המאבק שהפתיע את טראמפ והשאלות שנותרו ללא מענה

השבוע הגיע לסיומו שלב א' בעיסקת החטופים, כל 33 החטופים החיים ושאינם בחיים הוחזרו לישראל.

זה היה שבוע מטלטל לנו אזרחי המדינה. רבים רבים היו מרותקים לשידורים והדיווחים השונים בכלי התקשורת על הגעת החטופים החיים וגם לצערנו על החזרת החללים. כמובן שהדרמה הגדולה ביותר והעצימה ביותר היתה הלוויה של בני משפחת ביבס ("הג'ינג'ים") שהפכו לסמל. מסע לוויה בו אלפים רבים ליוו את הביבסים בדרכם האחרונה.

הביבסים, הפכו לסמל גם בעולם – במדינות רבות הצבע הכתום הואר כאות הזדהות. כל האירועים הללו ומאבק העצום של המשפחות ושל מדינת ישראל לקבל חללים מוכיחים שוב את היותנו עם שונה מכל העמים, עם שאכפת לו, עם שמזדהה עם הסבל של אחיו, עם שמקדש לא רק את החיים אלא גם את המתים.

אירוע קטן שהדגיש את השונות שלנו משאר העמים היה כאשר נשיא ארה"ב, טראמפ, דיבר מלשכתו בבית הלבן וציין בהשתאות את המאבק שישראל עושה כדי להחזיר גופות חללים. הוא הדגיש כמה פעמים בדבריו שאנחנו נאבקים להחזיר אנשים שאינם בין החיים. היה לו קשה לעכל על מה עם שלם נאבק. כאלה אנחנו, הישראלים וזו סיבה לגאווה. בעניין הזה אנחנו מעל כל העמים האחרים.

השבוע התפרסמו חלק מהתחקירים הצהליים על אירועי 7 באוקטובר. התחקירים לא יוכלו לעולם לתת תשובה הגיונית לשאלה הפשוטה: איפה היה הצבא ב7/10? אין האונות של צה"ל באותו יום, בכל הדרגים, בכל החזיתות, בכל החיילות מדהים באופן בלתי נתפש. איך יכול להיות שבכל הגבול עם עזה פשוט לא היה מספיק צבא?! איך יכול להיות שגם אחרי שמתקפת חמאס החלה – צה"ל לא היה מסוגל להביא כוחות עוצמתיים למגר את האויב.

זה אירוע בו הצבא היה משותק לגמרי. כל הצבא. המציאות עלתה על כל דמיון. גם בסרטים השחורים ביותר בהוליווד לא ניתן היה להעלות על הדעת תסריט הזוי כל כך. יש האומרים שהמודיעין אשם, יש האומרים שהדרג המדיני אשם כי הוא חי בקונספציה שגויה על כוונות החמאס. יש המתפלאים כיצד החומה לא מנעה את הפלישה. ואני טוען שצבא אמור להיות כה חזק עד שהוא יחפה על טעויות של המדינאים.

למדינאים מותר לחשוב שהדרך הנכונה לטפל באויבים היא באופן מסוים (שיתברר אחר כך כשגוי), אבל לצבא אסור להישאב לקונספציה הזו. הצבא אמור להכין את עצמו לכל תרחיש ובעיקר לתרחישי הפתעה. מאכזבת אותי מאד היתה מסקנות השיחה הלילית ב 6 באוקטובר בין הרמטכ"ל ראש השב"כ אלוף פיקוד דרום ושאר הבכירים שבסיומה הוחלט לא לעשות דבר.

יש כלל מאד בסיסי: "אם יש ספק – אין ספק". כלומר, ברגע שעלה הספק הקטן ביותר באשר לכוונות האויב – עדיף לעשות את השגיאה של כוננות שווא, מאשר את השגיאה של לא לעשות דבר. לצערנו צה"ל בחר באופציה השניה ועל כך כולנו משלמים מחירים גבוהים מאד.