בתקופה בה שרר עוני גדול בירושלים וכמעט שלא היה מה לאכול, עלה רעיון בדעתו של רבי זליג ברוורמן, מיקירי קרתא דירושלים.
בימי שישי, לאחר שכל בעלי המכולת סגרו את החנויות, הוא אסף את החלות שנותרו בחנויות, ובמקום שיישארו עד יום ראשון כאבן שאין לה הופכין ואז יזרקו, הוא פתח גמ"ח, בין השעות שלוש לארבע חלוקת חלות חינם אין כסף לעניי ירושלים.
שבת קייצית אחת, בשעה שבע בערב, דקות ספורות לפני כניסת השבת, דופק אצלו יהודי: "ר' זליג! אני צריך חלות לשבת". "תאמין לי", השיב לו רבי זליג, "הייתי רוצה לתת לך, אבל אין לי מה. הגמ"ח הוא בין שלוש לארבע עכשיו שבע, כל החלות נגמרו".
"לא הצלחתי בשום אופן לבוא בין שלוש לארבע ועכשיו נותרתי בלי חלות. אולי בכל זאת תמצא משהו בשבילי", התחנן היהודי. "תבין אותי", ביקש ר' זליג. "חילקתי את כל החלות, ולעצמי השארתי בצמצום. עם כל הרצון הטוב שיש לי לעזור לך – חלות אין לי לתת לך".
"אין לך??" פראך!… נתן לו סטירה מצלצלת על לחיו, וברח החוצה. רבי זליג ההמום קרא לעברו: "חכה! חכה! אל תברח", ורץ לכיוון המטבח. הלה היה בטוח שרבי זליג הולך להביא איזה מטאטא או מגב, והגביר את מהירותו.
אך רבי זליג היה מהיר יותר: הוא לקח את כל החלות שלו, ארז אותן בסל, רץ אחרי האיש ונתן לו אותן עם חיוך על הפנים, תוך שהוא מאחל לו שתהיה לך שבת יפה, שמחה וטובה.
כשהעני התרחק ניגשה הרבנית לבעלה ושאלה: "בעלי היקר! אני לא מבינה אותך. ממה נפשך, אם לדעתך יש לתת לו את החלות שלנו – למה לא נתת לו אותן מיד? למה חכית לסטירה שלו? ואם אתה סבור שלא צריכים לתת את החלות שלנו – למה בגלל סטירה כן נתת?"
"יש לך טעות", השיב רבי זעליג. "את חושבת שנתתי את החלות בגלל הסטירה? מה פתאום! ממש לא! נתתי את החלות בגלל מה שמסתתר מאחורי הסטירה. אדם נורמטיבי לא מרים ידיים כלל, ובפרט לא על בעל גמ"ח. וכי אני חייב לו משהו? אם הוא נתן סטירה סימן שסלעים יושבים לו על הלב. משהו מעיק עליו, וזה התפרץ, כמו הר געש. מי יודע, אולי למשל, אשתו אמרה לו: 'אם השבת אתה לא מביא חלות – תישאר בבית כנסת, אל תחזור הביתה'… נתתי לו את החלות לא בגלל הסטירה אלא בגלל מה שמסתתר מאחריה".
"וַיְהִ֣י׀ בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֗ם וַיִּגְדַּ֤ל מֹשֶׁה֙ וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם" [ב, יא]
כתב רש"י: "וירא בסבלתם – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" . משה רבנו נבחר להיות מנהיגם של ישראל משום המדה הזו שהייתה בו, נושא בעול עם אָחיו.
וזה לשון רבותינו במדרש [שמות רבה א, כז]: "מהו 'וירא' -שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. שאין לך קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפו ומסייע לכל אחד ואחד מהם. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקך והלכת לראות בצערן של ישראל, והנהגת להם מנהג אחים – אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות ', ראה הקדוש ברוך הוא שסר משה מעסקיו לראות את סבלותם של ישראל, לפיכך: ויקרא אליו אלקים".
הסבא מקלם זצ"ל מצביע על אותו מטבע לשון, שמלמד אותנו מהו יסוד הגאולה: אצל משה רבנו נאמר "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" ומה התוצאה? "וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים" [שם, כה], ופירש רש"י: "וידע אלקים – נתן עליהם לב ולא העלים עיניו".
משה רבנו נתן את לבו ועיניו לבני ישראל, ובזכות כך גם הקב"ה נתן את לבו למענם ולא העלים את עיניו מהם. נתינת הלב לזולת הוא היסוד והשורש לגאולה. וזהו מה שאמר ה' למשה "אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם" . [שמות רבה (וילנא) שמות פרשה ג] כלומר הזכות שלך – היא זו שגואלת את ישראל.
רבי זליג ברוורמן, ממחיש לנו מה זה נקרא לתת עיניים ולב. לזהות מה קורה עם השני, מה עובר עליו, מה מסתתר מאחורי המסכה. לחיות אותו, להרגיש אותו ולשאת ביחד אתו את החבילה. זוהי נשיאה בעול, שהיא אחד מקנייני התורה.
למה לא להחליף לדלת פלדלת?
הרבה פעמים במהלך חייו של מרן ראש הישיבה, הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, בקשו ממנו להחליף את דלת הכניסה. הדלת הייתה עשויה מעץ, וכל דפיקה היו שומעים.
לא אחת דפקו באמצע הלילה וזה הפריע לראש הישיבה. "נחליף לדלת פלדלת", הציעו, "הדפיקות עליה פחות נשמעות". אך הוא התנגד. "בשום אופן אינני מסכים".
"מה פשר ההתנגדות הנחרצת הזאת?" שאלו וראש הישיבה הסביר: "לפעמים יכול להיות שתהיה אשה במעייני הישועה שהיא מקשה ללדת. שלוש לפנות בוקר. אשה נמצאת בצער, מתייסרת, כואב לה, בוכה לקב"ה. בעלה לא יודע איך לעזור לה. הוא רץ אלי ומבקש שאתפלל… אברך נמצא במצוקה, אשתו נמצאת במצוקה, הוא ידפוק באמצע הלילה, ואתם מבקשים שלא אשמע את הדפיקות ? שלא אתפלל עליהם?"
משה רבינו היה סבור שלא הוא הדמות הראויה להנהיג את עם ישראל, ואמר לפני השי"ת: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי" , [שמות ד, א]. טענתו היתה שאחיו, אהרון, מתאים יותר לתפקיד זה בהיותו מצוי וקרוב מאד לעם, והוא גם אוהב שלום ורודף שלום. "אבל אני", טען משה, "גדלתי בבית פרעה, וכשאחי התענו תחת יד המצרים התהלכתי אני בגלימות משי". במילים אחרות, משה טען לפני השי"ת שהוא אינו מרגיש דיו את העם, בעוד שאהרן עונה בהחלט על הדרישות הללו.
על זה השיבו השי"ת שיקח את המטה שבידו וישליכהו ארצה, "ויהי לנחש וינס משה מפניו" , ואז אמר לו השי"ת: "שלח ידך ואחוז בזנבו" . והנה טבעו של הנחש הוא שכאשר אוחזים בזנבו – הוא מתהפך וראשו ניצב למעלה.
בכך – אומר הנצי"ב ב"העמק דבר" – בקש השי"ת להמחיש למשה רבינו שניתן תמיד להתהפך להיעשות לראש! כלומר, אל לך, משה רבינו, לחשוב שכדי להיות מנהיג צריכים להיוולד מנהיג. לא ולא! גם מי שחושב שאינו מסוגל להנהיג את העם, יש בכוחו להתהפך, ולנווט את תכונותיו במאפיינים של מנהיגות.
וזו לשון הנצי"ב: "והתבונן בזה, שמתחילה היה זה הצד זנב של הנחש קצה התחתון והגרוע של המטה, בהיותו בידו של משה נעשה אותו הצד העליון והחשוב. ומזה התבוננו בני ישראל דלא כמו שהיו חושבין שאהרן ושאר חסידי ישראל המה הראשים, ומשה היה כנגדם כמו זנב לאריות. אבל עתה כשראו אות המטה, הבינו שמשה התהפך לראש וראשון של ישראל, ועל ידו יעשה הקב"ה גדולות".
ולמה זכה לכך? בזכות "וַיֵּצֵ֣א אֶל־אֶחָ֔יו וַיַּ֖רְא בְּסִבְלֹתָ֑ם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל ולהבדיל לרפואת בתי היולדת הדסה שולמית בת חנה שתחי' והיולדת אודליה אסתר בת צפורה שתחי'.
