אשר ידבנו ליבו: האם מותר לתת צדקה כדי להתפאר בכך?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי. (שמות כה, ב)

וכתב רש"י ויקחו לי תרומה, לִי לִשְׁמִי.

והנה מצינו בגמ' בפסחים (ח,א) וכן בראש השנה (ד,א) וכן בב"ב (י,ב), האומר סלע זו בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור, וכתב רש"י שהוא צדיק גמור בדבר זה, ולא אומרים שעושה שלא לשמה אלא מקיים מצות בוראו שצוהו לעשות צדקה ומתכוון אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו.

והק' שם בתוס' שהרי מצינו באבות (פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, ואיך מועיל מה שנתן שלא לשם מצוות צדקה אלא למטרות אחרות, ותי' היינו דוקא שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה אבל מי שאינו תוהא ומתחרט הרי"ז צדיק גמור, ובעיון יעקב (אבות שם) כתב, שלא קשה כיון שדברים שנאמרו במסכת אבות הם רק דברי חסידות אבל הנותן צדקה בשביל שיחיה בנו אע"ג שאינו חסיד הרי יחשב לצדיק.

ומבואר בדברי תוס' שמי שאינו מצפה שיבוא לו השכר הרי הוא צדיק ואפי' שמקבל פרס, וכן ביאר הריב"א (בראשית כח, כב) בפסוק 'עשר אעשרנו לך' שיעקב גמר בלבו קודם שיעשר את אשר יתן לו הקב"ה בכל ענין אפי' לא תתמלא שאלתו ולכך לא נחשב על מנת לקבל פרס.
ובמאירי בראש השנה (ד, א) כתב, האומר סלע זו לצדקה כדי שיחיו בני או כדי שאזכה לחיי העולם הבא אינו מפקיע שכר צדקתו בלשון זה אע"פ שהדבר דומה כעובד על מנת לקבל פרס שאין זה אלא כמתעורר לעמוס על עצמו עול מצות מחמת יראת העונש ואם מגיעהו עונש אח"כ אינו קורא תגר ואינו מהרהר אחר מדותיו של הקב"ה בכך אלא שמצדיק את דינו ומברך על הרעה כעל הטובה, ואם עשה על מנת כן ר"ל שאם יגיעהו אח"כ שיקרא תגר ויהרהר אחר מדותיו ית' הרי זה רשע וסכל גמור, וזהו שאמרו כאן בישראל כאן באומות העולם ופירשו מפני שהגוי קורא תגר אבל ישראל אינו קורא תגר אלא מברך על הרעה כעל הטובה.

לא יתפאר בצדקה

כתב הרמ"א (יו"ד רמט, יג) ועל כל פנים לא יתפאר האדם בצדקה שנותן ואם מתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישין אותו עליה (סמ"ג מביאו ב"י סי' רמז), ומ"מ מי שמקדיש דבר לצדקה מותר לו שיכתוב שמו עליו שיהא לו לזכרון וראוי לעשות כן (תשובת רשב"א סימן תקפ"ב).
וביאור הגר"א (סקי"ז) הביא דברי הגמ' בב"ב (י, ב) נענה רבן גמליאל ואמר 'צדקה תרומם גוי' אלו ישראל, דכתיב 'ומי כעמך ישראל', 'וחסד לאמים חטאת' כל צדקה וחסד שגויים עושים, חטא הוא להם, שאין עושים אלא להתגאות בו, וכל המתיהר נופל בגיהנם, שנאמר 'זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון' ואין 'עברה' אלא גיהנם, שנאמר: 'יום עברה היום ההוא'.

ובאהבת חסד (ח"ב פכ"ג) כתב, ואפילו אם האדם רואה שלא יוכל לפעול ולחשוב לשם מצוה ורצונו הוא רק לתועלת עצמו כדי שיהיה לו הצלחה בענייניו או כדי שיהיה נחשב לאיש בין האנשים ע"י שהוא עושה צדקה וחסד אעפ"כ אל ירפה ידיו מן המצוה מחמת זה, כמו שמצינו בגמרא, לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, אך זה צריך ליזהר שלא יעשה הצדקה וחסד כדי להתפאר אח"כ בזה נגד אחרים כי בזה מקלקל המצוה לגמרי, ואף דבגמרא שם מדובר שעושה לכתחילה ע"מ להתייהר, סברו הפוסקים שאין לחלק, והקשה שהרי לא מצינו שאדם יאבד צדקותיו שעשה רק אם תוהא על הראשונות שעשה, ואף שמתגאה ומתפאר מ"מ אינו תוהא על עצם המצוה שעשה מתחלה, אלא יתבונן האדם תמיד שכל מה שיש לו הכל הוא משל הקדוש ברוך הוא וכמה דכתיב 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'.

והנה במה שכתב הרמ"א בשם שו"ת הרשב"א שמותר שיכתוב את שמו לזכרון, קשה שהרי הרמב"ם כתב שהמעלה העליונה בצדקה שהיא תהיה בסתר ומ"ש, ויש לחלק בין צדקה שחיובה ידוע לרבים שאין לפרסם ברבים, משא"כ במצוה שאין חובתה ידועה כגון כשתורם תשמישי קדושה לבית הכנסת יש לפרסם את הדבר כדי שישמעו אחרים ויתרמו גם הם, ועוד אפשר לבאר שמדובר באופן שאין דעת התורם תורם עבור הפרסום ורק לאחר שתרם מפרסמים את הדבר בכדי שיתרמו גם אחרים.

מצות צדקה לשם כבוד או שאר הנאות

והנה יש לחלק בין מקום שעושה לשם הנאות ותועלת אחרות שאינם חלק מהמצוה שאמנם חסר בשלמות המצוה אבל אין עוקר את המצוה שעשה כיון שמ"מ הוא קיים את המצוה, משא"כ אם מתכוון לשם כבוד שאין עולה לו המצוה כלל כיון שחסר בכל מהות המצוה שהוא מייחס את כל המצוה אליו ונחשב כאילו לא קיים את המצוה, ואפ"ל שנחשב שלא קיים את המצוה ולא שעקר את המצוה כתוהא על הראשונות אלא שחסר בכל מהות המצוה.
וכן מבואר בגמ' בכתובות (סו,ב) שנקדימון שהיה עשיר ונפל מנכסיו, ומקשי' בגמ' שהרי נתן צדקה שכל מי שהלך אחריו היה מקבל בגדים נאים, ומבארים כיון שלא נתן צדקה כפי כוחו שהיה יכול ליתן, ועוד מבארים משום שמה שנתן צדקה היה בשביל כבודו ולכך לא עלתה לו זכות הצדקה כיון שנתן צדקה לשם כבוד.

וכתב המהרש"א שמבואר לפי התי' השני שעשה לשם כבוד, אפי' באופן שנתן כפי שהיה ראוי וצריך, רק שלא עשה לשם מצוה אלא לשם כבוד ונענש על זה, והק' שהרי מצינו בצדקה שאפי' אם נותן שלא לשמה כגון שנותן כדי שיחיה בנו וכו' האו מקבל שכר, ודרשו 'ובחנוני נא בזאת וגו', ותי' שמה שנתן שלא לשמה לכבוד הוא גרע יותר, כמו שחלקום התוספות בפסחים (נ,ב) שהרי מצינו שלעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, והרי מצינו בעירובין (יג,א) שנוח לו שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנבאר יפשפש במעשיו, ורבים בדור הזה שמקבצין עושר שלהם שלא באמונה ובחילול השם כגזלת עובד כוכבים ואח"כ מתנדבים מאותו ממון להיות להם כבוד בכל שנה ולתת להם ברכת מי שבירך להיות להם שם ותפארת ואין זה אלא מצוה הבאה בעבירה ואין לעושר הזה מלח וקיום, ומבואר שצדקה לשם כבוד היא מצוה הבאה בעבירה.

וכ"כ בקוב"ש (כתובות אות רכד) שמה שעשה לכבודו גרע טפי ממי שאומר ע"מ שיחיה בני, לפי הוא כעובד בשיתוף, וכמש"כ בחובת הלבבות, וכן נראה מהא דחסד לאומים חטאת שאין עושין אלא להתפאר בהן.

ובהפלאה שם כתב לחלק אם התגאה בשעה שעשה את הצדקה, ולכך אפי' פסקו לו גדולה לדורי דורות אם מתגאה הקדוש ברוך הוא משפילו, ומה שאמרו מתוך שלא לשמה בא לשמה היינו שבשעה שעושק במצוה אינו נהנה ממה שעושה שלא לשמה ורק אחרי שיעשה את המצוה יבוא שלא לשמה, ובזה אמרו שבא לשמה שבסוף יבוא הדבר לשם המצוה בלבד, משא"כ אם בשעה שעוסק במצוה היא שלא לשמה אלא להתפאר וכדו' זה ודאי אסור.

נתינת הצדקה לעני

באהבת ציון (דרוש י) ביאר בשם אביו, הנודע ביהודה, שתן טעם למה בכל המצות צריך לעשות את המצוה לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס ובמצות צדקה הוא צדיק גמור אם נותן על מנת שיחיה בני, לפי שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום שהרי אם נטל לולב או מניח תפילין וציצית ולולא שיש בו מצות הבורא ב"ה אשר צווה לעשות דבר זה אין במעשה הזה שום תועלת רק מה שמקיים את מצות הבורא ב"ה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה ולכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה יש בו תועלת ופעולה בעשייתו שהרי העני נהנה ממנו ואין הבדל לעני אם מקבל אותה צדקה לשמה או לא.

והנה כל זה הוא במי שנותן צדקה שלא לשם שמים רק כדי שינצל מעונש, אבל מי שנותן צדקה לשם שמים מצד מדת רחמנות שמרחם על עניים והפריש מעות לצדקה לעניים ובאו שודדים ונוגשים ולקחו מעות הצדקה מידו, שיש לו שכר מצוה וזה דומה למי ששוקל שקלו ובא ליד הגזבר שוב אין אחריותו עליו ואף שנגנב מיד הגזבר ולא נתקיים מחשבתו מ"מ שכר מצוה בידו והוי כמי שאומר סלע זו לצדקה שאין אחריותו עליו, וזה הוא שאמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לו לצדקה דאף שאין זכותו גדול כל כך כמו שאם היה בא ליד העניים אפ"ה נחשב לו לצדקה שהוא עשה את שלו והפריש מעות לצדקה, שהמעשה הראשון ממצות צדקה עלתה בידו, היוצא מזה שאם אדם מפריש צדקה ובאו נוגשים ולקחו ממנו בזרוע נחשב לו לצדקה.

וכן הביא רש"י (ויקרא ה, יז) בשם התו"כ, שנא' 'ולא ידע ואשם ונשא עונו' שמבאר רבי אלעזר בן עזריה שהרי נאמר (דברים כד, יט) 'כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה', והרי הוא אומר (שם יט) 'למען יברכך וגו', שקבע הכתוב ברכה למי שבאת על ידו מצוה גם אם לא ידע שעשה את המצוה, ואמור מעתה אם היתה סלע צרורה בידו ונפלה ממנו ומצאה העני ונתפרנס בה, הרי הקדוש ברוך הוא קובע לו ברכה, הרי מבואר שגם לא מתכוון במצות צדה מ"מ הרי העני נהנה.

קובץ הערות (דוגמאות ע"ד הפשט סי' ג) כתב, במה שהגמ' אומרת בב"ק (טז,ב) באנשי ענתות שעד שהם נותנים צדקה שיכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים ולא יעלה להם שכר המצוה, וקשה שהרי מצינו בברכות (ו, א) חישב לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה ולכאורה מה שהם נכשלו ע"י בני"א שאינם הגונים הרי כוונתם היתה לטובה ויקבלו שכר על כוונתם, ותי' שאנשי ענתות ודאי לא היו מתכוונים לשם מצוה אלא להתפאר ואילו היו נותנים לבני אדם הגונים הרי היו מקבלים שכר עבור מה שהתקבל ואם יקבלו בני"א שאינם הגונים יפסידו את שכרם, ולפי הנ"ל יתבאר כיון שיש תועלת למקבל מקבל עבור זה שכר גם שלא לשם צדקה אבל אם גם לא הגיע לידי אדם הגון הרי שאין בזה צדקה ולכך לא מקבל שכר.

חלק הנותן והמקבל בנתינת צדקה

ולפי"ז אפשר לבאר שיש במצות הצדקה שני חלקים, מה שהוא נותן וזה מעשה המצוה שתלוי אם נותן לשמה ואם מתכוון לתת לעני ובזה אם לא התכוון לתת לעני לא קיים בזה מצוות צדקה וכן אם התכוון לתת לעני רק שהתכוון לשם כבוד לא מקיים בזה מצוה וכדברי הרמ"א, ויש חלק שגם שלא התכוון לתת לעני או שנותן לשם כבוד וכדו' מ"מ אם זה בא לידי העני הרי קיים בזה את חלק זה של המצוה שהרי העני נהנה ובזה לא דבר הרמ"א וזה הביאור בדברי הגמ' שיכשלו בבני"א שאינם הגונים, וכ"כ קב הישר (פרק ל) אבל מ"מ יש להם קצת זכות אף שעושין צדקה לשם גאוה, וכנ"ל.

וכתב בנחל יצחק (פתיחה) במה שנא' 'פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד', דהיינו המפזר לאביונים צדקתו, אף שמכוון להנאתו וטובתו החוזרת לעצמו, מכל מקום צדקתו עומדת לעד, ושכרו נצחי, ואף שקרנו תרום 'בכבוד', שעושה צדקה למען כבודו, עם כל זה עומדת לעד, ושכרו כמו כל שכר המצוות שנעשו לשמה, וטעם הדבר הוא, שצדקה אף כשעשאה שלא לשמה, הרי הביא לתכליתה, משום שעל כל פנים גרם להחיות נפש אחת מישראל, ולעני אין זה משנה כלל אם נתן לשמה או לא.

וכן כתב בבית הלוי (חלק ב, דרוש א) שצדקה מועילה גם שלא לשמה יותר מכל המצוות, שכל המצוות המה חיוב בעצם על האדם לעשותן מצד עצמם וכשעושה אותם שלא לשמה נמצא חסר לו אז באותו שעה קיום של המצוה, ובדרך משל אם לומד שלא לשמה אם נאמר דלא מהני א"כ הרי הוא באותו שעה כיושב בטל ונמצא חסר לו באותו שעה קיומו של המצוה ולא השלים חוקו באותו שעה שהיה חייב בו אבל בצדקה הרי אם אין העני לפנינו אין עליו חיוב של צדקה ורק מחמת שיש עני המבקש פרנסה יש עליו חיוב של צדקה וכמאמר הכתוב כי תראה ערום וכסיתו וא"כ הרי גם אם נותן לו שלא לשמה מ"מ הרי יש להעני כסות ואינו ערום כלל וכן כשמאכילו הא שוב אינו רעב ונמצא אין כאן ערום ורעב ואין עליו חיוב של מצות צדקה כלל ואפילו אם הנתינה הוא שלא לשמה.

התורם מעות מעשר לשם כבוד

ובתשובות והנהגות (כרך ב סימן תפב) כתב לדון במי שנותן צדקה ממעות מעשר ומקבל תמורתו כבוד רב, וכתב שבמצות צדקה לא שייך מצוות צריכות כוונה, שגם בלי כוונה מקיימין מצוה כיון שהעיקר הפעולה שהעני מקבל שלו, אבל במעות צדקה כגון מעשר מביא הגר"א (יו"ד ס"ס רנ"ג) בשם התוספתא שאין עושין ממנו שושבינות, היינו שרגילים לשלוח זה לזה בנישואין וכששלח אחד לחברו מחויב חברו לשלוח לו בחזרה בנישואין ונגבה בדיינים, ואף לשלוח לעני בתורת שושבינות אף שהוא ג"כ עני אסור, שאסור לקבל דבר תמורת צדקה, וכאן הכבוד שמקבל שוה הרבה וראוי לתת בלי תמורה, ולפי"ז לכאורה אין להתיר צדקה בתמורה אפילו כשהתמורה היא רק כבוד, ואם אין כוונתו לכבוד אלא המקבלים הם שדורשים פרסומו, שרבים יראו ויעשו כמוהו כה"ג אין שום איסור, אלא אדרבה מצוה לפרסם עושי מצוה.

האם יכול להתפאר בשאר מצות

ויש לדון האם כשמתפאר בשאר מצות מקבל שכר, והנה בביאור הלכה (סי' לח ד"ה הם ותגריהם) כתב ופשוט שכן גם בענייני חסד שאם מפריש מעות על גמ"ח או שמלוה לחבירו וחושב שהוא עושה מצוה זו כדי שיחיו בניו או שיצליח בנכסיו או שיזכה לעוה"ב אעפ"כ נקראת מצוה גמורה כיון שבאמת התכוון לעשות את המצוה שכתובה בתורה, אך שהוא רוצה שייטיב לו הש"י עבור זה, ואין סתירה לזה למה שמצינו באו"ח (סימן ס') שמצות צריכות כונה והיינו שיכוון לשם מצוה, לפי שהוא מכוון לשם מצוה, ויותר טוב אם הוא מכוין בהמצוה רק לשם השם שציווה ע"ז בתורה כי אז ע"י כח קדושת המצוה שנעשית על אופן היותר נעלה נתעורר למעלה עי"ז מדת החסד מאוד, ונמשך מדת החסד על כל מציאות הבריאה.

שכר המצוה

בהנהגות ופסקים (הגרי"ח זוננפלד הלכות צדקה) כתב שהנותן צדקה שלא לשמה קיים את המצוה, ואולם כדי שהמצוה תגן עליו שלא יאבד את ממונו צריך שיתן לשמה, וכן מבואר בדברי הגמ' בב"ב (ט, ב) שנא' 'וילבש צדקה כשריון' מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לחשבון גדול אף הנותן צדקה כל פרוטה נחשבת לחשבון גדול, ר"ח אמר מהכא כבגד עידים כל צדקותינו, מה בגד זה כל נימא ונימא מצטרפת לחשבון גדול וכו', וכתב באמת ליעקב שכוונת המשלים, דהנותן צדקה לשמה מדמה אותו לשריון, שכמו שהשריון הוא דבר המגין כמו כן צדקה כזו מגין מן היסורין, כדכתיב וצדקה תציל ממות (משלי י, ב. ושם יא, ה), ואמרינן לקמן (י ב) שצריך דוקא נותנה ואינו יודע למי נותנה נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה, אבל הנותן צדקה שלא כדינו, שאינה מצלת כדמשמע התם, מדמה אותה לבגד עידים, דכמו שבגד עידים מ"מ מלבוש הוא, ה"נ צדקה כזו חשוב עכ"פ כבגד עידים. וכשאין עושה כלל נחשב כערטילאי ממצות צדקה, וכן מבואר בזוהר פרשת בחקותי שהשכר במצות צדקה הוא דוקא בעושה לשמה.

ובבית הלוי כתב, דקדק הכתוב ואמר 'ויקחו לי תרומה' ולא אמר ויתנו לי תרומה, דעיקר מה שיש לו לאדם בממונו הוא מה שנותן לצדקה, דגם מי שיש לו ממון הרבה אין הממון שלו רק הממון מונח אצלו, כן העשירות לגבי האדם דהוא רק מונח אצלו ולא שהם שלו ורק הסך שנותן לצדקה הוא שלו ממש. וזה מה שמצינו בגמ' ב"ב (דף יא) לגבי מונבז המלך שבזבז אוצרותיו לצדקה ואמר אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי, וכדברי הגמ' בעירובין (דף נד) אם יש לך היטיב לך דמה שנותן לצדקה הוא מטיב לו, ונמצא דהנתינה לצדקה הוא לקיחה לעצמו דרק זה הוא שלו.

תגובות והארות: pilpul613@gmail.com