פעם בא לפני הסבא מסלבודקא אחד ממקורביו, והתאונן שהיום התבייש עד מאוד בבית המדרש. הוא שאל את הסבא: "אמנם מה שארע לי הוא בוודאי לכפרת עוונות, אבל יש לחשוב מה הגורם שיארע לי דבר כזה?! כבוד הרב מכיר אותי היטב שאני רוב היום אצלו, רצוני לשוב בתשובה על כך. ילמדנו רבינו בעבור איזה עוון אני קיבלתי את העונש הזה."
ענה לו הסבא מסלבודקה תכף ומיד: "היזכר נא במה שארע לפני עשר שנים. למד כאן בישיבה בחור תלמיד חכם מיוחד, שהיה שקוע כלכולו בלימוד. פעם אירע שהגיע בשבת בבוקר לתפילת שחרית. מרוב שהיה שקוע בלימוד, הפשיל את שרוולו מתוך הרגל כדי להניח תפילין, למרות שכמובן לא היו התפילין לפניו..
היות ולא רציתי לגשת בעצמי לאותו בחור פן יתבייש, פניתי אליך ואמרתי לך שתמהר לאותו בחור ותזכיר לו כי שבת היום, ואין צריך להניח תפילין. אתה אכן ניגשת אליו, אבל אמרת לו את הדברים כשחיוך על שפתותיך. הבחור הלז נפגע מאוד. בחיוך הזה דקרת אותו בכל רמ"ח איבריו! דע לך שלהשי"ת 'יש זמן', אבל העוון דאז לא נמחל לך! חלפו עשר שנים מאותו מעשה, והיום קיבלת את עונשך הראוי, על כך שגרמת לחלישות הדעת לאותו בחור!".
רבותי, ענין זה של גרימת חלישות הדעת לזולת – "אש אוכל" הוא! נדגיש, אין הבדל בין פגיעה באדם גדול לבין פגיעה בילד קטן! אדרבה, הפוגע בילד קטן חמור יותר, שהרי "לאו בן מחילה הוא". ואף בבחור בישיבה קטנה, בבחור בישיבה גדולה, באברך בגיל העמידה או בשנות הזקנה, איך הבדל! איסור חמור לגרום חלילה וחס צער או חלישות הדעת לאדם מישראל- ה' ישמרנו ויצילנו. הכל נאבד- בגלל הלבנת פנים אחת!
"כִּ֤י יִגְנֹֽב־אִישׁ֙ שׁ֣וֹר אוֹ־שֶׂ֔ה וּטְבָח֖וֹ א֣וֹ מְכָר֑וֹ חֲמִשָּׁ֣ה בָקָ֗ר יְשַׁלֵּם֙ תַּ֣חַת הַשּׁ֔וֹר וְאַרְבַּע־צֹ֖אן תַּ֥חַת הַשּׂה יְשַׁלֵּם֙ [פרק כא, לז]
דבר מופלא עד מאד מביא כאן רש"י בביאור פסוק זה, והוא מדברי המכילתא 'אמר רבי יוחנן, חס הקב"ה על כבודן של הבריות, שור שהולך על רגליו ולא נתבזה בו הגנב לנושאו על כתפיו, משלם חמשה, שה שהגנב נושאו על כתפיו, משלם ארבעה הואיל ונתבזה בו'.
לא יאומן עד כמה הקפידה תורה על כבודן של בריות ! הפסוק הרי מדבר על גנב שנכנס לדיר של חברו לוקח איתו שה מרכיבו על כתפיו וגונבו, מעשה נפשע ובזוי! השכל הפשוט אומר, שאין להתחשב כלל באדם בזוי שכזה, שלא רק שעשה מעשה גניבה, אלא עשה את זה גם באופן הכי אלגנטי שיש, לוקחו על כתיפו כאילו הוא נכס שלו זה זמן וימים…
והנה התורה חסה על גנב זה, על מה ?! על כך שהתבזה שהיה צריך לסחוב הטלה על כתפיו?! אין זה אלא שהתורה באה להאיר עיננו בחומר הענין של כבוד הבריות, שאם על גנב גס ונבזה, הגונב את ממון חברו ללא רגשי רחמים, אבל במעשהו הוא טרח טרחה שיש בזה בזיון, חייבים להתחשב בו ולהקל קצת מעליו את חומרת עונשו.
על אחת כמה וכמה יש ללמוד מזה על האדם הישר, חברנו ורענו או כל אדם באשר הוא, כמה יש לנו להזהר בכבודו ! כמה יש לטרוח שלא לבזותו ! כמה עלינו לדאוג לפיסו בכל דברים אם התבייש או התבזה על ידינו.
זו היא תורתנו הקדושה, יורדת היא עד נימי הנפש הדקים של כל אדם, עד כמה קשה על האדם הבזיון הצער והבושה, שאף כשהוא עושה מעשה רע, גם כשהוא נכשל במעשה נפשע, אם התבייש או התבזה קצת במעשהו, זה כאב לו זה צרב לו, ויש להתחשב בו ולפייסו. וכל זה ללמדנו על חומרת ענין כבוד הזולת !!
אודות הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל אנחנו יכולים לדבר ולא לגמור… יהודי שכיהן כרב בכמה וכמה ערים בחוץ לארץ, וכשהגיע לכאן היה ראש ישיבת סלבודקא. הוא סבל ייסורים נוראים ברוסיה אצל הקומוניסטים, ייסורי תופת שאי אפשר לתאר, וחיבר עשרים וחמישה חלקים של "חזון יחזקאל" על התוספתא. הוא נפטר בתשל"ו, וציווה שבהלווייה שלו יניחו על מיטתו את עשרים וחמישה הכרכים של ספרו.
פעם אחת התפלל בבית מדרש, ובעל התפילה שם לא ידע כל כך לקרוא. שגיאה אחת הציבור עוד יכול לסבול, אבל כשעוד פעם ועוד פעם היתה לו שגיאה ועוד שגיאה, החלו הכל לצחוק. כולם, מלבד רבי יחזקאל. הוא נשאר עומד בשיקול הדעת, ובכובד ראש. בדרך הטבע לא היה שייך לא לחייך, והוא עומד בשיא הרצינות.
אחרי התפילה שאלו אחד התלמידים: "מורנו ראש הישיבה, הצלחתי להבין הכל, אבל בטעות פלונית, שלא היה שייך להתאפק בה ולא לצחוק, וכולם באמת פרצו בצחוק- איך הצליח הרב להישאר רציני?" הקשיבו, רבותי, לתשובה של גדול בישראל ושר התורה : כך אמר לו רבי יחזקאל: "באותה שניה שהוא אמר את הטעות הזו, שלא היה אפשרי לשמוע אותה בלי חיוך, צץ בראשי מאמר חז"ל: 'המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא'. חשבתי לעצמי: חצק'ל, חצק'ל, חיברת עשרים וחמישה כרכים חזון יחזקאל על התוספתא, חצק'ל, חצק'ל, הרבצת תורה, עשית כל כך הרבה. היית רב בלונדון, היית חביב, עשית כל כך הרבה עבודת ה' יתברך- כל זה כעת הולך לפח ר"ל. לכל זה אין זכר – אין חיי העולם הבא!"
באותו רגע ציירתי את מאמר חז"ל הזה לנגד עיני, וזה הביא אותי לכך, שבכל מה שהבעל תפילה הזה עשה, נשארתי רציני. חשבתי מה הולך לקרות כאן" כמובן, לא כל אחד הוא רבי יחזקאל אברמסקי, אבל כדאי לנו ללמוד את הנקודה הזאת. לחשוב כשאחד, חס וחלילה, גורם לשני בושה, מה זה עלול לגרום למבייש.
במשנה באבות [ב,י] שנינו: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך", ותכף אחר כך אמרו: " שוב יום אחד לפני מיתתך". מה הקשר בין המשניות הללו? אפשר לומר, שלעיתים קורה לאדם, שמזדמן לו לראות טעות גדולה ביותר של חברו, וקשה ביותר להתאפק שלא ללגלג על הטעות. אבל, זכור נא שאין אדם יודע עיתו וזמנו, ואין הוא יודע מתי יפטר מן העולם, לכן עליו לשוב בתשובה בכל יום. באותו רגע, שבו מזדמן לך ללגלג על חברך, חשוב על כך שיתכן, שזהו הרגע האחרון שנגזר עליך לחיות בהאי עלמא, ואם כן, איך תוכל שלא להיזהר בכבוד חברך?!…
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
