סיפר הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל אב"ד לוצק: בתקופה בה כיהן מרן הגר"ח מבריסק כראש ישיבה בוואלוז'ין, המצב הכלכלי בישיבה היה קשה מנשוא, והישיבה הייתה שקועה בחובות גדולים, עד שהוכרח הגר"ח זצ"ל לנדוד ולנסוע למינסק לערוך שם מגבית למען העמדת הישיבה.
בעיר מינסק התגוררו שני גבאי הישיבה שהיו שותפים בעסקיהם, האחד הוא הר"ר ברוך זלדוביץ זצ"ל והשני הוא גיסו זקני הר"ר דובער פינס זצ"ל, והם היו עשירי העיר ומופלגים בנדיבות ליבם. מיד בבוא מרן הגר"ח למינסק, סר אל בית אחד השותפים הר"ב זלדוביץ וסיפר לו את מצב הישיבה, שבאו מים עד נפש, והישיבה שקועה בחובות ואף פירט לו את גובה הסכום העצום שצריך כדי להעמיד ולהחזיק את הישיבה. הר"ב זלדוביץ הבטיח לו מיד שיתעסק בדבר, וישתדל להשיג עבורו את כל הסכום הנצרך עבור הישיבה.
כאשר שמע כן הגר"ח, עזב מיד את כל תכנית פעולותיו בעניין גיוס הכספים לישיבה והתיישב בבית הר"ב זלדוביץ, ולמד עד שישיג עבורו את כל הסכום. לאחר שחלפו כמה שבועות, שאל הגר"ח את הר"ב זלדוביץ, מה נשמע בדבר אסיפת הכסף להצלת הישיבה והשיב הר"ב זלדוביץ שיש בידו ב"ה כבר מחצית מגובה הסכום. הגר"ח שמח מאוד ושב אל לימודו, וכעבור כמה שבועות שאל הגר"ח בשנית מה בדבר הכסף, והשיב לו הר"ב זלדוביץ שב"ה כבר נמצא בידו כל הסכום, ושמח הגר"ח שמחה גדולה ויצא לוואלוז'ין ופרע את חובות הישיבה.
ברבות הימים נזדמן הגר"ח לווילנא וביקר אצל גאב"ד וואלוז'ין וסיפר גאב"ד וואלוז'ין להגר"ח על דין תורה משונה, שבא אצלו ומעולם לא נשמעו כמוהו. המעשה אירע עם שני שותפים עשירים ממינסק שבאו אצלו לדין תורה ולדבריהם הם שותפים בכל עסקיהם, אך לאחרונה כאשר ביקר גדול אחד בבית אחד השותפים, הציע אותו גדול 'עסקה' טובה לאחד מהשותפים: לתרום סכום כסף גדול להציל את ישיבת וואלז'ין. השותף, הוציא מכיסו הפרטי את כל הסכום, ועתה בא השותף השני ותובע את חבירו, היאך עשה ה'עסקה' לבדו ולא שיתף אותו ב'עסקה' זו. כעת, הוא דורש מחבירו שיקבל ממנו חצי מהסכום, כדי שיוכל אף הוא לזכות בזכות הצלת הישיבה.
הגר"ח הבין מיד שהמדובר הוא בהר"ר דובער פינס שתובע את שותפו הר"ב זלדוביץ, על שלא שיתף אותו בזכות להציל את ישיבת וואלז'ין, ואמר לגאב"ד וואלז'ין בשמחה: פוק חזי, אנו מתאוננים שהגדולים בדורינו אינם גדולים כמו גדולי הדור הקודם, אבל האמת היא שיש לנו לשמוח שישנם אפילו בעלי בתים כאלו, שמוכנים לילך לדין תורה בשביל להיות שותף בצדקה חשובה.
והנה לאחר זמן פגש ראש ישיבה הגר"ח את הר"ב זלדוביץ, ושאל אותו מדוע עיכב אותו בביתו יותר מירח ימים, והלא כעת נתברר לו שכל הכסף שנתן לו הוא כסף פרטי שלקח מכיסו ולא לקחו מנדיבים אחרים, וא"כ מדוע החזיק אותו בביתו זמן רב ולא שקל תיכף ומיד את כל הסכום הדרוש. השיב לו הר"ב זלדוביץ בפשיטות, שהמתין זמן רב עד שירגיש בנפשו שהוא נותן מתוך כל הלב בשלמות ובשמחה וברצון, ורבות עמל לכבוש את תאוות הממון שבלב כל אדם, ולתת מחצית מהסכום. אחר כך, ניהל במשך זמן נוסף מלחמה פנימית נוספת עם יצרו, עד שהצליח לתת גם את מחצית הסכום השני בשמחה וברצון.
" דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה מֵאֵ֤ת כָּל־אִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר יִדְּבֶ֣נּוּ לִבּ֔וֹ תִּקְח֖וּ אֶת־תְּרוּמָתִֽי:" [שמות פרק כה,ב]
דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל- בלשון פיוס כמו דברו על לב ירושלים, בשביל שהיה בו חסרון כיס פייסם [בעל הטורים כאן בשם המדרש]. מבואר בדברי חז"ל, שמשה רבינו היה צריך לפייס את עם ישראל ולעוררם לקיים המצווה, כדי שלא יצטערו בחסרון כיס שיש בתרומת המשכן. והדברים צריכים ביאור, שהרי עם ישראל היו באותו זמן עשירים גדולים, וכדאיתא בגמ' בכורות [ה' ע"ב] "אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים", וכמו כן אף אמונתם הייתה חזקה מאוד שהרי ראו הרבה ניסים ונפלאות בכל משך זמן יציאת מצרים וכן במדבר, וא"כ מדוע היו צריכים "לפייסם" ולדבר על ליבם, והרי לכאורה חסרון כיס זה, כאין וכאפס ייחשב אצלם.
ובפשוטו נראה לפרש , שלא היו צריכים לעוררם על עצם הנתינה, אלא היו צריכים לעוררם לתת "לי – לשמי" וכמבואר ברש"י, וכן מתוך כוונה טהורה שאינם נותנים כלום משלהם, אלא הם נותנים את החלק ששייך לקב"ה, וזהו מדרגה גדולה מאוד, ולכן משה רבינו היה צריך לפייסם ולעוררם בזה, ומה שאמרו חז"ל "בשביל שהיה בו חסרון כיס", היינו שכיון שהוא נוגע לממונו של אדם, קשה מאוד להרגיש שהממון אינו שלו כלל אלא של הקב"ה ואינו נחסר כלום.
עוד ראיתי בעיקר הקושיא דלעיל מדוע היה צריך משה רבינו לפייסם. אמרו בעלי המוסר דקושיא מעיקרא ליתא, שכן היצר הרע כוחו גדול מאוד להסית את האדם בטענות שונות לפטור עצמו מחובתו אפילו אם יש לו מלא ביתו כסף וזהב, שפעמים יטען שיש הרבה יהודים יותר עשירים ממנו שיכולים לתת, או יטען שאין כאן צורך מרובה כל כך, או שפוטר עצמו במשהו מועט, או יטען "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", וכיו"ב בכל מיני טענות והעיקר לפטור עצמו מחובתו.
ראיתי להגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל שלמד מדברי חז"ל במדרש כאן דבר נפלא, שגם כאשר באים להתעסק בעניינים הגדולים ביותר כבניין המשכן, עדיין יש לשים לב לכל הפרטים הנוגעים בבין אדם לחבירו שלא לפגוע בזולתו ואין זו דרכה של תורה לבנות על גבי צער חבירו ולכן הוצרך משה רבינו לפייסם כדי להסיר כל צער ליבם.
ו-"משפטי ה' תהום רבה", שאפילו חלק קטן של צער הנגרם ליהודי בתוך עסק מצווה רבה, מכניס הקב"ה בחשבון המשפט. והביא הגרמ"ש שפירא דוגמא לזה מהא דאיתא בגמ' בכתובות [ח' ע"א] שבסעודת מילה אין אומרים שהשמחה במעונו' משום צער התינוק בשעת הברית, [ובדומה לזה גם נוהגים בחוץ לארץ כדעת הקדמונים שאין מברכים ברכת שהחיינו בברית מילה משום צערא דינוקא].
הרי לנו שאע"פ שעוסקים כאן במצווה גדולה ועצומה של כניסה לברית עם הקב"ה, מ"מ צריכים לקחת בחשבון גם את הפרט של השתתפות בצער התינוק, ואין אנו אומרים יצא צערו בשכרו, והעיקר שזכה להיכנס בברית עם הקב"ה, אלא יש לנו להתחשב בצערו ולהשתתף עמו בצערו.
ואייך יזכו כל עם ישראל לתורה? ידועים דברי הזוהר הקדוש על הכתוב "ויקחו לי תרומה". רבי שמעון בן יוחאי אומר, כי האדם החפץ להשתדל במצווה יעניק תרומה לה', ועל ידי זה תשרה שכינה. "מאת כל איש אשר ידבנו ליבו" – איש זה, המתגבר על יצרו, שעל ידי זה זוכה לתת תרומה , ובכך הוא זוכה לקבל חלק בתורה הק'.
ונראה שכמו שללומדי התורה יש את הניסיון בלימוד התורה כך יש גם למחזקי התורה. כאשר אדם מוזיל מהונו לצדקה, הוא צריך להרגיש שהוא אינו נותן רק את כספו, אלא מעניק חלק מחייו לה' יתברך, שהרי קודם לכך הוא הקדיש זמן יקר בו עמל וטרח על מנת להשיג את הממון. לכן, על כל אדם הנודב תרומה להרגיש כי אינו נותן רק את רכושו אלא נתח מחייו, הוא קם השכם בבוקר, הלך למקום עבודתו, התייגע והזיע, ועתה הוא מוסר את היזע והעמל לשם שמים, כדי לפרנס את העניים או על מנת להרבות תורה בישראל.
כשאדם מבין כי במצוות הצדקה הוא מקריב חלק ניכר מחייו בעבור ה' יתברך, הוא מסוגל להרגיש את הפנימיות של מצות הצדקה.
הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל
