בעיר פרידלנד, פרצה שרפה גדולה בעיר. האש הלוהטת כילתה בית אחר בית ללא חמלה. יהודים תושבי העיר התרוצצו סביב, בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדליקה. רק לאחר מאמצים מרובים שככה הבעירה, אולם זה היה לאחר שהדליקה כבר כילתה רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה עיי חרבות.
רבי עקיבא איגר- רב הקהילה, השתדל בכל כוחו לעזור לאומללים אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים הנבנים: "בחוזה הבניה שייעשו עם הפועלים, ייכתב במפורש כי ביום השבת תשבות המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום".
היהודים קיבלו את החלטתו של הרב ללא עוררין, למעט אחד שהעז להפר בגלוי את התנאי. היה זה 'גביר העיר', עשיר ועז פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב. הוא הורה לפועליו להמשיך לבנות את ביתו גם בשבת, בכדי לזרז את הבניה ולסיים את בניתו מהר ככל האפשר.
בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה, שרר שקט ושלוה בעירה. באשמורת הבוקר צעדו היהודים בנחת לתפילת שחרית בבית הכנסת וטליתותיהם על שכמם, כאשר לפתע נשמע קול הלומות פטישים באוזניהם. היו אלו פועליו של העשיר שעבדו במרץ בבניית הבית כאילו מדובר באחד מימי החול.
השמועה הגיעה גם לאזנו של ה'מרא דאתרא' רבי עקיבא איגר שהזדעזע מחילול השבת בפרהסיה שבתוך עירו. שלח הרב לקרוא אליו את העשיר. הגיע השליח לבית העשיר, "אמור לאדונך, כי רב העיר קורא לו לבוא אליו", ביקש השליח. המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו: "אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב".
חזר השליח אל הרב וסיפר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא. בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום השבת, ומי שחס על כבוד הקב"ה שלא יבנה ביתו בשבת, אפ"י ע"י גוי. וכך סיים הרב את דבריו בכרוז: "וכל הפורץ גדר ישכנו נחש".
השמש מילא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך הגביר לא שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים. ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה דיבר בחום על גודל האיסור של חילול שבת. שוב קרא בקול רם את הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באוזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי שימרה את פיו ויבנה בשבת – בית זה לא יתקיים.
לגלג הגביר על דברי הרב והמשיך לבנות את ביתו גם בשבת, ואכן, תוך זמן קצר עמד הבית על תילו, גדול ומפואר מכל שאר בתי העיר. העשיר היה גאה מאוד בביתו החדש והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה, אולם כעבור זמן נפלה פתע פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה.
קרא הגביר למהנדס מומחה לבדוק את סיבת התמוטטות התקרה. לאחר שבדק היטב את כל הקירות, מצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית. "התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות בבית הזה", אמר המהנדס, "צאו מכאן מיד ופנו את הבית, כי יש לבנותו מחדש".
השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל שחו אודותיו: הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. "אין זאת, אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק לבו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", אמרו האנשים זה לזה. את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה, פחד העשיר לגור בו ומכרו לאיש אחר.
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם: שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַה' כָּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת: [שמות פרק לה]
הנה בפרשת כי תשא לאחר הציווי על מלאכת המשכן, הקב"ה מבקש ממשה רבינו להזהיר את ישראל על שמירת השבת, ואילו בפרשתנו מקדים משה רבינו להזהיר על השבת לפני שהוא מצוה על מלאכת המשכן. ואמנם, משה רבינו עושה כן כדי ללמד את ישראל שהשבת חשובה יותר, ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן.
אולם הדברים עדיין טעונים ביאור, משום שבפרשת כי תשא, אזהרת השבת נאמרת בלשון מיעוט: ' אך את שבתותי תשמורו' , וכל אכין ורקין – מיעוטין, למעט שבת ממלאכת המשכן. ולכאורה, במקום למעט, היה הקב"ה מצווה על השבת לפני המשכן, כפי שעשה משה רבינו, ומכך היינו לומדים שהשבת חשובה ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן?!
מיישב ה'כלי יקר': השבת יש בה משום כבוד הקב"ה , להורות כי הוא ית' חידש את עולמו, ואילו המשכן מורה כולו על כבוד ישראל , שויתר הקב"ה לישראל ומחל להם עון העגל והשרה את שכינתו בתוכם. לפי זה מובן, הקב"ה חס יותר על כבוד ישראל ולכן הקדים את המשכן -המורה על כבוד ישראל-, לשבת -המורה על כבודו-, ובכדי ללמדנו שהשבת אינה נדחית מפני מלאכת המשכן, כתב את אזהרת השבת בלשון מיעוט 'אך…'.
אולם משה רבינו חס על כבוד הקב"ה יותר מכבוד ישראל, וע"כ הקדים את השבת למשכן, וממילא מהקדמה זו כבר ילמדו ישראל שהשבת חשובה ואינה נדחית מפני מלאכת המשכן.
האניה בה הפליג מרן הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק מבריסק זי"ע אל ארץ הקודש, עמדה להגיע אל היעד. אלא שהשמש גם היא עמדה לשקוע ולהביא עמה את השבת הקדושה. לחרדתו של הרב מבריסק, חניית האניה התארכה ואיימה להסתיים אחרי כניסת השבת. אחוז חיל ורעדה, הביט הרב לסירוגין בשעון ובשמש, שואל כל העת את הנוסעים סביבו: "מתי מתעתדת האניה לעגון?"
לאחר שעה מורטת עצבים, עגנה האניה על חוף מבטחים. היה מספיק זמן עד שקיעת החמה, אולם הרב מבריסק הודיע לבני ביתו: "אצלי כבר שבת…". הוא מיהר לרדת מהאניה והורה להשאיר עליה את החפצים, ולא שם ליבו כלל וכלל לכך שהמזוודת נשארות שם כהפקר וישנו חשש ממשי שיגנבו או ייאבדו.
בקשה בתו הקטנה ליטול עמה שרשרת אחת שקיבלה מתנה מאמה הי"ד, "הרי לא נשאר לי אף מזכרת מאמא, רק השרשרת הזו…" – התחננה הבת – "היא יקרה לי מאוד והשבת טרם נכנסה…!" והרב מבריסק השיב בחמלה: "בתי היקרה! אף אני משאיר שם את הכתבים של אבי מרן רבי חיים מבריסק, את הרי יודעת כמה הם יקרים לליבי וכמה מסרתי את נפשי עליהם, אך השבת היא מעל הכל…" כששמעה הבת שכתבי הסבא נשארים באניה, מפני שהוא חס על כבוד הקב"ה , נחה דעתה, והבינה כי בשעה זו באמת אי אפשר לקחת כלום מהאניה.
"שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֘ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒" חכמינו ז"ל למדו [מכילתא]: "כשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה" . כלומר, כמו שהתורה מצווה על שביתה ממלאכה ביום השבת, כך התורה מצווה לעבוד בימות השבוע. ולכאורה קשה להבין את הדברים כפשוטם. וכי יהודי מצווה על עבודה? וכי אם ירש הון רב, גם עליו מוטל לצאת לעבוד?!
אלא שבאה התורה ללמדנו איך צריך להיות היחס שלנו לעבודה – למלאכה – לפרנסה. כלל ראשון: האדם צריך לעבוד בעבודה – ולא העבודה אצל האדם; כלומר צריך לדעת לשים את הגבולות, לא עובדים כשמתפללים, ולא כשאוכלים, ולא כשנמצאים בבית עם הילדים. כלל שני: העבודה היא אמצעי להביא פרנסה – ולא המטרה עצמה. כלל שלישי: גם בעבודה השוטפת מוטל עלינו להרים ראש מהמים, ולזכור כי הקב"ה הוא הנותן לך כח לעשות חיל.
דבר זה נרמז בפסוק "ששת ימים תֵעשה מלאכה". לא כתוב "תַעשה" מלאכה, אלא תֵעשה, דהיינו נעשית מאליה. העבודה צריכה להיות בבחינה כזו, שהאדם יאמין באמונה שלמה שפרנסתו שלוחה ומוכנה משמים, והעבודה היא רק אמצעי להגיע לפרנסה.
"וביום השביע יהיה לכם קודש" – הוקשה המלאכה לשבת, כשם שהשבת מוכנה מששת ימי בראשית ואין כל צורך להכין אותה, כך כך גם הפרנסה מזומנת מששת ימי המעשה.
"שבת שבתון לה'" – כשאדם נוהג כן, וממילא כל השבוע שלו בבחינת שבת, אזי השבת שלו הרבה יותר גבוהה, היא שבת שבתון לה'!.