וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. (שמות יב, טז)
וברש"י כתב, 'לא יעשה בהם' אפילו על ידי אחרים.
ושורש דברי רש"י ע"פ המכילתא דרבי ישמעאל (בא, מסכת פסחים פרשה ט) 'כל מלאכה לא יעשה בהם', לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך וכו' הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך וכו', אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך שבת מנין, ק"ו ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך במלאכתך.
וכן מצינו בכמה מקומות בש"ס איסור אמירה לנכרי בשבת, בגמ' בשבת (קנ, א) שאסור שכור פועלים בשבת ואמרי' בגמ' שמדובר בחברו נכרי, ולשי' רב אשי אמירה לנכרי היא מדרבנן ורק שבות, אלא מבאר שהחידוש הוא שמותר לרמוז לחברו ישראל שיעבוד אצלו אחר שבת, כיון שהרהור מותר, וכן מצינו בעירובין (סח, א) שאמירה לנכרי היא שבות מדרבנן, ואינה דוחה את השבת.
וכן מצינו בבא מציעא (צ, א) הסתפקו האם יכול אדם לומר לנכרי שיחסום את פרתו וידוש בה ויעבור על 'לא תחסום', האם מה שמצינו שאמירה לנכרי אסורה מדרבנן לענין שבת שיש בה איסור סקילה, אבל חסימה שהיא לאו מותר, או שאין הבדל, ויש לדון האם ספק הגמ' הא ללמוד איסור אמירה לנכרי בשאר המצוות מלבד שבת או שכל הספק הוא משום שיש רק איסור לאו ויש איסור גם בשאר המצוות.
וברמב"ן (שמות יב, טז) הביא את פירש"י שאפי' ע"י אחרים, והקשה שאם הם ישראל הרי הם עצמם מוזהרים על איסור שבת ואין עובר על מה שהם מוזהרים ממילא, ואם מטעה את הישראל באיסור, הרי כבר עובר משום 'ולפני עור לא תתן מכשול', ואם אחרים הללו גוים, אין אנו מוזהרים בתורה על מלאכה של גוי כלל לא ביום טוב ולא בשבת, אלא שיש בה שבות מדבריהם עם האמירה שלנו, כמבואר בגמ', והביא דברי המכילתא הנ"ל, וביאר, שודאי היא אסמכתא בעלמא שבאו לאסור מדבריהם אמירה במלאכת שלנו, וסמכו אותה למקרא הזה, אבל במלאכת הגוי בשלו מותר, והביא שכן פירש רש"י בבבא מציעא (צ, א).
והנה בסמ"ג (לאוין עה) הביא דברי המכילתא וכתב, שמשמע שאסור לישראל להניח לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב בין בשבת דאורייתא, אבל אם מסר לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר (יראים סי' דש דף קסח, א) ובלבד שיהא בביתו של גוי כאשר מבואר בהלכות שבת (יט, ג), אמנם נקט שהיא אסמכתא בעלמא, לפי שאם היתה מן התורה לא היו מתירים חכמים לעשותה אף בביתו של גוי, ואף למסרה מערב שבת, ומלשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכח קצת שהוא דרשה גמורה.
וכן משמע ביראים (ס' שד) דבתחלה כתב שהוא מדאורייתא ומה דאיתא בכל מקום שאמירה לנכרי שבות דוקא כשאומר לגוי לעשות מלאכת עצמו, אמנם כתב בהמשך הדברים, א"נ י"ל שהפסוק הוא רק אסמכתא בעלמא ושוב משמע שהוא דרבנן.
ובלבוש (או"ח רמג, א) הביא מדברי המכילתא, שאסור לישראל להניח אפילו לגוי לעשות מלאכתו בין ביום טוב ובין בשבת, ואסמכוה אקרא, דכתיב [שמות יב, טז] כל מלאכה לא יעשה בהם בצירי, משמע כל מלאכה לא תהיה נעשית לך, לא ע"י עצמך ולא ע"י אחרים בין ע"י ישראל בין ע"י גוים, ויש אומרים שהוא לימוד גמור ולא אסמכתא אלא איסור דאורייתא הוא, וכן הוא משמע פשטיה דקרא, לפיכך יש להחמיר בו מאד משום חומרא דשבת, ואפילו לפי היש אומרים אינו אסור אלא כשמוסר לו הישראל המלאכה לגוי בשבת, אבל אם מסרה לו הישראל המלאכה מערב שבת מותר ובלבד שיעשה אותה הגוי בביתו, אבל בבית ישראל אסור מפני מראית העין, שיאמרו שמסרה לו היום.
במור וקציעה (סימן רמג) כתב שמלאכת ישראל ע"י גוי בשבת שעיקר איסורה מדברי תורה, כפי שהביא בסמ"ג, וכתב ליישב מה שהק' הרמב"ן במה שמצינו בכמה מקומות שאיסור אמירה לנכרי בשבת הוא משום שבות מדרבנן, וכתב שיש לחלק בין מקום שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן כגון הקונה בית שכותב עליו אונו שאינו כתב גמור, אלא כתיבה הדיוטית ולא מעשה אומן שאינו מלאכה, משא"כ במלאכת אומן שהיא מהתורה ע"י אמירה לגוי, וכך נקט בשער הציון (רמג, ז) שמכל הפוסקים משמע דהוא רק מדרבנן.
ביאור שיטות הראשונים מדאורייתא
בפרי מגדים (או"ח מ"ז רמג, ג) הביא דברי הט"ז שאמירה לנכרי מהתורה, וכתב שאי"ז ממש כדין תורה אלא שאסמכתא כזו יש בה כמה חומרות כדין תורה, כמו שכתבו התוספות בעבודה זרה (כב, א) דחול המועד מלאכה קרי לה דין תורה, וכל מה שמותר מדרבנן משום מראית העין וכ"ז במקום שאין אסמכתא לאסור, משא"כ בשבת שיש אסמכתא לא מתירים בזה והוה כדין תורה ממש לענין כמה דינים, וכן אם עושה הנכרי רק לצורך ישראל הוא כדין תורה שאסור משא"כ אם עושה גם עבור עצמו הוא רק מדרבנן, וכמו שכתב באליה רבה (סק"א).
פועל שמקבל שכר
והנה אפשר לבאר שכל מה שנקטו שזה מהתורה הוא רק דוקא כשנתן לו שכר על מה שעשה עבורו וכדברי האור שמח (מהל' שלוחין ושותפין פי"א) וכן מצינו בנתיבות (קפח, א) שכשנותן כסף לשליח שיעשה עבורו מלאכה הוי שליח מדאורייתא, משא"כ כשאמר לו שיעשה עבורו בחינם הרי"ז רק מדרבנן.
אמנם בשו"ת מהר"ם שיק דחה את סברותיהם וכתב, שאין לחשוש כלל שהוא מדאורייתא וכל הסברא שיד פועל כיד בעה"ב היא דוקא לעניין זכיית ממון משא"כ בדין שליחות ולעניין שבת ושאר דיני איסור והיתר שבתורה וכן לגבי שליחות במצוות אין חילוק בין פועל בשכר לפועל בחינם, וכתב המהר"ם שיק שם בדברי המכילתא שאפשר שהוא כדין גרמא, כמו שאסור לגרום לכיבוי.
דין לשבות ממלאכה
והנה ברמב"ן (ויקרא כג, כד) ביאר בפסוק 'יהיה לכם שבתון' שיהיה יום שביתה לנוח בו, ואמרו רבותינו (שבת כד, ב) שבתון עשה הוא, והנה העושה מלאכה ביו"ט עובר בלאו ועשה, והשובת בו מקיים עשה, שדרש 'שבתון' לשבות בו לגמרי אפילו מדברים שאינן מאבות מלאכות ותולדותיהן, לפי שאין רק איסור לעשות מלאכות אסורות אלא שיש דין לשבות ואם לא שבת גם אם לא עשה מלאכה הרי ביטל עשה.
וכ"כ החתם סופר (שו"ת ח"ו סי' קצה) שהיושב בחנות ועושה שבתו חול וכשאר ימי המסחר אפי' שלא עשה מלאכה עבר באיסור דאורייתא, וא"כ אפשר לבאר במה שנקטו שהוא איסור דאורייתא למי שעושה את כל עסקיו ע"י גוי שעובר באיסור של 'שבתון' ומה שאמרו שהוא שבות היינו שעושה מלאכה באקראי ולא בקביעות.
שי' רש"י שהוא מדברי קבלה
ברש"י בעבודה זרה (טו, א) כתב, מה שאסור לישראל לומר לעובד כוכבים עשה לי כך זהו משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר' (ישעיהו נח) דבור אסור, שהוא מדברי קבלה.
שיטת הרמב"ם שלא יזלזל בשבת
כתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ו ה"א) אסור לומר לגוי לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, ודבר זה אסור מדברי סופרים כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן ויבואו לעשות בעצמן.
ומלשון הרמב"ם משמע דאמירה לנכרי היא איסור שבות מדרבנן, שכתב שאסור מדברי סופרים משום גזירה כמו שמצינו בעוד גזירות בשבת כגון לעלות באילן בשבת שמא יבא לידי קצירה, שאם עבר ועלה באילן בשבת דלא נחשב רק שעבר על איסור דרבנן שלא לעלות באילן בשבת, אלא שמדרבנן נחשב כאילו עבר על מלאכת קצירה, וכן באיסור מקח וממכר שנחשב למלאכת כותב מדרבנן וכו', ויש בזה נפק"מ שנעשה מומר לחלל שבת מדרבנן, וכן אם עבר על איסור אמירה לנכרי בשבת משא"כ אם איסור אמירה לנכרי הוא בעצם האמירה מדין 'ודבר דבר' הרי אינו נעשה מומר לחלל שבת מדרבנן ע"י אמירה לנכרי.
והנה עיין ברמב"ם (פי"ג מהל' שכירות ה"ג) אמר לעכו"ם חסום פרתי ודוש בה, ישב לה קוץ בפיה ודש בה והרי אינה אוכלת, וכו', כל זה וכיוצא בו אסור ואינו לוקה, ומשמע שסבר דאמירה לנכרי לחסום בהמתו הוי איסור דאורייתא, שכתב 'אסור ואינו לוקה',שאם הוא מדרבנן פשיטא שאינו לוקה, אמנם ברמב"ם (פ"א מהל' כלאים ה"ג) כתב, מותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים, והשיג עליו הראב"ד שיש ספק בזה.
האיסור בשעת האמירה או עשיית המלאכה
בשו"ת שבט הלוי (ח"ג קעב) כתב שיש ב' צדדים לאיסור אמירה לנכרי, או שהאיסור נעשה בשעת הדיבור של הישראל לעכו"ם ולא בשעה שהנכרי עושה המלאכה, או שאין איסור בשעת האמירה אלא בשעת עשיית מלאכה של הנכרי שאז מתייחסת פעולת מלאכת הנכרי לישראל להחמיר מדרבנן.
והקשה סתירה בדברי רש"י דהנה רש"י נקט שאמירה לנכרי אסורה מטעם שליחות, בשבת (קכא) כתב, שעושהו שלוחו ממש, וכן שם (קנג, א) כתב, שהוא שליחו, וכן מבואר בהגהות מיימוני (פ"ו מהל' שבת ה"א) שאסור ליתן לנכרי מעות בע"ש שיקנה לו למחר ביום השוק כי יש שליחות לנכרי וכו', ומאידך בע"ז (דף טו, א) כתב, מטעם 'ודבר דבר' לאסור אמירה לנכרי, אלא ביאר דשני הטעמים מוכרחים, כיון שלפי רוב הפוסקים אמירה לנכרי שייך בכל האיסורים (בב"מ דף צ, א) א"כ א"א ללמוד אמירה לנכרי מדין 'ודבר דבר' אלא בשבת, שאין איסור דיבור בשאר מצוות כמו שיש איסור בשבת לדבר במלאכות האסורות בשבת, וכיון שיש איסור בשאר מצוות א"כ לכך צ"ל גם מדין שליחות שטעם זה שוה בכל האיסורים, ומה שרש"י הוסיף בשבת איסור משום 'ודבר דבר' ולא רק משום שליחות כיון שבשבת הותר לומר לנכרי בלשון כל המכבה אינו מפסיד ורק בדליקה התירו לומר כן אבל בשאר איסורים דשבת לא התירו, שיש תוספת איסור באמירה לנכרי בשבת מדין ו'דבר דבר' הלכך אסור.
ולכך מה שנקט רש"י בשבת מטעם שליחות, לפי שאסרו לומר לנכרי 'כבה' היינו כשאומר 'כבה' שיש בו תרי דרבנן גם משום שליחות וגם משום 'ודבר דבר', אבל באומר 'כל המכבה אינו מפסיד' שאין בו אלא איסור של 'ודבר דבר' ואין בו שליחות לא אסרו חז"ל בדליקה שיש בו הפסד ממון וזה מה שכ' רש"י כבה הוא דלא אמרינן שעושהו שלוחו ממש, דזהו דוקא טעם האיסור של אמירה לנכרי השווה בכל האיסורים.
שליחות במעשה ואיסור באמירה
וכן כתב בקובץ שיעורים (ביצה אות מט), שבאמירה לנכרי יש שני איסורין: א) מדרבנן יש שליחות לנכרי לחומרא, והמלאכה שעושה הנכרי, נחשבת של הישראל מטעם שליחות, ולפי"ז אפילו אם אמר לנכרי בחול שיעשה לו מלאכה בשבת, ג"כ אסור, ב) האמירה עצמה אסורה, ולכך אם יצוה לנכרי בשבת שיעשה לו מלאכה בחול, ג"כ אסור, ואם מצוהו בשבת לעשות בשבת, יש בזה שני איסורין, וכתב לבאר לפי"ז בדברי הגמ' שם שבאופן המותר יש למעט שיהיה רק איסור אחד, וא"כ מצינו שיש גם איסור שליחות שהוא במעשה שעושה עבורו הנכרי וכן יש איסור בעצם האמירה מדין 'ודבר דבר', וכ"כ בשו"ת אבני נזר (או"ח תקכו, יא).
ולפי"ז יתיישבו היטב דברי הרמב"ם שחלוק דין אמירה לנכרי בשבת שיש בו שני גדרים, גם משום האמירה עצמה וגם מצד הפעולה שמתייחסת עבור הישראל, לבין שאר איסורים כגון לא תחסום שאין איסור בעצם האמירה אלא רק מuo שליחות וכנ"ל.
שליח לדבר עבירה לחומרא
והנה הקשה הפני יהושע (שו"ת פנ"י יו"ד סי' ג) מדוע יש דין שבות באמירה לעכו"ם שנחייבו משום שליחות ומה שאין שליח לדבר עבירה היינו לקולא אבל לחומרא יש שליח לדבר עבירה כמבואר ברש"י (ב"מ עא,ב), ותי' שסבר כמ"ד אין שליח לדבר עבירה אפילו השליח אינו בר חיובא.
בבית מאיר (אבה"ע ה, יד) נקט דבאיסור שבת לא שייך צד שליחות לדבר עבירה בגוי דדוקא בעבירה שהמעשה מצד עצמו מתועב לקב"ה כגו בחסימה ואפילו ע"י גוי, אבל שבת שיש רק איסור מלאכה שינוח כל איש ישראל וכל אשר לו, והמלאכה מצד עצמותה אינה כלל עבירה, והראיה שמתר מהתורה להעמיד קדירה ע"ג האש קודם שבת ויתבשל בשבת, וכן מצינו בגוי ששבת שחייב מיתה וא"כ גם אם גוי עושה עבור ישראל לא שייך משום שליח לדבר עבירה שהרי העבירה לא נעשתה, כיון שהישראל נח, וכמו שמצינו לענין שאר מצוות שבגוו שאין שליח כגון בהנחת תפילין וכדו'.
וכן כתב בנתיבות המשפט (שמח, ד) כתב, דדוקא עבירה שישראל מצווה עליה המשלח חייב כשהשליח אינו בר חיובא, כגון כהן שאמר לישראל קדש לי אישה גרושה שע"י השליחות נתקדשה הגרושה לכהן, וכן כשמקיף ראשו של גדול שנעשה ישראל מוקף על ידו, אבל באומר לגוי בשל לי בשבת שהגוי מותר לבשל בשבת ולא נעשתה עבירה כלל ומה שאכל הישראל כשנתבשל אין בו איסור מדאורייתא כלל, הרי מבואר בטעמם שהוא משום שהמלאכה אינה עבירה כלפי הגוי לכך לא שייך בזה שליחות כלל.
אמנם החת"ס (או"ח פד וח"ו כד) ביאר שבאמירה בשבת לא שייך דין שליחות כלל, כיון שהחיוב הוא שינוח הישראל ולא שייך שלוחו כמותו כלל, הרי מבואר שבמקום שהמצוה האי על האדם בעצמו לא שייך שיהיה שליח עבורו, וכ"כ הישועות יעקב (רסג,ו ואהע"ז ה,ה), א"כ במקום ששולח ישראל שיחלל שבת לדברי היתה מאיר והנתיבות הרי עובר באיסור כיון שיש גם לישראל איסור ולדברי החת"ס וישועות יעקב אין עובר על איסור כיון שלא יכול למנות שליח באופן זה, ומכל זה מבואר שאין איסור שליחות בדין אמירה לנכרי אלא הוא איסור בפני עצמו וכפי שהתבאר לעיל.
אמירה דאמירה
בחכמת שלמה (או"ח שז, ה) הסתפק האם יש איסור באמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות עבור ישראל מלאכה, אם נחשב שבות דשבות, והביא בשם הבאר היטב (ס"ק ג) בשם החוות יאיר (סי' מט, נג), ועיין מה שכתבתי דרךשבשליחות בשכר יש איסור דאורייתא, כדברי המחנה אפרים לעיל, שיש בזה שליחות לנכרי, משא"כ כשאומר לו רק לעשות מלאכה יש להתיר, והחכמת שלמה נקט שכולם נחשבו שלוחי הראשון ויש רק איסור אחד של שבות, מאנם כיון דאין שליחות לנכרי יש לחלק, בפועל דידו כיד בעה"ב ודאי דאין לחלק בזה.
ודבר דבר
מאר שהובאו רש"י האיסור באמירה לנכרי הוא משום שנא' (ישעיהו נח, יג) "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת ענג לקדוש ה' מכבד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר", וכתב בפלא יועץ (ערך שבת) כי יש מי שלא נזהר מלדבר דברי חול בשבת ורחמנא אמר 'ודבר דבר' וסמיך ליה אז תתענג על ה' כי אם תשמור הדבור אז תתענג על ה' ואת צמח דוד מהרה יצמח והמון העם לא ידעו ולא יבינו ולא יאמינו שהמדבר דברי חול בשבת חשוב חלול שבת והדבר מוכרע ממקומו שהרי כתוב וביום השביעי תשבות כי ששת ימים וכו' וביום השביעי שבת נמצא שציונו יוצרינו שנשבות כמו ששבת הוא והוא לא שבת אלא מדבור דכתיב 'בדבר ה' שמים נעשו'.
וכן הביא במסילת ישרים (פרק יא) 'ודבר דבר' הכלל הוא, שכל מה שאסור בשבת לעשותו אסור להשתדל בעבורו או להזכירו בפיו, ולכן אסרו לעיין בנכסיו לראות מה שצריך למחר (עירובין לח), או לילך לפתח המדינה לצאת בלילה מהרה למרחק. ואסרו לומר דבר פלוני אעשה למחר או סחורה פלונית אקנה למחר (טור בשם ירושלמי), וכן כל כיוצא בזה.
ובשל"ה פרשת ויקהל פקודי (תורה אור) כתב, וזהו סוד 'ודבר דבר' (ישעיה נח, יג). רצה לומר תדבר דיבור שיהיה דבר ולא הבל, כלומר שיהיה משמעות לדיבור ולא יהיה דיבור של הבל, שהרי הדיבור נעשה ע"י הבל שמוציא בפיו ובשבת צריך לדבר דבר, וכן הביא (שער האותיות אות הקו"ף – קדושה) שלא לדבר שיחה בטילה בו (שבת קיג ב), דכתיב (ישעיה שם) 'ודבר דבר', ואמרו בירושלמי (שבת פט"ו ה"ג), בקושי התירו שאלת שלום בשבת, [הובא ב]תוספות (שבת קיג ב ד"ה שלא).
לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com