עגמומיות יתר ניכרה השבוע על פניהם של השדרנים באולפנים. גם טורי הפרשנות ברוב כלי התקשורת שידרו חמוציות רבה. "מי האמין שהממשלה הזו תחזיק מעמד אחר מה שקרה בשבעה באוקטובר ותעביר את התקציב ברוב עוד יותר גדול מהצפוי", תהו הפרשנים בפנים קודרות.
על פי כל ההערכות הפוליטיות, ממשלת נתניהו משייטת לה בבטחה לעבר יעדה: מועד הבחירות הקבוע בחוק בעוד כשנה וחצי (ט"ז חשוון תשפ"ז), כאשר רק היא תוכל להקדים את הבחירות כרצונה. הדבר תלוי כמובן בדבר מרכזי אחד: העברת החוק שיאפשר את המשך לימודם של בני הישיבות. אם החוק הזה יעבור, סלולה הדרך לבחירות במועדן.
יריביו של נתניהו שהתקשו להשלים עם המהלך וקיוו שהממשלה לא תעביר את התקציב, נאלצו להודות בהצלחתו, תוך ניסיונות להסביר את "תרגיל ההטעיה" שביצע. לדבריהם, כל העימותים שלו בשבועיים האחרונים עם ראש השב"כ רונן בר וההחלטה להדיחו, כמו גם הדיונים בממשלה על הדחת היועמ"שית ואפילו העימותים של שר הביטחון מול הרמטכ"ל (הרחבה בהמשך), נועדו להסחת דעת מהתקציב.
נתניהו ביקש להעסיק את המחאה עם כל הדברים מסביב, ובלבד שלא יפריעו לו להעביר את מה שיכול היה להפיל את הממשלה – סיכול העברת התקציב. לצורך כך פעל בכל הגזרות ובכל החזיתות, תוך חשש עד הרגע האחרון, שנפתלי בנט יצליח לסחוב לו מהליכוד כמה ח"כים (חפרפרות), שיצביעו נגד התקציב תמורת שריון ברשימתו העתידית – לה יש (בסקרים) יותר מנדטים ממועמדים.
נתניהו הידוע כפרנואיד פוליטי, לבטח נזכר טרם ההצבעה על התקציב באותו "ליל חניונים" מפורסם, כאשר ח"כים התחבאו ברכבם והתפרצו ברגע האחרון למליאה כדי להכשיל את הצעת החוק, שנועדה אז למנוע את הקדמת הבחירות ב-2020.
הפעם כאמור נסגרו כל הקצוות עוד קודם, כאשר נתניהו חיבר אליו מחדש את גדעון סער, שהצהיר בעבר שלעולם לא יעמוד עוד לצדו ויפעל להפלתו, החזיר את בן גביר לממשלה ודחה את העברת חוק הגיוס לכנס הקיץ. המשוכה האחרונה, היא זו שתפיל את הממשלה, אם הפעם לא יעמוד בה.
"פנינו עתה להעברת התקציב הבא בעוד שנה", הכריז בניצחון שר האוצר סמוטריץ', מיד לאחר ההצבעה. אולם על פי תקדימי ההיסטוריה, מתקשות הממשלות להעביר תקציב בשנה האחרונה לכהונתן. כל מפלגה מנסה למצב את עצמה ולהדגיש את יעדיה רגע לפני הבחירות, והדבר מתבטא באי יכולת להעביר את התקציב.
אולם עד אז מתכוון נתניהו לנצל את השנה הקרובה למהלכים גדולים, על מנת להשכיח את מחדל הטבח, שנוגע גם לממשלתו. לצורך כך ישאף לסיים את המלחמה לאחר פירוק החמאס, החזרת החטופים, תקיפה באיראן ועיצוב מחדש של המזה"ת. יחד עם טראמפ, ינסה להרחיב את "הסכמי אברהם" ומי יודע – אולי הסכם עם סעודיה (ופרס נובל לשלום).ובינתיים הצליחה הקואליציה להעביר אתמול את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, וגם זה קשור לבחירות הבאות.
שר המשפטים יריב לוין, נשם סוף סוף לרווחה, כאשר פרויקט הדגל שלו עבר אתמול בכנסת. לוין שנכשל עם העברת הרפורמה המשפטית, הצליח יחד עם גדעון סער, להעביר את הפשרה שהציעו השניים בנושא חוק שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים.
ההישג הגדול לדעת לוין וסער, נעוץ בהוצאתה של לשכת עורכי הדין החוצה מהוועדה. זאת לאחר שהיא הפכה לגוף פוליטי עם המון בחישות ואפילו עם חשדות לשחיתות. על פי החוק החדש תכלול הוועדה תשעה חברים, בהם שלושה שופטי ביהמ"ש העליון, שני שרים, שני ח"כים – אחד מהקואליציה והאחד מהאופוזיציה ושני נציגי ציבור – עורכי דין עם כשירות לכהן כשופטים בביהמ"ש העליון, שיבחרו אחד על ידי הקואליציה והשני על ידי האופוזיציה. החוק אמור להיכנס לתוקפו החל מהכנסת הבאה.
באופוזיציה ובארגוני המחאה ראו את החוק הזה כ"קץ הדמוקרטיה". בתחילת השבוע יצא העיתון הכלכלי "דה מרקר" המבטא את עמדת המחאה בכותרת ענק: "שבוע אחרון לדמוקרטיה", כשהוא מציין את הדחת היועמ"שית – שעלתה בתחילת השבוע בממשלה, "העברת תקציב מושחת" ו"השתלטות על הבג"צ".
"אם הלו"ז הזה שקבעה הממשלה ימומש, הרי שביום חמישי הצהרים (אתמול), ישראל כבר לא תהיה אותה מדינה שהכרנו" כתב העיתון הכלכלי תוך שהוא מבכה על "ההפיכה המשטרית".
בשעה ששורות אלו נכתבות – נראה (מהחלון) שהתחזית הזו התבדתה. המדינה לא הפכה לדיקטטורית ואין כל סימני טנקים ברחובות. היחידים שנמצאים שם הם אנשי המחאה, וגם הם במספר מצומצם בלבד. הציבור לא קנה את ההפחדות ולא הגיע בהמוניו לכיכרות כפי שייחלו אותם אנרכיסטים חוסמי הכבישים, שהפגינו אלימות ביום ההצבעה על התקציב כלפי הח"כים שעשו דרכם לכנסת.
המגוחך בכל העניין הוא, שהחוק אמור לחול רק מהכנסת הבאה. כלומר, אם השמאל בטוח שהוא ינצח את הבחירות הבאות ונתניהו ילך הביתה, הרי שהם יבטלו את החוק הזה מיד לאחר שיזכו בבחירות. כך גם הצהירו ראשי מפלגות האופוזיציה שיעשו.
בהודעתם המשותפת קבעו: "בממשלה הבאה נדאג שהחוק לשינוי הוועדה לבחירת שופטים יבוטל". אולם מיד לאחר מכן הגיעה הודעה נוספת של "יש עתיד" בה ציינו כי עתרו לבג"צ נגד החוק. וכאן הבן שואל: לצורך מה עתרתם? במקום לעתור, תנסו לשכנע את הציבור שיבחר בכם בבחירות הבאות, תקימו ממשלה ותבטלו את החוק! ללפיד הפתרונים.
מאידך, לנתניהו טוב שהחוק הזה יחול רק מהכנסת הבאה. באופן זה הוא יוכל למקד את קמפיין הבחירות הבאות שלו סביב הסוגיה המשפטית הזו. עדיף לו לעסוק בענייני הבג"צ ושופטיו, מאשר במחדלי הטבח, שגם לו יש חלק בהם.
פרספקטיבה על ה"אלטרנטיבה"
באופוזיציה תלו הרבה תקוות במפלגות החרדיות, כדי שיסכלו השבוע את העברת התקציב בגלל אכזבתן מנתניהו על רקע עיכוב החוק המאפשר את המשך לימוד תורתם של בני הישיבות. משזה לא קרה, הסבירו "הפרשנים" (ברשעות ובלעג), שלחרדים אין שום ברירה ואין שום אלטרנטיבה, ולכן הם הצביעו עם הממשלה. "גם הם מבינים שאם הממשלה תיפול, תקום ממשלה חדשה, שתהיה קשה עבורם הרבה יותר", הסבירו.
דברים דומים נשמעים גם מסביבתו הקרובה של נתניהו. "המפלגות החרדיות צריכות להבין ששום דבר טוב לא מחכה להן במקום אחר. אין להן אלטרנטיבה", הם אומרים.
כאן בדיוק המקום להבהיר: כאשר הדברים הללו נאמרים משמאל, ניחא. זו הרי המטרה של האופוזיציה – לחפש סדקים בקואליציה ולנסות לסכסך בין כל חלקיה. אולם כאשר דברים דומים נשמעים מסביבתו הקרובה של נתניהו, צריך להתייחס אליהם בהתאם ולהשיב, על פי מה שהיה השבוע בפגישת גדולי ישראל שליט"א.
לאחר בירור מקיף על מה שהיה בפגישה, אפשר לציין ולומר שהמילה "אלטרנטיבה" אינה מילת גנאי. כל האפשרויות נבחנות בכל רגע נתון ולרוח הדברים הללו, היו שותפי דעה כל גדולי ישראל שהתכנסו יחד.
כאשר נכנסים יותר לעומק הדברים מגלים, כי הנציגות החרדית על כל גווניה הייתה שותפה נאמנה לממשלה ולעומד בראשה לאורך כל הדרך, ולא עליה מוטלת חובת ההוכחה. הנאמנות הזו הייתה בשעות הסוערות לפני המלחמה, עם התמיכה ברפורמה המשפטית, שלציבור החרדי אין ממילא שום טובה ממנה. כבר הוכח ששופטים שמרנים ימניים, יכולים להזיק לאינטרסים החרדים לא פחות (ואולי יותר) משופטים ליברלים. "אין לנו עניין בשופט הדת"ל סולברג, יותר מאשר שופטים אחרים" אמר לא מכבר יו"ר דגל התורה, ח"כ הרב משה גפני, כאשר שאלנו אותו על המחלוקת בעניין מינוי נשיא לביהמ"ש העליון.
בד בבד גם בשעות הקשות שלאחר המלחמה, גילתה הנציגות החרדית נאמנות רבה לממשלה ולנתניהו, ולא הצטרפה לשום יוזמה כזו או אחרת נגדו. הנאמנות הייתה מוחלטת. אולם צריך להבהיר: שותפות צריכה להיות בנויה באופן ששני הצדדים מרוויחים ממנה. ראוי אפוא לבחון את הדבר באופן יסודי, האם אכן כך הוא המצב הנוכחי.
לא סוד הוא, שרבים בציבור החרדי מזדהים עם תחושת הנרדפות של נתניהו על ידי המערכת המשפטית והתקשורת. אולם כשנעשית בדיקה ורואים את גובה המחיר שמשלם הציבור החרדי בתמיכה בנתניהו, וכאשר הרדיפה הזו מתעצמת גם נגד הציבור החרדי בכל נושא ועניין ובעיקר בסוגיית חוק הגיוס, קיימת התפכחות בשאלת ההזדהות האוטומטית הזו. לפיכך המילה "אלטרנטיבה" כבר אינה מילת גנאי והיא נשמעת יותר ויותר בהזדמנויות שונות.
מה באמת היה בפגישת גדולי ישראל?
נחזור לפגישת גדו"י שליט"א השבוע: רוח הדברים בחדר פנימה הייתה, שאין עוד מקום להבטחות ולתירוצים של ראש הממשלה. הגיע הזמן למעשים. אי אפשר להטיל ולזרוק את האשמה בכל פעם על מישהו אחר. פעם זה בגלל שר הביטחון (הקודם), ופעם זה בעטיו של הרמטכ"ל (הקודם). פעם זה יו"ר ועדת חוץ וביטחון ח"כ אדלשטיין, ופעם בגלל היועמ"שית בהרב מיארה.
התירוצים חוזרים על עצמם שוב ושוב בווריאציות שונות, בעוד שכולם יודעים, שכאשר יש דברים שחשובים מאד לליכוד ולעומד בראשו, הם יודעים כיצד להתגבר עליהם מבלי להתחשב בכל "ההפרעות" מסביב.
במילים אחרות ופשוטות: מה שחשוב לציבור החרדי, נתקל בתירוצים, ואילו מה שחשוב לקואליציה ולראה"מ, מבוצע בנאמנות מוחלטת של המפלגות החרדיות, גם אם זה מזיק להן בדעת הקהל. לפיכך התחושה היא שאם מסתמכים רק על הבטחות ולא על מעשים, אז אולי צריך לבחון גורמים נוספים שמעניקים הבטחות, אך לא יצא עליהם שם, שלא עומדים בדיבורם.
כך או כך, אך טבעי היה שהליכוד כולו יתגייס לסייע להעברת חוק הגיוס מתוך רצון והבנה להמשך השותפות הקואליציוניות. אלא שבפועל קיימים מספר ח"כים בליכוד, שמתבטאים בקיצוניות ובשלילה נגד חוק הגיוס, אף שחלקם כלל לא נבחרו אלא שוריינו ברשימה (ח"כ סעדה). הח"כים הללו אינם מבינים שמקומם בכנסת הבאה ובשלטון אינם מובטחים (אלא אם קיבלו הבטחה לשריון מקום ברשימת בנט). ההתבטאויות הקיצוניות שלהם נגד החרדים, אינן שונות מההתבטאויות של ליברמן וחבריו.
נתניהו עצמו מנסה להוריד את גובה הלהבות, ושלשום בנאומו בכנסת בעניין חוק התקציב דיבר בעד "אחי החרדים", כאשר הסביר כיצד אסור להפלותם בתקציבים. אולם זה היה טיפה בים, ונועד בעיקר להגן על התקציב. בימים רגילים של הסתה חמורה נגד הציבור החרדי, לא נשמע קולו.
ולסיום (בהערת אגב), היו כלי תקשורת שברוב להיטותם לספר על מה שהיה בחדר פנימה בפגישתם של גדולי ישראל השבוע, נסחפו בדיווחי פייק ניוז, כאילו נאמרו בתוך הפגישה כינויי גנאי נגד ראש הממשלה. כל מי שמכיר את שיחם וסיגם של גדו"י מבין לבד שהדברים לא יצאו מפיהם הקדוש. הסוגיה כולה מונחת עתה לפתחם והם שיצטרכו כמו תמיד לקבוע ולהחליט על הצעדים הבאים.
לפי שעה הורו מרנן ורבנן שליט"א לנציגים להבהיר לנוגעים בדבר שהיהדות הנאמנה לא תשלים עם אי מימוש ההבטחה להסדרת מעמדם של לומדי התורה באופן שמי שתורתו אומנותו יוכל להמשיך ללמוד ללא הפרעה כפי שהיה מקדמא דנא, ולא תשלים עם הפגיעות הקשות בהם ובמשפחותיהם.
הסתה ללא גבולות
אם הייתה תחרות בכנסת על אמירות הזויות ומופרכות, הייתה חה"כ נעמה לזימי קוטפת את המקום הראשון ללא שום קושי. לאחר האמירה ההזויה הקודמת שלה, לפיה יאיר נתניהו יצא לגלות במיאמי לאחר שהיכה את אביו (לא היה ולא נברא), הגדילה לעשות השבוע, כאשר אמרה מעל דוכן הכנסת, שראש הממשלה חשוד בבגידה. יו"ר הכנסת קרא לה לחזור מדבריה, אך היא התעקשה וסירבה.
במקום השני (והלא מכובד) זוכה חה"כ מירב כהן, שהורחקה השבוע מהמליאה, לאחר שקראה לעברו של נתניהו: "אתה הדבר הכי טוב שקרה לחמאס". במילים אחרות, גם היא האשימה אותו בבגידה. מיותר לומר שגם היא לא חזרה בה.
מסתבר שלזימי וכהן אינן לבד. המילה בוגד על כל הטיותיה הפכה למילה שכיחה בקרב הרל"ביסטים. היא לא נאמרת על ידי השוליים, אלא נישאת בפומבי בתקשורת, ברחובות ובהפגנות על ידי מובילי המחאה.
וכך אם בעבר נהגו בתקשורת להסות את כל מי שפולט מפיו את המילה עם השורש ב.ג.ד, בטענה שמדובר בהסתה לרצח, תוך תזכורת לרצח רבין וכל מה שארע סביבו, הרי שעתה המילה בוגד נאמרת ללא כל מעצורים. בדרך כלל היא מכוונת כלפי נתניהו, אך גם שרים אחרים נתקלים בה.
מי שספג לאחרונה את המילה הזו, היה בני גנץ, יו"ר המחנה הממלכתי. היה זה בהפגנה בשבוע שעבר, כאשר אחד מאנשי המחאה קרא לו בוגד. גנץ התקשה להשלים את זה, פנה בזעם אל האיש והיה קרוב להכותו. ברגע האחרון ממש, השתלט על עצמו והתקרית נמנעה.
בשונה מגנץ, נתניהו כבר התרגל לקריאות הללו ומתעלם מהן. בעבר יצא נגד הקריאות "בוגד" שהופנו ליצחק רבין. השבוע חזר וסיפר כי יש הטוענים נגדו, שהוא עמד בצד, שתק ולא הגיב, כאשר קראו לרבין בוגד לאחר הסכמי אוסלו. "שקר שחוזרים עליו שוב ושוב, אינו הופך לאמת", אמר נתניהו. "אמרתי אז מעל אין ספור במות, שרבין לא בוגד. הוא טועה, אבל אינו בוגד".
כך או כך, מיד לאחר רצח רבין, נחשבה המילה בוגד למסוכנת ויצאה כליל מהלקסיקון הפוליטי, כיוון שהיא התפרשה כקריאה לאלימות עד כדי רצח. אולם לאחרונה חזרה המילה הזו למרכז השיח של אנשי המחאה והשבוע היא הגיעה כאמור גם למליאת הכנסת בנאומה של לזימי. מלבדה משתמשים במילת ההסתה הזו גם ראשי מפלגות ודוברי שמאל בתקשורת.
אף שיש המנסים לומר, שהעוקץ ניטל מהמילה בוגד, עקב השימוש התכוף בה, עדיין יש לחוש לתוצאותיה. אז נכון אמנם, שיגאל עמיר נמנה על אנשי הימין, אבל כיום מי שמדבר על מלחמת אזרחים, זה השמאל, ובראשם נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר אהרון ברק. "יהיו יריות, יישפך דם. אנחנו קרובים לזה", הזהיר ברק, ולא ציין מאיזה צד זה יקרה. המילה בוגד עלולה לשמש כזרז לכך. ראו הוזהרתם!
עמית והעימות
העימות המתוקשר בין נפתלי בנט לעיתונאי עמית סגל, לא היטיב עם ראש ממשלת הסקרים. במקום להתעלם מהפרשנות של סגל, שהסביר כי בן גביר חזר לממשלה בעיקר בגלל עלייתו בסקרים של בנט, והחשש של נתניהו, שבנט יפנה לאחר מח"כי הליכוד ויציע לו שריון ברשימתו העתידית, התעמת בנט עם הפרשן וכתב לו: "היית עיתונאי מוערך, עמית, הפכת לשופר נרצע". בנט לא הסתפק בכך והוסיף: "קשה לי ולרבים אחרים להבין, מה נהיה ממך ומדוע אתה בוחר להגן על ממשלת המחדל".
בהערותיו אלו הוכיח בנט, כיצד הוא מנסה להשתלט גם על דעות הפרשנים. סגל עצמו לא נותר חייב והשיב לבנט באריכות, תוך שהוא מציין שתגובת בנט נכתבה 17 דקות אחרי שהשבת נכנסה בירושלים (עיר מגוריו של סגל).
בתחילת תשובתו, מספר סגל כיצד בנט מתחמק בתירוצים שונים ממתן ראיונות. "אני יכול להבין את בנט: אם בוחנים את הסקרים מגלים שבערך מחצית ממצביעיו הפוטנציאליים תמכו בבחירות האחרונות בגוש נתניהו ומחצית בגוש היריב. רק משוגע או אדם ערכי במיוחד יבוא להתראיין, כאשר ברור לגמרי שכל אמירה שלו תרחיק חצי מבוחריו. זה מגונה ברמה העקרונית, אבל פוליטית זה חכם".
סגל בכל זאת תוהה ושואל: "מה קרה, בעצם, שהאיש לא אומר מילה על עסקת חטופים, מתחמק מכל עמדה על הלחימה בצפון, לא אומר דבר על סיפוח או טרנספר, אבל הנושא היחיד שאליו התייחס בלי להתחמק ובלי להתבלבל הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 12. האיש שלא אמר כמעט מילה על סרבנות בשנת המחאה, ולא אומר כלום בימים אלה, שלא מעיר לגופם של גולן ונתניהו – מדבר דווקא על עיתונאי?"
לדברי סגל, הסיבה שבנט התנפל עליו קשורה לאזכורים שהוא (סגל) העלה על בנט, בין השאר על מתקפות משולחות רסן שלו מהעבר נגד בג"צ. "כיסיתי כבר שישה ראשי ממשלה ואצל כולם העסקתי את הארכיון שעות נוספות", מספר סגל. "שרון היה נוהג להתעלם, אולמרט לא התייחס, נתניהו לא הגיב, לפיד היה מחייך בביטול, ברק מחליף צחוקים, היחיד שיצא מעורו הדק הוא בנט. אז למה?"
ההסבר לדעת סגל קשור לעצת יועציו, הקוראים לו לשמור על זכות השתיקה כדי לא לפגוע בעצמו, כפי שיוסבר מיד.
סקרים משקרים
החשש העיקרי של נפתלי בנט, הוא להישאר בסופו של דבר קירח משני הכיוונים: אלוף הארץ בסקרים, עם התרסקות בקלפי, כמו בכל הפעמים הקודמות. לפיכך הוא מאמץ כעת עמדות הקרובות יותר ל"קפלן", בדיוק כמו זהות יועציו.
"זו הסיבה שבגללה, שעתיים לפני שמתקפת הביפרים יצאה לדרך, בנט התראיין בעיתון גרמני והציע שם לשקול את האפשרות של הפסקת אש "ולהילחם ביום אחר". הוא הכיר, כמובן את תכנית הביפרים, אבל יש בייס חדש שרצה בסיום המלחמה", כותב סגל.
לדבריו, "כשם שבבחירות 2021 בנט לקח את קולות מצביעי הימין כדי לעמוד בראשות ממשלת מרכז שמאל, כעת התכנון האסטרטגי, אם לא יצליח לכבוש את ראשות הממשלה, הוא לקחת את קולות מצביעי המרכז וללכת לממשלת ימין. על כן הוא חייב לשרוף לעיניהם את כל הגשרים, גם אם זה 17 דקות אחרי כניסת השבת בירושלים".
ולסיום כותב סגל, כי מי שהכניס את ההשתלחות הפראית בעיתונאים לספר הכלים של פוליטיקאים בישראל, זה לא נתניהו ב-2017 אלא בנט ב-2015. ההבדל: כמה מגדולי מותקפיו בעבר, הם היום מגדולי מתודרכיו.
אין מנוס אלא לבדוק כמה באמת שווה בנט במנדטים. הסקרים כאמור מיטיבים עמו ומעניקים לו מספר הנע בין 20 ל-30 מנדטים. גם בשאלת המועמד העדיף לראשות הממשלה, גובר בנט על נתניהו. זאת בשונה מלפיד, גנץ ואיזנקוט, שכל אחד מהם מפסיד לנתניהו בשאלת ההתאמה בסקרים.
בשונה מכל הסקרים שכאמור מפרגנים לבנט, ראוי לבדוק מה חושב עליו הסוקר הבכיר שלמה פילבר, הבעלים של מכון הסקרים דיירקט פולס, שסקריו היו המדויקים ביותר בבחירות האחרונות. לצורך כך יש לזכור תחילה שבבחירות הקודמות, בהן מונה בנט לראש הממשלה, הוא קיבל בסקרים קרוב ל-20 מנדטים, אך סיים את הבחירות עם 6 בלבד.
לטענת פילבר, כך יקרה לבנט גם בבחירות הבאות. לדבריו, "בנט שווה היום בין 14 ל-15 מנדטים, מתוכם מנדט מהימין, אבל הוא יסיים חד ספרתי ויעבור בסופו של דבר לימין". הנה גם פילבר סבור (כמו סגל), שבסופו של דבר, בנט יפנה ימינה וייקח עמו את קולות המרכז שמאל שבחרו בו. בפעם הקודמת הוא עשה זאת לימין כאשר לקח את קולותיו שמאלה. הפעם יגיע תור השמאל להינזק. האם זו הסיבה שבנט מסרב להתראיין ולהתייחס לתזה הזו? ימים יגידו.
מהלומות בצמרת
כאילו לא היה חסר למערכת הפוליטית עימותים בין הקודקודים, פרץ השבוע עימות נוסף והפעם במערכת הצבאית – בין שר הביטחון כץ לרמטכ"ל זמיר. השניים החליפו מהלומות מילוליות בתקשורת, אך דאגו לסיים מהר מאד את המשבר בישיבה משותפת ומחויכת מול המצלמות.
העימות פרץ על רקע פרשה חדשה בעניינו של תא"ל במיל' אורן סולומון, המשמש במילואים בתפקיד בכיר: מנהל לחימה באוגדת עזה. ביום הטבח הגיע סולומון לאוגדה ולחם בגבורה ובאומץ, שזיכו אתו לשבחים רבים. לאחר אירועי הטבח ובמהלך השנה האחרונה, היה סולומון מעורב בתחקיר הפנימי של האוגדה, שם גילה ממצאים קשים על תפקודם של הרמטכ"ל הלוי ובכירים נוספים במטכ"ל על (אי) הקשר שלהם עם האוגדה בשעות הראשונות של הטבח.
סולומון גילה בתחקיר שלו מאמצים לטיוח החקירה, ובמכתב ששיגר לראה"מ נתניהו ולשר הביטחון כץ, האשים את הלוי ובכירים נוספים בפיקוד דרום במחדלים ובטיוח. הבעיה של סולומון הייתה שהוא זוהה עם תנועת "הביטחוניסטים" הימנית.
עם קשר או בלי, זומן סולומון לחקירת מצ"ח (משטרה צבאית חוקרת), כאשר אף אחד לא באמת מבין למה הוא עוכב לחקירה. האם היה זה בגלל החומרים הרגישים, שאסף בסמכות וברשות ואז העביר למחשב שלו? האם בגלל שהגיע גבוה מדי בתחקיר שלו, כפי שטען? ומדוע הודח מתפקידו לאחר כל השבחים שקיבל על הלחימה שלו? סביר להניח שהדברים יתבהרו בהמשך.
מי שנכנס לעובי הקורה, היה שר הביטחון כץ, שפרסם הודעה לפיה הורה לזמן אליו בהקדם את תא"ל סולומון, כדי שיציג בפניו את התחקיר אותו ביצע על הטבח. כמו כן פרסם כי בכוונתו לדרוש מהרמטכ"ל לבחון את התנהלות הפרקליטות הצבאית בפרשה.
אלא שכאן ציפתה לכץ הפתעה שלא ציפה לה: הרמטכ"ל זמיר פרסם הודעה חזרה באמצעות דובר צה"ל, לפיה "הרמטכ"ל לא מקבל הנחיות דרך הודעות בתקשורת". זמיר הוסיף כי הוא מגבה את גופי אכיפת החוק בצבא ובכך סימן לכץ את גבולות התערבותו. שר הביטחון מצדו פרסם הודעה נוספת בה אמר כי הוא ייתן הנחיות לרמטכ"ל הכפוף לדרג המדיני בכל דרך שימצא לנכון.
חילופי הדברים הללו הובלטו על ידי הכתבים הצבאיים, שגיבו כמובן את הרמטכ"ל, תוך טענה מגוחכת לפיה הממשלה מנסה להשתלט גם על הצבא, לאחר שכבר השתלטה על המשטרה. בהקשר זה מעניין היה לראות כיצד עיתונות השמאל מצטרפת גם כן לחגיגה, ומגבה את הרמטכ"ל, לאחר שבימים הראשונים בתפקידו, גינתה אותו על החלטתו שלא לקדם את דובר צה"ל היוצא דניאל הגרי לדרגת אלוף. "זהו הרמטכ"ל 'הכהניסט' הראשון" נכתב נגדו, בגלל התבטאויותיו ההתקפיות נגד החמאס. שוב התברר כיצד האידיאולוגיה נזרקת הצידה, כל אימת שאפשר לחבוט בממשלה.
שורה תחתונה: כ"ץ וזמיר נפגשו ביוזמתו של הרמטכ"ל והודיעו כי הם "עובדים יחד בשיתוף פעולה מלא". כ"ץ ויתר על הזמנתו של סולומון לפגישה עמו, והאיש ייאלץ להתמודד בחקירת מצ"ח לבדו. כך הסתיים לו (בינתיים) עימות נוסף בין הדרג המדיני לצבאי.
המאבק על הנרטיב
קשה להסתיר את טביעות האצבע של לשכת ראה"מ מחד ושל השב"כ מאידך, בעודם מתדרכים זה נגד זה, מי אחראי יותר למחדלי הטבח. התדרוכים הללו תפסו השבוע תאוצה, כאשר חלק מכלי התקשורת יצאו ב"חשיפות" על כך שהשב"כ הזהיר את נתניהו עוד לפני הטבח, להיכן הולך הכסף הקטארי.
מאידך היו כתבים אחרים שציינו כי נתניהו לא ידע דבר על כך, והשב"כ לא העביר לו את המידע המתבקש. הדיווחים כאמור שיקפו את מי שתדרכו את הכתבים. מדובר במאבק על הנרטיב, כאשר כל צד שולף מסמכים להוכחת עמדותיו.
לכל זה מצטרף הדיווח על מה שארע בתחילת השבוע בישיבת הקבינט. היה זה רגעים ספורים לאחר הדיווח בתקשורת כי השב"כ מנהל חקירה נגד המשטרה על חדירת גורמים 'כהניסטים' לתוכה. השר בן גביר, ששב לממשלה התפוצץ מכעס ועל פי הדיווחים נכנס לישיבה ופתח בצעקות על רונן בר. זה מצדו הכחיש את הדברים, אך העימות נמשך, והיו מי שאמרו כי הוא היה קרוב אפילו לתגרת ידיים.
לאחר הישיבה צוטט בן גביר באומרו כי "רונן בר פועל נגד המפכ"ל, נגד נציב שב"ס, נגד כל האנשים שלי כדי לפגוע בי. הוא צריך לשבת בכלא על מה שהוא עושה לי". ראש השב"כ מצדו השיב בלעג לבן גביר: "אתמול האשמתם אותי בבגידה. היום אתם מאיימים להשליך אותי לכלא. מחר תוציאו אותי להורג".
כך או כך, מי שחשב שהדחת רונן בר, תוציא המונים לרחובות ותיצור את "ליל רונן בר" על פי הדגם של "ליל גלנט" טעה. "ההמונים" שיצאו לרחובות היו כמה מ"גימלאי השכונה" – בכירים לשעבר, שמתגעגעים לימים שקולם היה נשמע יותר.
בהקשר זה אי אפשר להתעלם מדבריו השבוע של שמעון אור, דודו של החטוף אבינתן אור, שהאשים את התקשורת המגינה על ראש השב"כ. "רונן בר חתום על החטיפה של אבינתן", טען אור וציין את מחדליו של ראש השב"כ סביב אירועי הטבח.
דו-עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
"התקציב עבר": מעניין היה לראות כיצד סיקרו בתקשורת את העברת התקציב השבוע. מצד אחד עמדו מתנגדי הממשלה המאיישים את רוב ערוצי התקשורת, שציינו בכותרות שלהם כי "תקציב הגזירות והשחיתות עבר בכנסת". מאידך תומכי הממשלה ציינו כי "אושר התקציב הגדול ביותר בתולדות המדינה". הסיקור האובייקטיבי נחשב לנחלת עבר. הכול פוליטיקה.
"סוף הדמוקרטיה": הביטוי החביב על אנשי המחאה, נשמע השבוע יותר ויותר. זה החל עם הדחת ראש השב"כ, נמשך עם הדיונים להדחת היועמ"שית והמשיך עם החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירות שופטים. "זהו השבוע האחרון לדמוקרטיה", הכריזה התקשורת (ראו לעיל).
"חקירה באזהרה": עוד נושא שהפך השבוע למחלוקת בין המשטרה ליועמ"שית והפרקליטות, והפעם סביב דרישת היועמ"שית לחקור את השר עמיחי אליהו, והח"כים צבי סוכות וניסים ואטורי בעקבות הפריצה לבסיס שדה תימן בקיץ הקודם. המשטרה הודיעה כי לא קיבלה פנייה מסודרת בנושא והח"כים עצמם כבר הודיעו כי לא יתייצבו (בלשכות) החקירה.
שעון קיץ: הוותיקים שבקוראים לבטח זוכרים, שבעבר כל אימת שהנושא היה עולה, היו מנסים לקשור אותו למאבקי דת כאלו ואחרים, תוך הדגשה שהחרדים מתנגדים להזזת השעון ובכך מסיבים נזק למשק וכו'. והנה היום ההתנגדות לשעון הקיץ מגיעה ממדענים, שטוענים שהדבר לא נחוץ, גורם להתקפי לב מרובים יותר ומעלה את רף תאונות הדרכים. אם החרדים היו מתנגדים לשעון הקיץ, סביר להניח שהמחקר הזה היה מוצנע.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' שבגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
