שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת. (שמות לה, ב)
בגמרא בראש השנה (ט, א) נחלקו האם לומדים דין תוספת שבת מ'בחריש ובקציר תשבת', או לרבי ישמעאל ממש"נ בתענית יום הכפורים 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה בערב' שנאמר בתשעה לומר שמתחיל ומתענה מבעוד יום שמוסיפין מחול על קדש, וכן לומדים ביציאתו שנא' 'מערב עד ערב', וכן לומדים לשבתות שנא' 'תשבתו', וכן ימים טובים שנא' 'שבתכם' שבכל מקום שיש בו שבות מוסיפין מחול על קדש, וכן מבואר בגמ' ביומא (פא, א) ועוד מצינו שנא' 'ועניתם את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו' שאין נענשים על תוספת שנא' 'וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה' שרק על עיצומו של יום חייב כרת, ונחלקו האם לומדים לשבת מק"ו או שנלמד מהפס' 'תשבתו שבתכם', הרי מבואר שתוספת שבת היא מדאורייתא.
וכן מבואר במכילתא פרשת יתרו (שמות כ, ח) נא' 'זכור' מלפניו ו'שמור' לאחריו, מכאן שמוסיפין מחול על הקודש, עוד מצינו באבודרהם (סדר מעריב של שבת ד"ה ומקדימין) מנין שמוסיפין בכניסתו וביציאתו שנ' 'שבת שבתון קודש' ונא' 'שבת שבתון היא לכם'.
אין חיוב תוספת
אמנם בתוספות בראש השנה (שם) כתבו, שתוספת יוה"כ מדאורייתא, והק' שהרי מצינו בכמה מקומות שהיה צריך לומר שספק אסור והרי אסור ממילא כיון שיש דין תוספת, וכ' משום שמצד הדין צריך רק תוספת משהו, וכ' שלרבן גמליאל אין תוספת כלל, וכן מבואר בירושלמי (שביעית) מה ערב שבת בראשית אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה אף כל ערב שבת אתה מותר לעשות עד שתשקע החמה, הרי מבואר שאין חיוב תוספת שבת.
ובביאור הגר"א (או"ח רסא, ב) הביא שאמנם הקשו על דברי הירושלמי אמנם לגבי שבת לא קשה, ומותר בעשיית מלאכה עד שקיעת החמה, וכ"כ בספר הישר לרבינו תם (סי' קטז) שאין דין תוספת שבת לפניה.
והנה הרמב"ם לא הזכיר דין תוספת זה, וכתב המגיד משנה (פ"א הל' שביתת עשור ה"ו) שהרמב"ם סובר שתוספת שבת אינה דאורייתא אלא בעינוי יום הכפורים בלבד, והבית יוסף כתב כיון שהרמב"ם לא הביא דין זה הרי סבר שאין דין תוספת גם מדרבנן, והק' מדוע לא למד כסברת הרא"ש והוכיח כן מיו"כ, ומ"מ דעת הרי"ף (יומא ב, ב) כהרא"ש וכ' במ"מ שכן דעת שאר המפרשים.
א"כ מצינו, שדעת תוס' פסחים (צט, ב) שדין תוספת הוא מדאורייתא גם בשבת ויו"ט, ושי' הרמב"ם ע"פ דברי המ"מ (הל' שביתת עשור פ"א ה"ו) שרק לגבי יום כפור יש דין תוספת שהיא מהתורה ורק לעניין עינוי ולא לענין מלאכה, ובשבת וביו"ט אין אפי' איסור מדרבנן ע"פ דברי הב"י, והלבוש (רסא ,ד) נקט שתוספת היא מדרבנן, וכן הביא בביאור הלכה, וכ' האליה רבה שאפשר שגם הרמב"ם והטור סוברים שהוא מדאורייתא, שי' הרי"ף ושאר הראשונים שתוספת הוי דאורייתא גם בשבת וגם לענין איסור מלאכה ומסתבר לעניין כל המלאכות.
אם עיור יכול להוציא בקידוש
כתב המרדכי (מגילה רמז תשצז–ח), נשאל ה"ר טוביה מווינא איך עיור שלא יכול לראות ופטור מהמצוות לרבי יהודה מוציא את בניו ובני ביתו בקידוש והרי חייב רק מדרבנן, ואיך מוציא את מי שחייב מהתורה, והשיב שכן מצינו לגבי קידוש שיכול לקדש ולקבל שבת מבעוד יום מפלג המנחה ועדיין לא קדש היום ויכול ולצאת ידי קידוש, וכל מה שתוספת שבת היא דאורייתא היינו דוקא לאחריה, ומ"מ יכול לצאת ידי חובת קידוש ע"י מה שמקדש מדרבנן חיוב קידוש מדאורייתא, וא"כ גם עיור יכול להוציא אחרים שחייבים מדאורייתא, ומה שמצינו לגבי נשים שלא מוציאות אחרים בברכת המזון כיון שחייבות רק מדרבנן, כיון שאינם חייבות מדאורייתא לעולם כלל, משא"כ מי שחייב מדרבנן ויכול לבוא לידי חיוב מדאורייתא הרי יכול להוציא גם מדאורייתא, אמנם לגבי שבת יש לדחות כיון שמדובר מבעוד יום הרי אין בידו לבוא לחיוב דאורייתא עכשיו ואיך יועיל, ומ"מ מוכח מקידוש שיכול לצאת בקידוש אפי' שלא חייב מדאורייתא, ועוד תי' שם שמדובר כשי' רבי מאיר שסומא חייב מדאורייתא.
ובקובץ שעורים (חלק ב סימן ל) ביאר את דברי המרדכי, שלא סבר כהרמב"ם שאין מצוה כלל, דא"כ אין ראיה מזה לסומא, וע"כ צריך לומר בכונת המרדכי שצריך שני חלקים: א) שיכול לבוא לידי חיוב דאורייתא לאחר זמן. ב) שגם עכשיו הוא חייב מדרבנן שהרי בקידוש אינו יוצא אלא מפלג המנחה ולמעלה שיש תוספת שבת מדרבנן אבל קודם פלג המנחה ודאי אינו יוצא.
ממתי אפשר לקבל שבת
בבית יוסף (או"ח רסא) הביא דברי הר"ן בשבת (טו, א) וביומא (ב, ב) וכן כתב במגיד משנה (פ"ה ה"ד) בשם הרמב"ן שאי אפשר שיקבל עליו תוספת שבת בעוד שהשמש זורחת על הארץ, וכן אי אפשר שיהא בין השמשות שהרי הוא ספק כרת, אלא ודאי זמנו של תוספת היינו מתחלת השקיעה שאין השמש נראית על הארץ עד זמן בין השמשות, והזמן הזה שהוא ג' מילין ורביע, ואם רצה יכול לעשות את כולו תוספת ואם רצה יכול לעשות מקצת ממנו, ובלבד שיוסיף זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש.
ובב"ח מבואר שאפשר לקבל שבת אםי' שעתיים לפני שבת, ויש להקשות שהרי מבואר בשו"ע שרק מפלג המנחה ואיך מועיל, ואפשר שסבר כדברי מהר"ח אור זרוע (סי' קפה) שאפשר לקבל שתי שעות קודם הלילה שהוא חלק אחד מתוך י"ב מכל יום השבת שהוא כ"ד שעות, כמו שמצינו לגבי שמיטה שתוספת שביעית היא ל' יום שהוא חודש אחד מתוך י"ב חודשים בשנה, ובשלחן הטהור (סי' קפח, טז) כ' שאפשר להוסיף מג' שעות קודם הלילה
ובדרכי משה (רסא, א) הביא שבאגור כתב בשם מהר"י מולין ע"פ דברי התוס' בברכות (כז, א) שיכול לקבל עליו שבת מפלג המנחה, שכן מצינוח שם שרב התפלל תפילה של שבת בערב שבת, וכ"כ במג"א (קפח, יח) שיכול לקבל שבת משעה ורבע לפני שבת, ובערוגות הבושם ועוד הביאו שיכול משיעור שעה קודם הלילה.
זמן התוספת
הרבינו יונה (ברכות יח,ב מדפי הרי"ף) כ' בשם ה"ר יעקב מאורליש שאע"פ שתוספת די בכל שהוא אפי' אם מוסיף יותר הרי הוא בכלל תוספת וחייב עליו, וכ"כ בתוס' בר"ה.
ובתוס' בביצה (ל, א) כתבו שיש שיעור לתוספת יום הכפורים שהרי צריך להפסיק מבעוד יום שאינם יכולים לאכול עד חשכה ממש שא"א לצמצם בדיוק ויכולים לעבור על איסור דאורייתא ובפירוש התוספת לא התברר השיעור ולכך יש להזהר והפסיק מבעוד יום, וברא"ש (יומא פרק ח' סי' ח) הביא כן וצריך שיהיה לפני בין השמשות, לפי שבין השמשות הוא ספק ואם עשה מלאכה בשוגג חייב חטאת כיון שהוא ספק, וכ' שלא התברר שיעור תוספת זו וע"כ אינו תוספת כל שהוא שהרי דין תוספת יוה"כ מדאורייתא, אלא צריך לפרוש לפני בין השמשות מעט, והנה בשו"ע (או"ח רסא, ב) כתב שמקורו בדברי הר"ן בשבת והרמב"ן שכתבו דזמן תוספת זה הוא מתחילת השקיעה ואם רצה עושה מקצת תוספת.
בשיטה קובצת (ביצה ל, א) כתב בשם ר"י ששיעור התוספת הוא כחצי שעה, ובמשנה ברורה (סקכ"ב) כתב, שלא מספיק בכל שהוא אלא צריך קצת יותר ושיעור התוספת עם בין השמשות הוא כמעט חצי שעה, וכ"כ בחיי אדם (כלל ה, א) שבין השמשות עם תוספת שבת הוא כמעט חצי שעה, שבין השמשות הוא כרבע שעה ותוספת שבת כרבע שעה.
ובשו"ת אגרות משה (ח"א סי' צו) כ' ששיעור התוספת הוא שתי דקות, ובשולחן ערוך הרב כתב, ששיעור תוספת שבת הוא ארבע דקות.
וכתב במשנה ברורה (סקכ"ג) שמי שמחמיר על עצמו ופורש ממלאכה חצי שעה או עכ"פ שליש שעה (עשרים דוקות) קודם השקיעה אשרי לו, שיוצא בזה שיטת כל הראשונים, ובשער הציון כ' שיוצא גם לשיטת ר"א ממיץ ואפי' אם מיל הינו כ"ד דקות ויוצא בזה גם בתוספת שבת.
לסיים לאכול בלילה
והנה באור זרוע (ח"ב הל' ערב שבת אות יד) מבואר שלשיטות שתוספת שבת מדרבנן הרי אינו יכול לקדש מבעוד יום ודלא כמרדכי הנ"ל וכדברי תוס' בשבת, ובט"ז (או"ח רצא, ו) בשם ספר חסידים שאם התחיל את הסעודה מבעוד יום צריך לגמור את הסעודה בלילה, ורש"ל נהג שלא לאכול בליל שבת עד הלילה, והט"ז השיג כיון שתוספת שבת היא מדאורייתא הרי יצא גם אם גמר קודם הלילה.
ואפשר לבאר דבריהם ע"פ דברי הב"ח (או"ח תעב) שדין תוספת שבת מועיל רק לענין קידוש כיון שהקידוש הוא על קדושת השבת ויכול להוסיף על קדושתו, מה שאין כן אכילה אין יוצאים אלא בלילה ולא מועיל תוספת שבת שיחשב היום כלילה, וכ"כ בשם מהר"ל מפראג, ולכך הק' הט"ז על הס"ח ורש"ל שלא מועיל תוספת שבת לענין הסעודה אפילו אם תוספת שבת דאורייתא.
אם יכול לאכול בסוכה בשמיני עצרת מבעוד יום
והנה בשו"ע (או"ח תרסח, א) כתב לגבי שמיני עצרת שבחוצה לארץ אוכלים בסוכה בלילה וביום מפני שהוא ספק שביעי ואין מברכים על ישיבתה ומקדשים ואומרים זמן, וכ' המג"א (סק"ג) שאם אכל לאחר תפלת ערבית מבעוד יום שלא יברך לישב בסוכה, והק' בביכורי יעקב (סק"ח) כיון שתוספת חול על הקודש היא מדאורייתא, בשעה שקבל שמיני עצרת בתפלתו הפסיק את מצות סוכה אפי' עדיין יום, ולכך כשאוכל בסוכה בלא ברכה אינו מבטל ברכה כיון שמן הדין פטור, ולכך יכול לאכול לכתחלה מבעוד יום, והרי דין תוספת תלוי במח' ואפי אם זה מדאורייתא מ"מ אומרים כן רק להחמיר מדרבנן, ולא להקל לעשות מיום לילה בדין דאורייתא, שהרי צריך לקרוא שוב קריאת שמע.
והוכיח כן ממש"כ הב"י (יו"ד רסב) בשם סמ"ג, שאם הקהל קבלו שבת מבעוד יום, אם נולד בע"ש אחר שקבלו הקהל שבת ועדיין יום הוא, פשוט שנמול ביום ו', ולא אומרים שהרי תוספת היא מדאורייתא, ועוד הוכיח מדברי הט"ז (תר, ב) במי שלא תקע ביום שני של ר"ה עד אחר שקבל שבת שתוקע אז, כיון שקבלת שבת אינו מבטל יום ר"ה, וא"כ היה צריך להיום שאם קבל עליו שמחת תורה מבעוד יום שיהיה פטור מסוכה ולא יתכן.
וכתב שמצד הסברא כיון שמדאורייתא אין לו שיעור ואפי' רגע בלבד ולכך רק אותו הרגע הוא מדאורייתא, ונדון כלילה אפי' להקל אם הי' אפשר לשער, אבל שאר התוספת אינו אצלו רק רשות, ופשוט שאינו יכול לבטל ממנו דינים הנוהגים ביום מן התורה, וכשאוכל בשמיני עצרת מבעו"י חייב לאכול בסוכה מדאורייתא, וכשאינו מברך לישב בסוכה מבטל הברכה, וכשמברך הוי זלזול יום טוב דשמיני עצרת. ולכן הדין עם מהרש"ל שאסור לקדש עד הלילה.
תוספת בערב יו"ט
הנה בשולחן ערוך (או"ח תצד, א) ביום חמישים לספירת העומר הוא חג שבועות, וכ' המשנה ברורה (סק"א) שמאחרין להתפלל ערבית בכניסת שבועות בצאת הכוכבים כדי שיהיו ימי הספירה מ"ט יום תמימות, ובמג"א כתב שאין מקדשים על הכוס עד צאת הכוכבים שנא' 'תמימות תהיינה'.
ובתוס' בפסחים (צט, ב) לגבי שלא יאכל אדם בערבי פסחים סמוך למנחה עד שתחשך, כתבו שדוקא במצות מצה יש דין עד שתחשך כדין פסח שנא' בו 'ואכלו את הבשר בלילה הזה' והוקשו מצה ומרור לפסח, אבל סעודת שבת ויו"ט יכול לאכול גם מבעוד יום וכנ"ל, וכ"כ הרא"ש (שם סי' ב), וכ' הקרבן נתנאל שיש ראיה מדברי הרא"ש שכ' שבשבתות ויו"ט מותר לאכול מבעוד יום, דלא כדברי המג"א (סי' תצד) שנקט בליל שבועות שאין מקדשים על היין עד צאת הכוכבים משום שנ' 'תמימות תהיינה', ומדברי הרא"ש משמע שמותר בכל יו"ט חוץ מפסח.
בקובץ שעורים (פסחים אות ריב) כתב, ומשמע, שבלא הפסוק היה יוצא בפסח ומצה בתוספת יום טוב, כיון דקדוש לענין איסור מלאכה ה"ה לענין מצות היום, והקשה מדברי התוס' בכתובות (מז, א) שכתבו שבתוספת יום טוב אין מצות ושמחת בחגך, אף דאסור במלאכה מדאורייתא, ובמה שונה מצות מצה שבלא הפסוק היה יכול לאכול מצה למצות ושמחת, אמנם אפשר לבאר את דברי התוס' בכתובות שרק לענין מצות שמחה אין בתוספת כיון שיתכן וסברו כהשיטות שאין דין שמחה בליל יו"ט ולכך אין גם בתוספת, משא"כ לשאר מצוות שנוהגות בלילה שאין ראיה לזה, וכן נקט הגרש"ר.
אם התוספת משנה את היום או מוסיפה קדושה
ואפשר לבאר את מחלוקת הט"ז ומג"א והקרבן נתנאל, שלדעת הקרבן נתנאל זמן התוספת נחשב לשבת ויו"ט, ומשעה שמקבל עליו נחשב כשבת לכל הדינים, ולכך בשבועות כיון שקבל על עצמו הרי כבר קדש היום ויכול לקדש, והט"ז והמג"א סברו שאין אפשרות להקדים את היום עצמו ע"י התוספת אלא שהתחדש בדין תוספת שיכול להחיל קדושה גם על היום הסמוך לשבת ויו"ט ולכך בשבועות שהיום עצמו הוא הגורם הרי חסר בתמימות ולא יכול עדיין לקדש.
אם צריך לקבל שבת בפיו
ויש לדון האם צריך לקבל תוספת שבת בעצמו או שחל ממילא כקדושת שבת, ובספר תוספת שבת (או"ח רסא, יג) לגבי עשיית מלאכה אחרי עניין ברכו של שבת מבעוד יום שאסור, וכתב שיותר חמור אם מקבל שבת יותר משנכנס שבת ממילא בבין השמשות, וכן דעת המרדכי בשם רבינו שמריה ורבינו יואל סבר שבקבלה מותר בעשיית מלאכה, ומ" מבואר בדברי המרדכי שתוספת שבת היא דוקא כשמקבל עליו, ומה ששבת ממלאכה לא קיים תוספת שבת, אמנם בבתוס' בראש השנה (ט, א) וכן מדברי המאירי והר"ן (ביצה ל) שהק' שהרי לפני בין השמשות יש דין תוספת ממילא משמע שאי"צ לקבל בעצמו ובמה שלא אוכל ושובת ממלאכה מקיים תוספת שבת.
מתפלל מנחה קודם התוספת
והנה יש לדון מתי יקבל תוספת שבת שהרי אם יקבל קודם שיתפלל שוב לא יוכל להתפלל וכמבואר בשו"ע (רסא, ב) ובשו"ת ארץ צבי (ח"א סי' ס) הביא דברי השפת אמת שיועיל ע"י שיעשה תנאי קודם התפילה שיהיה תוספת כמה זמן שצריך קודם השקיעה ובכך יצא, ולגבי מנחה הרי היא מדרבנן ויכול להתפלל בזמן שהוא ספק, ונראה שכ"ז הוא רק אם קבל בפיו ואם לא קבל בפיו יכול לחזור בו, ומ"מ יש לדקדק ולהקפיד לגמור תפילת מנחה בער"ש לפני השקיעה ולקבל תוספת שבת אחרי מנחה.
קבל שבת אם יכול לשאול ולהתיר קבלתו
בט"ז (תר, סק"ב) כתב שמותר לערב (עירובי חצירות) אפילו לאחר שקיבל עליו שבת, וכן בדרך החיים מצדד לפסוק דכל שבות לצורך מצוה מותר אפילו אחר שקיבלו הציבור שבת וכו', ובודאי לא היה דעת הציבור לקבל על עצמם התוספת וכו'.
ולדברי הלבוש (רסג, יז בהגה"ה) גם לכל שאר עניני מלאכות אפילו אינם מצוה, ואפילו מלאכות דאורייתא, אם טרוד ונחפז עליהם, ושכח וקיבל עליו שבת, יכול לישאל על קבלתו כדין נדר, בפני שלושה ובפתח חרטה כדין, ולעשות מלאכתו. ויש הלמדים מדבריו להתיר גם לאחר הדלקת נרות שבת, על ידי התרה בפני שלושה או הפרת הבעל, אך כתבו האחרונים לדון ביסוד דברי הט"ז, וכן בדברי הלבוש המשווה קבלת שבת לנדר, ולכן אין להתיר בשופי, ובפרט כשיוכל לעשות על ידי אחר שעדיין לא קיבל שבת, ובכל ענין אין דברי הלבוש אמורים אלא בקבלת יחיד, אבל לאחר קבלת הציבור שהיחיד נגרר אחריהם, שוב לא יועיל התרה בכל ענין, זולת במקום מצוה עוברת התלויה בזמן, וכדברי הט"ז הנ"ל, (ואז אין צריך התרה).
מעלת תוספת שבת
כתב הפלא יועץ (ערך תוספת שבת) תוספת שבת ותוספת יוהכ"פ ציונו בהם יוצרנו להוסיף מחול על הקדש ולא ללמד על עצמם בלבד יצאו אלא ללמד על הכלל כולו שחייב אדם להוסיף על מצות התורה וכבר בא מפורש ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי שחייב אדם לברוח מאה שערים של היתר כדי שלא יכנס בא' של אסור וכתיב נמי קדושי' תהיו ופי' רז"ל פרושים תהיו קדש עצמך במותר לך וחייב אדם להיות מוסיף והולך תוספת קדושה מידי יום יום לא תשבע עינו כמו שאוהב כסף לא ישבע כסף והתוספת מורה על היותו עובד מאהבה כי מים רבים של הבלי העוה"ז לא יוכלו לכבות את האהבה וכבר כתבו ספרי המוסר שטובת ומעלת התוספת הוא כשהוא מרובה על העיקר לא שיהא התוספת מבטל העיקר באופן שצריך פלס ומאזני משפט פעמי' יוסיף ופעמי' בטולה של תורה זהו קיומה א' המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.
לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com
