במשך 505 ימים הוחזק טל שוהם בתנאים לא אנושיים, כבול ומורעב, תחילה בבתים בלב עזה ולאחר מכן במנהרות תת-קרקעיות. בעדות מצמררת וראשונה, ל"פוקס ניוז" הוא תיאר את הרעב, האלימות והמחסור בחמצן: "לא יכולנו לזוז מהמיטות או לדבר, לחשנו הכל".
בריאיון ראשון מאז שובו הביתה, משתף טל שוהם את סיפור הישרדותו, כיצד התמודד עם אי-הידיעה על גורל יקיריו במשך חודשים ארוכים והתלאות הרבות.
"כשיצאתי מהמנהרה בה הוזנחתי – נולדתי מחדש", שיתף שוהם, כשמחשבותיו נתונות לחבריו שעודם מוחזקים: "אני לא יכול לישון בידיעה שהם שם. הם מורעבים, והם חווים התעללות ועינויים שעלולים להיגמר במותם בכל רגע. החיים שלהם בסכנה מיידית".
אירועי השביעי באוקטובר נחרטו עמוק בתודעתו. "יצאתי מביתי והרמתי את הידיים", סיפר על הרגע בו כיתרו אנשי חמאס את ביתו. "מחבל עם מבט של רצח בעיניים הוביל אותי לרכב. ראיתי 40 מחבלים חמושים, חלקם צילמו אותי. הייתי בהלם – גדוד שלם של מחבלים היו בתוך הקיבוץ, גופות של אנשים שהכרתי על הקרקע, והמחבלים צוחקים, לא מפחדים".
הוא הובל לעזה בתא המטען של רכב, שם הפך למטרה להתעללות ההמון: "נערים עם מקלות רצו לעברי וניסו להכות אותי". כשכיוונו אליו נשק וניסו להכריע אותו, סירב להתרפס: "הרמתי ידיים, אבל סירבתי לכרוע ברך. לא יוציאו אותי להורג בסגנון דאעש". במהלך הובלתו ברחובות עזה צעקו לעברו "חייל, חזיר, ציוני", אך הוא בחר שלא להראות פחד.
בחודשי השבי התמודד שהם עם רעב קיצוני: "בשלושת הימים הראשונים אכלתי פיתות, אחר כך הפסיקו לתת לי את זה. היו ימים שהייתי מקבל כמה כפות אבוקדו ושלושה תמרים, או חצי תפוז מעץ בחצר".
אולם הסבל הגדול ביותר היה נפשי. "הייתי צריך לקבל את זה שהמשפחה שלי מתה", שיתף על המחשבות שהיו בראשו בעת שלא ידע כי הם שרדו את הטבח ורעייתו שוחררה מהשבי. "ישבתי על הרצפה ודמיינתי את עצמי בלוויה שלהם. הספדתי כל אחד מהם. הודיתי להם על הזמן שהיה לנו. לא נתתי לשובים שלי לראות אותי בוכה – זה היה הדבר הקשה ביותר שעשיתי, לקבור את המשפחה שלי בראש".
הקלה גדולה חש ביום ה-50 לשביו, כשקיבל מכתב מאשתו עדי: "קראתי את המכתב והידיים שלי רעדו. זה הדבר הכי חשוב שקרה – המשפחה שלי הייתה בטוחה. לא הייתי צריך להגן עליהם יותר, יכולתי להתמקד במלחמה שלי – לשרוד".
תנאי החזקתו החמירו כשהועבר למנהרה תת-קרקעית עם שלושה שבויים נוספים – גיא גלבוע דלאל, אביתר דוד ועומר ונקרט. "לקח לי שבועות להפסיק להרגיש שהקירות נסגרים, להסתגל למחסור בחמצן", תיאר. הם הוכו, נוטרו במצלמות, וסבלו ממחסור חמור במים, מזון ושינה. מצבם הבריאותי הידרדר: "הרגל שלי הפכה כחולה, צהובה וסגולה, עם דימום פנימי".
לאחר 505 ימים, במעמד המרגש בבסיס רעים, פגש את אשתו וילדיו. "זה היה חלום שהתגשם", אמר בהתרגשות, "זה עדיין מרגיש כמו חלום. לקח לי כמה ימים להבין שזה לגמרי אמיתי. הרגשות הציפו אותי, כאילו ריחפתי מעל הכל".
