הבחירות הסתיימו והשאלות החלו: מי ניצח? מי הפסיד? מה הולך להיות הלאה? איזו ממשלה תוקם? האם החרדים יהיו בפנים או בחוץ? ומה יהיה עם החוק שכל כך חשוב לנו להסדרת מעמדם של לומדי התורה? ואיך כל זה קשור לאיראן. בתווך אי אפשר להתעלם מהכישלון (שהיה כל כך צפוי) של הסוקרים, כמו גם מהפתעת הבחירות שאיש לא חזה: נהירת הערבים לקלפיות. ננסה לעשות סדר בדברים.
על דבר אחד אין חולק: כל גווני הקשת הפוליטית, מימין ומשמאל, כולל המפלגות החרדיות, הדגישו לאורך כל המערכה שהבחירות הללו הן הקריטיות והחשובות ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. הפעם זו לא הייתה קלישאה. הפעם זו הייתה מציאות.
גוש האופוזיציה, שהתעקש על השם "גוש השינוי", הציב במוקד את החלפת נתניהו, בדגש על אחריותו לטבח. "נתניהו סירב לקחת אחריות", טענו, והזכירו שכל האחראים האחרים – הרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן ושאר המפקדים – התפטרו, בעוד ראש הממשלה נותר בתפקידו. "היעד הראשון הוא הקמת ועדת חקירה ממלכתית", הבטיחו. מלבד זאת טענו שמדובר במלחמה על הדמוקרטיה ומערכת המשפט, על סילוק "הבוגדים" מלשכת ראש הממשלה בעקבות פרשת "קטארגייט", ועל הצורך "לתקן את קלקולי הממשלה".
מנגד, גוש הקואליציה טען שהבחירות הללו הן החשובות ביותר דווקא מסיבות ביטחוניות: איראן ממשיכה להוות איום גרעיני, ובכל יום עלולה לפרוץ מלחמה. הדגש היה שרק נתניהו, כראש ממשלה, יוכל לעבוד בשיתוף פעולה עם הנשיא טראמפ מול האיום האיראני, כפי שכבר הוכח בסבבים הקודמים. טראמפ עצמו העיד על כך ותמך בנתניהו. בליכוד הדגישו את כל מה שהתרחש לאחר הטבח: חיסולם של ראשי ארגוני הטרור ואויבי ישראל באזור – סינואר, נסראללה, חמינאי, הנייה ובכירי חמאס וחיזבאללה. "רק נתניהו יכול להמשיך בכך", טענו.
גם המפלגות החרדיות חשו שמדובר בבחירות הקריטיות והחשובות ביותר, כפי שהסבירו גדולי ישראל שליט"א, שכיתתו רגליהם ממקום למקום כדי להבהיר את חומרת המצב, שהוגדר כפיקוח נפש. במוקד הדברים: הצורך הקיומי של עם ישראל כולו בשמירה על מעמדם של לומדי התורה.
אחוז ההצבעה, שהגיע לשיא של 77.7%, העיד שגם הציבור ראה בבחירות הללו אירוע בעל חשיבות יוצאת דופן, והגיע בהמוניו להצביע. אך טבעי היה שהמדור הזה יסכם את הבחירות וינסה לענות על שלל השאלות שהוצגו לעיל. אלא שהתוצאות אינן מאפשרות לענות על הדברים באופן החלטי ונחרץ.
הסיבה: הבחירות הסתיימו ללא הכרעה. הכותרת שבכל זאת משקפת את מה שאירע היא זו: נתניהו לא ניצח, גוש השינוי הפסיד. על השולחן שלוש אפשרויות: ממשלת אחדות בין נתניהו לאיזנקוט, עם או בלי רוטציה; ממשלת מיעוט של איזנקוט, שתוקם בהישענות על המפלגות הערביות ותעמיד למבחן את הבטחות הבחירות של בנט וליברמן; או סיבוב בחירות נוסף – אפשרות שעשויה לשרת את נתניהו, ולכן מעוררת התנגדות באופוזיציה.
פרשת רע"מגייט
פרשת החשדות להעברת כספים מקטאר לעידוד ההצבעה הערבית, שנחשפה אתמול, תשפיע קרוב לוודאי על התרחישים הצפויים להקמת הממשלה ועל המשך המהלכים בכנסת. גוש השינוי, שחשב אולי להישען על המפלגות הערביות בדרך להקמת ממשלת מיעוט, יצטרך לשקול זאת עכשיו מחדש לנוכח החשדות שנחשפו.
בשמאל הקיצוני ממהרים כמובן לדחות את הדברים וטוענים כי מדובר בחשדות המנוצלים לצרכים פוליטיים. גם איזנקוט אמר שאסור שהחקירה הזאת תדחה את כינוס הכנסת. אולם לנתניהו היא כבר מספקת עילה לפעול לסיכול המהלך שתכנן הגוש נגדו: השתלטות על הכנסת באמצעות החלפת היו"ר. "קטאר השתלטה על הכנסת", הוא לבטח יטען.
התרחיש המדובר שאיזנקוט מבקש לקדם הוא השתלטות על הכנסת מיד עם התכנסותה לישיבתה הראשונה בהרכבה החדש, החלפת יו"ר הכנסת אמיר אוחנה וקידום ועדת חקירה ממלכתית לחקר טבח 7 באוקטובר. תרחיש זה מתבסס כמובן על הרוב שיש לגוש השינוי יחד עם המפלגות הערביות. הנימוק: אין מדובר בהקמת ממשלה, אלא במהלך שנועד ליטול מנתניהו את השליטה בסדר היום הפרלמנטרי.
כאמור, עתה, לאחר שהשופט סולברג הורה לשב"כ לחקור את החשדות להעברת כספים מקטאר למצביעים הערבים, התוכנית להשתלט על הכנסת עלולה מבחינת איזנקוט להשתבש. "כל מי שינסה 'להשתלט על הכנסת' ולהחליף יו"ר לפני שיתבררו סופית ממצאי טוהר הבחירות במגזר הערבי, שותף לניסיונות קטאר להשתלט על הכנסת", כבר מזהירים בליכוד.
כך או כך, אם אכן הועברו כספים מקטאר לעידוד ההצבעה הערבית, עשויה הפרשה לספק הסבר נוסף לעלייה החריגה באחוזי ההצבעה במגזר, שהדהימה את המערכת הפוליטית ושינתה את תוצאות הבחירות לבלי היכר. קשה היה להבין כיצד המפלגות הערביות מכפילות לפתע את כוחן ומגיעות לשיא של 19 מנדטים. קשה היה להבין גם את שיעורי ההצבעה המדהימים במקומות שבהם בעבר כמעט שלא יצאו להצביע.
ראשי המגזר עצמם ציינו מיד לאחר הבחירות כי עליהם לשגר זר פרחים ענק לבן גביר. לדבריהם, התבטאויותיו ומדיניותו כלפי החברה הערבית הפכו לתמריץ לצאת לקלפיות. המסר שהועבר למצביעים הערבים היה שהצבעה למשותפת ולרע"מ תמנע מנתניהו, בן גביר וסמוטריץ' להקים ממשלה נוספת. "הכול בזכות בן גביר", שבו ואמרו. התקשורת הישראלית והפרשנים נטו לקבל את ההסבר, ובן גביר הפך למי שאחראי יותר מכולם להצבעה הערבית המסיבית.
היו שהתבדחו ואמרו כי עתה, בעקבות החשדות שקטאר עומדת מאחורי המרצת המצביעים, עוד יטענו שבן גביר הוא סוכן קטארי…
הנושא הפך כאמור, לוויכוח פוליטי. גוש הקואליציה מגנה את המעורבות הקטארית ודורש למצות את החקירה ולעכב את הכרזת תוצאות הבחירות הרשמיות. מנגד איזנקוט, גולן ואחרים טוענים שאין לעכב את ההכרזה ואין לנצל את הפרשה כדי לערער על התוצאות.
הכתב ירון אברהם מחדשות 12 הפתיע עם דעה משלו, כאשר ציין באירוניה כי מותר לדבר על קטאר רק כשהיא מזיקה לנתניהו. כמו כן, יש לצנזר את צו השופט סולברג כדי שלא לפגוע בגוש השינוי, שהרי אין שופטים בירושלים. אברהם המשיך וטען באירוניה כי יש להסתיר את הפרשה מהציבור, משום שהחשד כלפי המגזר הערבי גובל בגזענות, בפרט כשהליכוד מבקש לגזור קופון פוליטי מהאירוע.
התגובה הזאת של ירון אברהם בהחלט מפתיעה. לא נתפלא אם נשמע בקרוב ממש את חבריו מהתקשורת פונים אליו בקריאה נרגשת: אברהם אברהם, אל תלך לשם!
התרחישים והשיבושים
המבוי הסתום שאליו הובילו הבחירות מעלה תרחישים שונים באשר להקמת הממשלה הבאה. איזנקוט היה הראשון שהגיב בליל הבחירות, ולא נהג בחוכמה כאשר נשא נאום לא מדויק ומבולבל למדי. נתניהו המתין עד שהתוצאות יתבהרו מעט, אבל גם הוא לא יכול היה להכריז על ניצחון. האפשרויות של שניהם מוגבלות למדי, שכן אף אחד משני הגושים לא הגיע ל-61 מנדטים.
השאלה הראשונה היא על מי יטיל הנשיא הרצוג את מלאכת הרכבת הממשלה. בליכוד מתלבטים האם כדאי לנתניהו לקבל את המנדט ראשון, או שמא מוטב לו להמתין עד שאיזנקוט ייכשל בניסיונותיו. מצד אחד, קבלת המנדט מעניקה יתרון בניהול המשא ומתן ובמאבק על סדר היום בכנסת. מצד שני, אם איזנקוט יקבל את המנדט ראשון וייכשל, עשוי החשש מבחירות נוספות לרכך את עמדות יריביו. אלא שגם ההמתנה מסוכנת: בינתיים עלול גוש השינוי, בתמיכת המפלגות הערביות, להשתלט על מוקדי הכוח בכנסת.
אם הנשיא יטיל על נתניהו ראשון את מלאכת הרכבת הממשלה, יהיו לו כמה אפשרויות: לנסות להקים ממשלת אחדות, לצרף עריקים מגוש השינוי (ליברמן? בנט?). או להוביל לבחירות נוספות. אלא שאף אחת מהאפשרויות הללו אינה תלויה רק בו. בליכוד כבר מדברים על האפשרות שחברי כנסת מגוש השינוי יחצו את הקווים, אך עדיין אין לכך ביטוי מעשי.
אם איזנקוט יקבל את המנדט ראשון, הוא עשוי לנסות להקים ממשלת מיעוט בהישענות על המפלגות הערביות, תוך הסבר שבממשלה כזאת יהיה לו "רוב ציוני" גדול יותר מגוש נתניהו. לשם כך יזדקק להסכמת בנט וליברמן, שכבר הודיעו כי הדבר אינו בא בחשבון. "מילה זו מילה", הזכיר ליברמן את התנגדותו לממשלה הנשענת על הערבים.
האופציה הנוספת והמדוברת היא ממשלת אחדות בין נתניהו לאיזנקוט. אלא שאז איזנקוט יצטרך להפר את הבטחת הבחירות שלו, שלא לשבת עם נתניהו. יש המעריכים כי הדבר עשוי לקרות במקרה של עימות נוסף עם איראן, בין אם ישראל תתקוף ובין אם איראן תתקוף, חלילה. בשבוע הבא יתקיימו בחירות האמצע בארה"ב, ואחריהן הכול אפשרי. בתרחיש כזה עשוי טראמפ ללחוץ על הצדדים להיכנס לממשלת אחדות, בטענה שכך יוכל לסייע לישראל ביתר קלות. גם הנשיא הרצוג שואף לממשלה רחבה, ולכן הלחץ עשוי להגיע משני הנשיאים גם יחד.
השאלה היא כמובן האם זו תהיה ממשלת רוטציה, ומי יהיה ערב להסכם, לאחר הניסיון המר של נתניהו עם בני גנץ בדיוק בשאלה הזאת. כאן יכול טראמפ להיכנס לתמונה ולספק ערבות משלו. בתסריט כזה נתניהו יכהן ראשון כראש ממשלה ואיזנקוט כשר הביטחון, כדי שטראמפ יוכל להמשיך לעבוד עם נתניהו בשנתיים שנותרו לכהונתו.
וכאן אפשר לחזור לתסריט שהעלינו בטור זה כבר לפני כמה חודשים: לאחר מחצית הקדנציה ימונה איזנקוט לראש הממשלה, ואילו נתניהו ייבחר לנשיא המדינה לאחר סיום כהונתו של הרצוג. תהיה זו גם ההזדמנות לסגור את תיקיו ואת המשפט המיותר שמתנהל נגדו.
אם כל אלה לא יסתדרו וכל התרחישים ייפלו, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות נוסף, האפשרות שלכאורה הכי פחות רצויה לכולם. יש מי שמעריכים כי נתניהו עשוי דווקא להעדיף בחירות חוזרות, מתוך הנחה שהשמאל לא יצליח לשחזר את שיעורי ההצבעה הגבוהים ואת גיוס המצביעים מחו"ל, וגם המפלגות הערביות יתקשו לשחזר את הישגן.
ויש גם תסריט מרחיק לכת יותר: אם יתפתח עימות עם איראן ונתניהו יוכל להציג הישג משמעותי של הפלת המשטר, ייתכן שיבקש לחזור לקלפיות בתקווה להשיג הפעם רוב של 61 מנדטים. הכול, כמובן, בגדר תרחישים בלבד בסבך המציאות הפוליטית המורכבת.
הבטחות על תנאי
הבטחנו, אבל לא הבטחנו לקיים: אחד הדברים המעניינים ביותר אחרי הבחירות, הוא לראות כיצד ההבטחות הנחרצות שניתנו במהלכן הופכות לפתע למכשול פוליטי. מה שנשמע טוב כל כך באולפנים ובעצרות הבחירות, מתנגש עכשיו עם המציאות. מתברר שקל מאוד להבטיח לבוחרים, אבל קשה הרבה יותר להקים ממשלה עם כל כך הרבה איסורים.
איזנקוט הבטיח שלא יישב עם נתניהו. בנט וליברמן התחייבו שלא להקים ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. ליברמן גם אינו מוכן לשבת עם החרדים. נתניהו, מצדו, התחייב לשמור על שותפיו הטבעיים. וכך, כל אחד מראשי המפלגות הגיע אל הקלפי עם רשימת פסילות ארוכה. עכשיו כולם מגלים שההבטחות הללו אינן מתחברות ל-61.
תופעה מעניינת נוספת: עוד טרם יבשה הדיו על תוצאות הבחירות, וכבר החלו להישמע בתקשורת קריאות לראשי גוש השינוי לגלות "אומץ פוליטי", להשתחרר מההבטחות ולבחון מחדש את הקווים האדומים. במילים פשוטות יותר: להפר את מה שהבטיחו לבוחרים, ובלבד שאפשר יהיה להדיח את נתניהו.
האירוניה: לאורך מערכת הבחירות עסקו אותם אולפנים בהבטחות שהופרו בעבר, בדרישה לאמינות וכדי ליצור אמון בין נבחר הציבור לבוחריו. עכשיו, כאשר ההבטחות מפריעות להקמת ממשלה חלופית, פתאום מתברר שאפשר גם אחרת. מה שהיה אתמול "הפרת אמון", הופך היום ל"גילוי אחריות". משחק מילים מושלם.
הדוגמה הבולטת היא נפתלי בנט, שכבר מכיר היטב את המחיר הפוליטי של הפרת הבטחות. במערכת הבחירות הקודמת שבה הקים ממשלה עם לפיד ורע"מ, נאלץ להסביר מדוע פעל בניגוד להתחייבויותיו והתפתל לומר שיש הבטחות ליבה ויש הבטחות שאפשר להפר. הפעם הוא חזר והצהיר שלמד את הלקח. האם יידרש עכשיו להוכיח שהלקח נשכח?
גם ליברמן ניצב בפני סתירה שקשה ליישב. הוא מבקש להחליף את נתניהו, אבל פוסל את נתניהו, את החרדים ואת המפלגות הערביות. איזנקוט מצידו הוכתר למנהיג גוש השינוי, אבל כעת הוא נדרש להכריע בין ההבטחה שלא לשבת עם נתניהו לבין האפשרות להקים ממשלה רחבה. הוא רוצה להדיח את נתניהו, אך נתקל בהתנגדות שותפיו להישענות על המפלגות הערביות.
גם נתניהו אינו פטור מהתחייבויותיו. ממשלת אחדות עשויה לחייב אותו להתפשר עם שותפיו, בעיקר בסוגיות שהיו במרכז מערכת הבחירות. אלא שהלחץ הציבורי והתקשורתי להפר הבטחות מופנה כעת בעיקר אל יריביו.
שורה תחתונה: הבחירות הסתיימו, אבל הקמפיין מתנהל עתה סביב שאלה חדשה: מי יהיה הראשון שיסכים להפר את הבטחותיו. מבחינת התקשורת התשובה ברורה: על ראשי גוש השינוי לקיים בכל מחיר את ההבטחה להפיל את נתניהו. לצורך כך מותר להפר כל הבטחה אחרת.
הכישלון המאורגן
על פניו נראה כי לנתניהו היו את כל הנתונים להפסיד את הבחירות. הכול היה לכאורה לרעתו. תפקיד האופוזיציה לעשות הכול כדי להפילו, אבל גם התקשורת התגייסה למלאכה והמציאה כמעט מדי יום סערה חדשה עם כותרות ענק. מהדורות החדשות נפתחו בדיווחי פרשנים חמורי סבר וגבות מכווצות, שבישרו על הפרשה הבאה תוך שכנוע עצמי שהנה, סוף סוף, יצליחו להפיל את נתניהו.
הסערות היו כמעט יומיומיות, בפרט בישורת האחרונה, בתזמון שעורר תהיות. הנה רשימה חלקית: המטוס המצרי, אזהרת נשיא האמירויות, מטבע הקריפטו, המזכיר הצבאי אבי גיל, ראש הסגל לשעבר יואב הורוביץ, פרשת קטארגייט, המסרונים של אוריך, שינוי שעת הפרוטוקולים של שיחת ראש הממשלה עם מזכירו הצבאי בתחילת הטבח, תביעת רונן בר, סערת הקוף של ינון מגל, קמפיין "הבגידה בלשכת ראש הממשלה", הטענות שנתניהו יבטל את הבחירות או יתקוף באיראן משיקולים פוליטיים, ועוד ועוד.
הליכוד לגלג על כך בסרטון "הסערה היומית החדשה". המסר היה ברור: הציבור כבר אינו קונה כל מה שמוכרים לו בערוצי התבהלה. מבחינת הליכוד, התוצאות מוכיחות שהסערות לא השיגו את מטרתן.
אלא שהכישלון הגדול יותר של גוש השינוי נמצא במקום אחר: לאורך המערכה היללו את איזנקוט על שהצליח לארגן את הגוש באופן מופתי, להבטיח שארבע מפלגות יעברו את אחוז החסימה ולהפיק לקחים מנפילת מרצ בבחירות הקודמות. הוא זכה לשבחים גם על הסכמי העודפים בתוך הגוש, על ארגון מערך טיסות מחו"ל ועל ההתארגנות המרשימה. הכול היה מתוכנן היטב. אלא שהכתרים נקשרו מוקדם מדי. במבחן התוצאה, כל ההתארגנות הזאת לא הספיקה.
מסתבר שלמרות כל המאמצים, גוש השינוי לא הצליח להעביר מצביעים בין הגושים. בנט, שהסתובב במעוזי הימין ונכנס לוויכוחים עם אנשי ליכוד, תכנן להביא מצביעי ימין, אך מצא עצמו מתחרה באיזנקוט על מצביעי המרכז ובהמשך ביאיר גולן על מצביעי השמאל. מנגד, איזנקוט, שהוכתר למנהיג הגוש, גילה שהבטחות שותפיו מקשות עליו להקים ממשלה.
במקביל, ההצבעה הערבית הגבוהה שיבשה את החשבונות של כולם. באופן אירוני, דווקא ההתגייסות הגדולה של המצביעים הערבים, שהייתה אמורה לסייע להחלפת השלטון, סיבכה עוד יותר את האפשרות להקים ממשלה חלופית.
השורה התחתונה: נתניהו עדיין לא ניצח, אבל גוש השינוי נכשל במשימה שלשמה התארגן. אחרי כל הסערות, הספינים והכותרות המאיימות, התברר שאפשר לייצר סערה מדי יום, אבל אי אפשר לייצר באמצעותה רוב בקלפי.
הגיוס והכאוס
במערכות בחירות רבות בעבר עלה נושא הגיוס תחת הדרישה ל"שירות צבאי לכל", בעיקר מצד מפלגות שביקשו לנגח באמצעותה את הציבור החרדי ולגייס תמיכה פוליטית. נפתלי בנט עצמו הודה בכך בעבר, עוד לפני ששינה את עורו, כשאמר שיש מפלגות המנסות לקושש קולות על גב הציבור החרדי באמצעות הגיוס. ההיסטוריה הפוליטית רצופה במפלגות שהניפו את הדגל הזה ונעלמו בהמשך מהמפה: 'שינוי' של טומי לפיד, 'צומת' של רפול ואחרות. גם 'מרצ', שנפלה בבחירות הקודמות, נטמעה הפעם בתוך 'הדמוקרטים'.
אלא שבבחירות הנוכחיות חל שינוי משמעותי. מה שהיה בעבר נושא מרכזי של מפלגה אחת או שתיים, הפך לדגלן של מפלגות רבות בגוש השינוי. הטיעון המרכזי היה שלאחר טבח שמחת תורה והמלחמה שבאה בעקבותיו, יש להגדיל את הצבא ולהרחיב את מעגל המשרתים. לצד הדרישה הזאת התפתח קמפיין חריף נגד הציבור החרדי, שהפך את שאלת הגיוס לאחד ממוקדי המערכה.
יועז הנדל התחרה בבנט, ליברמן ולפיד בהתבטאויות חריפות. איזנקוט ביקש לשמור על תדמית ממלכתית, אך גם הוא אימץ את הסיסמה "ממשלת גיוס ציונית". יאיר גולן, שהתבטא תחילה על השימוש הפוליטי בסוגיה, הצטרף בהמשך לקו התקיף. וינטר שינה אף הוא את עמדותיו, אך לזכותו ייאמר שנזהר מהסתה נגד הציבור החרדי.
למערכה הזאת הצטרפה גם היועמ"שית כפוליטיקאית על מלא והבעירה את האש עם הוראות המעצרים והגזירות. "היא הצטרפה לאופוזיציה ופועלת להשאיר את הנושא על סדר היום כדי לסייע לגוש השינוי ולפגוע בנתניהו", נטען כלפיה.
אחד האנשים שזוהו עם הקו הזה היה יועצו של בנט, משה קלוגהפט, שקידם את הביטוי "ברית המשרתים". הוא שב והעלה את הנושא בכל ראיונותיו, והציע לקיים עצרת גדולה ערב הבחירות סביב הגיוס, במטרה לאחד סביבו את גוש השינוי ולמשוך אליו קולות גם מהגוש השני.
עתה, כשהסתיים מסע הבחירות ואבק הקמפיינים מתחיל לשקוע, אפשר לבחון את התוצאה. גוש השינוי יצא לדרך כשהוא מצויד במה שנראה בעיניו כנשק פוליטי רב עוצמה: "ברית המשרתים מול ברית המשתמטים". אלא שתוצאות הבחירות מלמדות שהקמפיין הזה לא חולל את המפנה האלקטורלי כפי שייחלו יוזמיו.
יועז הנדל קרס בדרך, לפיד ירד לארבעה מנדטים בלבד ל"יש עתיד", יולי אדלשטיין מזמן בבית, גלעד ארדן גנז את רשימתו, דן אילוז התאדה אצל ליברמן, ושרן השכל נותרה ללא שכל. הגיוס לא הכריע שום דבר! לעומת זאת, המתח בין הציבור החרדי למתנגדיו החריף, והוויכוח על הסדרת מעמדם של לומדי התורה נותר בלתי פתור.
כאן מגיע הפרדוקס הפוליטי של היום שאחרי: איזנקוט ממשיך לדבר על הקמת "ממשלת גיוס ציונית", אלא שבהיעדר רוב, עשויה ממשלה כזאת להזדקק לתמיכת המפלגות הערביות. במילים אחרות: הרמטכ"ל לשעבר מגייס את הערבים לממשלתו כדי לגייס את החרדים. באופן זה הוא נשען על "גוש הטרור" (שמסרב לגנות את החמאס) נגד גוש התורה.
שורה תחתונה: הבחירות הסתיימו, והמאבק על החוק עובר מהקמפיינים אל המשא ומתן הקואליציוני.
הסקרים קרסו
כולם ידעו שזה יקרה. הפערים בין הסקרים לאורך מערכת הבחירות היו גדולים מדי. ובכל זאת נרשמה הפתעה מעוצמת הכישלון של רוב הסקרים. ימים ספורים לפני הבחירות העניקו סקרי ערוצים 11, 12 ו-13 לליכוד 19 עד 21 מנדטים בלבד. בקלפיות התברר שהליכוד זכה בשבעה או שמונה מנדטים יותר. "אנחנו מנותקים לגמרי", הודה אחד הכתבים המזוהים עם השמאל, בניסיון להבין את הפער העצום.
השאלה הגדולה אינה רק כיצד טעו הסוקרים ערב הבחירות, אלא מה אומר הכישלון הזה על כל הסקרים שהתפרסמו לאורך ארבע שנות הקדנציה.
במשך שנים הוצגו לציבור סקרים שלפיהם הליכוד מתרסק, נתניהו איבד את אמון הציבור וגוש השינוי נהנה מיתרון ברור. ראשי האופוזיציה השתמשו בהם שוב ושוב כהוכחה לכך שהממשלה איבדה את הרוב בעם. באולפנים התייחסו אליהם כמעט כאל תוצאות אמת, ועל בסיסם נבנו תיאוריות שלמות על התמורות הפוליטיות שחלו בציבור. כך היה גם בנושא החזרת החטופים, הפסקת המלחמה, שאלת "הניצחון המוחלט", גיוס לצבא, ועוד ועוד. הפרשנים התייחסו לתוצאות הסקרים הללו ב"חרדת קודש" תוך שהם מציינים בנחרצות וללא פקפוק: "זה מה שהציבור חושב".
והנה, כשהגיע רגע האמת, התברר שהמציאות שונה. הליכוד נותרה המפלגה הגדולה ביותר, וגוש נתניהו התגלה כחזק יותר מכפי שחזו מרבית הסקרים. האם מאות אלפי מצביעים שינו את דעתם בתוך ימים ספורים, או שמא הם היו שם כל הזמן ורק הסוקרים לא הצליחו לזהות אותם?
אין שום דרך סטטיסטית להסביר כיצד יתרון של שישה מנדטים לאופוזיציה מתהפך בתוך ארבעה ימים לצד השני. התוצאות כאמור מעמידות באור מגוחך ארבע שנים של סקרים שהציגו תמונת מציאות שלא תאמה את המציאות שהתגלתה בקלפיות.
ועכשיו לתירוצים: שמואל רוזנר, סוקר חדשות 13, הודה שחוזקת הליכוד הייתה דבר שלא זיהו בסקרים ושיש לבדוק מה השתבש. סוקרים אחרים אפילו לא ניסו להסביר. אין גם שום סיכוי שהם יודיעו על התפטרותם עקב כישלונם המביש.
בשבוע שעבר ראיינו כאן את איש המספרים הרב אברהם וובר, והוא ציין כי היחיד שקרוב לתוצאות הוא צוריאל שרון ממכון דיירקט פולס, שערך את סקרי חדשות 24. ואכן שרון העניק לליכוד 26 מנדטים בסקר האחרון והיה הקרוב ביותר לתמונת הגושים שהתגלתה בקלפיות. גם שלמה פילבר מערוץ 14 זיהה לאורך הדרך את חוזקת הליכוד, אך החמיץ את חלוקת הגושים כשהעניק לגוש נתניהו רוב של 62 מנדטים, וכן קבע שליברמן לא עובר את אחוז החסימה (ובכך גרם אושר רגעי להמוני אנשים (ולא רק חרדים).
ויש גם צד נוסף ומעניין לפיו הסקרים פעלו כבומרנג נגד גוש השינוי. מסתבר שמצביעי ליכוד שראו את מפלגתם מתרסקת ל-19 מנדטים, דווקא התעוררו ויצאו לקלפיות כדי למנוע את התבוסה שחזו להם. אם כך קרה, הרי שהסקרים שהציגו את מפלת נתניהו תרמו שלא במתכוון להתגייסות מצביעיו.
"זו הנדסת תודעה מכוונת", האשים נתניהו את עורכי הסקרים, בנאומו השבוע לאחר שנודעו תוצאות הבחירות. אם הסוקרים יגלו יושר והוגנות, הם יערכו בדיקה יסודית של שיטות המדידה שלהם וכן יבחרנו את הדרך שבה הוצגו הסקרים לציבור. ניסיון העבר מלמד, שזה לא יקרה. מיד לאחר הבחירות, בעוד שבועות ספורים כבר נראה את אותם סוקרים עם אותם סקרים.
ההתרסה שקרסה
אחד הדברים המעודדים ביותר במוצאי הבחירות היה לשמוע שמפלגות שיצאו נגד גדולי ישראל ושאפו, בהשפעת גורמים מבחוץ, לשנות את הציבור החרדי מבפנים, נחלו כישלון חרוץ. שוב הוכח כיצד הציבור החרדי נענה לקריאתם של מרנן ורבנן גדולי ישראל שליט"א ואינו מחפש פתרונות זרים בעטיפה צהובה קורצת, עם חלקלקות לשון וניסיון לפורר את כל מה שגדלנו והתחנכנו עליו: ציות מוחלט לדעת גדולי ישראל.
מי שנפלו בשבי וחשבו שהנה מגיעה "התקווה הצהובה" לשינוי הציבור החרדי, היו כלי התקשורת ו"הכתבים לענייני", שהעניקו לתופעה החדשה תשומת לב רבה וסיקורים נרחבים ללא שום פרופורציה. חלקם האמינו באמת שיש סיכוי לשנות את החרדים וניסו לסייע למהלך בסיקור אוהד. אחרים השתכנעו שהולכת להתחולל כאן מהפכה פנימית, ולכן העניקו לתופעה תהודה כה רבה.
שבוע לפני הבחירות פנה אליי אחד הכתבים מהעיתונים הגדולים ואמר כי המפלגה הזו עומדת להיות הפתעת הבחירות. כשהערתי לו שהוא מגזים, ניסה להתווכח. שאלתי אותו מה לדעתו ייחשב לכישלון שיוכיח שאין היתכנות למפלגה כזו. "אם היא תקבל פחות מ-25 אלף קולות, זה אומר שגם בעתיד אין שום סיכוי למפלגה כזאת", השיב. הסכמתי.
התקשורת, כאמור, הייתה שבויה בתזה שקורה כאן משהו גדול. הכתב שחר גליק מהתאגיד הציבורי "כאן 11" הודה במוצאי הבחירות כי נפל בקונספציה שלפיה המפלגה החדשה מונה כמה עשרות אלפי תומכים. "זה רגע להכות על חטא: קיבלתי רושם שמדובר בסחף אמיתי בלב המיינסטרים החרדי. חזרתי על כך בשידורים וזה התברר כנפילה מוחלטת".
אגב, מי שעקב אחר הקמפיין הרשמי של יהדות התורה הבחין כי הוא כלל לא התייחס לתופעה השולית הזאת, מתוך הבנה שאין לה משמעות אלקטורלית של ממש בתוך הציבור החרדי.
ואכן, פילוח פחות מעשרת אלפים הקולות שקיבלה התבוסה של ההתרסה שקרסה, מגלה פריסה נרחבת דווקא מחוץ לריכוזים החרדיים: תל אביב, רעננה, אפרת, מודיעין, גבעת שמואל, אלון שבות, ראשון לציון, מעלה אדומים, תקוע, חולון, נוקדים (ליברמן), צור הדסה ועוד. במקומות הללו הגיעו הקולות גם ממצביעים דתיים-לאומיים וחילוניים, שראו בכך הזדמנות לסייע ל"שינוי הציבור החרדי מבפנים".
"שים לב לתוצאות בבית שמש", אומר לי ראש העירייה, הרב שמואל גרינברג. "בבחירות המוניציפליות הם קיבלו 3,500 קולות. זה הבית והמעוז שלהם, וטבעי היה שישחזרו את המספר הזה. בפועל קיבלו 1,500 בלבד". הרב גרינברג מייחס את התוצאה לעבודה יסודית שלו ושל חבריו, שנפגשו עם תושבים ופעלו לחיזוק יהדות התורה גם בקרב תומכים פוטנציאליים של אותה רשימה.
"תבין, בבית שמש אני ראש עירייה של כולם, כפי שהורו לי גדולי ישראל. אני נותן מענה לכולם. אין מקום למפלגה כזו לא במקומי ובוודאי לא בארצי. הוכחנו שהציות לגדולי ישראל מוחלט גם בעירנו".
הרב גרינברג מנצל את שיחתנו כדי להצביע על תופעה מעניינת נוספת, המלמדת כיצד הפכה בית שמש לעיר העתיד החרדית. "בטבלת הקולות של דגל התורה הייתה בית שמש במקום החמישי עד מערכת הבחירות הקודמת, אחרי ירושלים, בני ברק, מודיעין עילית ואשדוד. בבחירות הקודמות טיפסנו למקום הרביעי, ובבחירות הללו עלינו למקום השלישי, עם 26,603 קולות, שהם כמעט 41% מכלל הקולות בעיר. יש להניח שאילו מצביעי המעטפות הכפולות של 'יהדות התורה' היו מצביעים בבית שמש, התוצאה הייתה גבוהה אף יותר".
הרב גרינברג מדגיש בסיום שיחתנו כי לנתונים הללו חשיבות רבה גם לקראת הבחירות המוניציפליות. "יש כאן גם ציבור אמריקאי וגם ציבור קנאי שאינם מצביעים לכנסת, אבל כן מצביעים בבחירות לעירייה. לכן, בתחשיב הזה אנחנו אפילו עוברים את חמישים האחוזים במישור המקומי".
אולם זה כבר סיפור אחר, שלבטח עוד נחזור אליו בתקופה הקרובה. ולא רק בבית שמש.
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של 'יתד נאמן'
