הטיסה המוזרה לארצות הברית והישועה שהגיעה | הרב יוסף זאב

בשנת תש"י למד אצל הגאון רבי חיים ברים זצ"ל אברך חשוב, תלמיד חכם גדול שארס את בתו, ולא הצליח להשיג את סכום הכסף שהתחייב לנדונייתה.
פנה לרבו ר' חיים ברים זצ"ל ואמר לו: "יש לי שאלה שאני צריך להתייעץ עליה עם ה'חזון איש'. היות ואתה תלמיד המובהק ומקורב אליו, אבקשך שתיסע עמי, כי אני חושש ליסוע לבדי".

רבי חיים נעתר לבקשת תלמידו, אלא שבדיוק באותו היום שנסעו, הודיעו להם שה"חזון איש" אינו מרגיש טוב והוא אינו מקבל אנשים. אחד מבאי הבית, רבי דוד פרנקל זצ"ל, גילה באוזניהם כי ה"חזון איש" יוצא מחדרו לתפילת מנחה, ובין חדרו לבין בית המדרש בהול הקטן, נעצר ה"חזון איש" ליטול את ידיו לפני התפילה. "אם זו שאלה קצרה – תוכלו לשאול אותו שם", אמר. כך עשו. שניהם נצבו במקום. ה"חזון איש" יצא מחדרו וניגש לברז ליטול ידיו.

משראה את רבי חיים פנה אליו ואמר: "הו, רבי חיים, יליד ירושלים. מה אתה עושה כאן?". ענה לו ר' חיים שלאברך הנלווה אליו יש שאלה. משנתקבלה הרשות, שאל האברך: "יש לי בת שהגיעה לפרקה. אין לי כסף לחתן אותה. האם לנסוע לאמריקה לאסוף כסף?". "אמריקה? לעשות כסף? של מי הרעיון הזה"? שאל ה"חזון איש". "הרעיון שלי", השיב האברך והחזון איש אמר: "רעיון שלך? סע והצלח!".

אחרי שהיתה לו הסכמה ממרן ה-"חזון איש", סר האברך למעונו של מורו ורבו, הרב מטשעבין זצ"ל, כדי להפרד ממנו, וסיפר לו שהחזון איש אישר את הנסיעה. "תשמע היטב ! " אמר לו הרב מטשיבין, "ה'חזון איש' אמר לך לנסוע – אז אתה נוסע! אבל החזון איש הרי לא אמר לך לאסוף שם כסף… תסע, כמו שהורה לך ה'חזון איש', אבל שם אתה לא עושה כלום חוץ מאשר לשבת וללמוד, בדיוק כמו שאתה יושב ולומד כאן, והישועה בוא תבוא!".

ביום הנסיעה , הגיע האברך לנמל חיפה לצאת לדרך, שם הוא פגש את ידידו הרב מנחם פרוש ,שהתעניין לסיבת שהותו במקום. "אני נוסע לאמריקה לאסוף כסף כדי לחתן את הבת שלי", השיב. "שמע היטב לעצתי!" אמר לו הרב פרוש. "אני נותן לך עצה טובה! סע בחזרה לירושלים, אל תסע לאמריקה! אתה לא תכסה אפילו את הכסף שעולה כרטיס הנסיעה! ליהודי שכמוך אין מה לחפש שם!".

"אבל החזון איש אמר לי 'סע ותצליח' ואתה אומר לי שלא לנסוע?". "לא סיפרת לי שהחזון איש אמר לך זאת. אני רק אומר לך את המציאות: אפילו את הוצאות הנסיעה באניה לא תצליח לאסוף. חבל על הזמן, על המאמץ והטרחה, ועל הכסף שלך!". אך האברך, כמובן, יצא לדרך… אם "החזון איש" אמר לנסוע – נוסעים! אם הוא אמר שתהיה הצלחה – תהיה הצלחה!

עם האמונה בה' והאמונה בצדיקים, הוא הגיע לאמריקה. נו, מה עושה יהודי מתמיד כמוהו? נכנס לבית המדרש וישב ללמוד יומם ולילה… וכך בדיוק עשה עוד יום ועוד יום. לנסוע היה חייב, ולאסוף כסף הוא לא יכול, אז עמל בתורה בלי הפסק. כפי שהורה לו מורו ורבו הרב מטשעבין.

כעבור שבועיים החלו אנשים להתעניין ביהודי המתמיד, שכמעט ולא זז מבית המדרש יומם ולילה, והוא סיפר להם את מטרת הנסיעה. מה נאמר ומה נדבר, האברך המתמיד נשא חן בעיניהם, ובסיועו של האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל, אספו עבורו סכום כסף נכבד ביותר, שהספיק לכל הוצאות החתונה, ועוד נשאר ממנו לחתונה הבאה….

בן אדם נוסע לאמריקה. יושב כל היום וכל הלילה בבית המדרש ולומד… והישועה מגיעה עד אליו!

וַתֵּ֕כֶל כָּל־עֲבֹדַ֕ת מִשְׁכַּ֖ן אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַֽיַּעֲשׂוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֖ה כֵּ֥ן עָשֽׂוּ [לט, לב]

במדרש תנחומא מביאים חז"ל "שהיה משה מצר" – היה לו צער על "שלא השתתף הוא עמהם במלאכת המשכן".

את המשכן עשו בצלאל או אהליאב – וכל איש חכם לב שהצטרפו אליהם לעשות את המשכן, את הכלים ואת בגדי הכהונה, אבל לא משה רבינו.

לכן היה בצער: מדוע לא זכיתי. הוא רצה שהגוף שלו והידיים עצמן יבנו את המשכן. מדוע באמת לא עשה? "אמר לו הקב"ה למשה: מלך עשיתיך, מה מלך עמו עושין גזרתו, אף אתה גוזר עליהן והם עושים". הקב"ה אמר לו: משה, אתה מלך ומלך לא עושה – תאמר לאחרים והם יעשו. היה לו ציווי מאת ה' שלא לעשות!

אשאל שאלה חזקה: התורה אומרת "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" [במדבר ז, א]. שואלים חז"ל: וכי משה בנה את המשכן ? ומתרצים: לפי שמשה מסר עצמו על המשכן נקרא על שמו. מה המשמעות הפשוטה של "מסר נפשו"?

מיד בתחילה, כאשר החלו לבנות את המשכן, ביום הראשון של יום טוב, כל אותם ימים ללא הפסקה משה רבינו ע"ה הלך מאחד לשני, מאומן לאומן, ניווט, הדריך ופקד – שיראו באמת לעשות ולכוון את הכוונות הראויות "כאשר צוה ה' את משה". אם כן נשאלת השאלה, מדוע היה משה בצער על שלא עשה? הרי היה אחראי והמנהל של הבניה כולה, הוא השליח, המכוון שבלעדיו אין כלום, עד כדי כך ש"מסר נפשו על המשכן"

התשובה לכך: "אבל בידיים שלי, בעשר אצבעותיי, לא זכיתי ליצור משהו במשכן!!" – זה מה שכאב למשה רבינו ע"ה. הוא רצה שהגוף שלו והידיים עצמן יבנו את המשכן. ניחמו הקב"ה ואמר: תגיע השעה שיהיה צורך להקים את המשכן, ואף אחד לא יוכל להקימו, רק אתה תקים – במעשה הידיים שלך.

הגיע הרגע הגדול, אמר משה לקב"ה: אינני יכול להקימו, כי לא היה שייך להגביה ולהקים בידי בשר ודם. אמר לו הקב"ה: אתה רק תתפוס, וזה לבד יקום. כדברי רש"י בפרשתנו: "… שלא היה יכול להקימו שום אדם מחמת כובד הקרשים, שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו . ענה לא הקב"ה: עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו, וזהו שנאמר [שמות מ יז] 'הוקם המשכן' , הוקם מאליו".

אם כן מה הולך פה ?! בתחילה כתוב "ויהי בחודש הראשון … הוקם המשכן". ואחר כך נאמר "ויקם משה את המשכן" . הוקם או ויקם משה?! אלא שזהו כלל המיוחד בענייני עבודת ה': כיון שעשה כל מה שהוא יכול כדי להקימו – נפסק עליו בשמים לנצח נצחים: "ויקם משה את המשכן!". כי אם אדם עושה מה שהוא יכול אז יש סיעתא דשמיא למעלה מן הטבע. ולא מפסיד מכך מאומה.

מרן הגר"ח קניבסקי סיפר הרבה פעמים כשאחת מבנותיו התארסה הוא התחייב סכום מסויים שלא היה לו שמץ של מושג מהיכן ישיג סכום גדול זה. אך הוא בטח בה‘ שינהג עמו במידת הרחמים ויהיה לו לשלם את הסכום הנדרש. ממש סמוך לחתונה הגיע מברק שמחכה לו בדואר מעטפה. הוא הלך לדואר ושם הגיע מעטפה ובתוכה צ‘ק שמן.

הוא קרא את המכתב, שבו היה כתוב סיפור מאוד מעניין: כמה שנים קודם הגר‘‘ח ערך את פרוש 'הרוקח' על התורה, לבקשת העורכים הסיכום היה שאם ייצא מזה כסף הם ישלמו. ולא יצא מזה כלום, אז הוא לא קיבל כסף. לימים מישהו לקח ע‘‘ע לשלם את כל ההוצאות, כולל לעורך ולכן כעת הם שולחים את הכסף.

יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל