעלמות ממקרים דומים שנחשפים כל שני וחמישי בתקשורת –  מדגישה שמשהו פה התקלקל לגמרי, ומבליטה את הצורך הדחוף בתיקון יסודי של מערכת המשפט, שאסור שתהפוך לכלי ניגוח ודיכוי במאבקים פוליטיים במדינה דמוקרטית.

כותב המאמר, לקח חלק בהכנת תיקי ההגנה של ראש הממשלה בנימין נתניהו, במסגרת עבודתו במשרד עורך הדין עמית חדד, בתיק 1,000 ו-2,000.