בעקבות חשיפת ההקלטות של ראש המחלקה היהודית בשב"כ שבו נשמע אומר כי יש לעצור את המתישבים ללא ראיות הפעיל אריאל דנינו שנעצר ע"י השב"כ מספר בראיון ברדיו קול חי על המעצר וכל התקופה, בשעות הקטנות של הלילה, כשלושה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, התעורר אריאל דנינו לקול דפיקות עזות בדלת ביתו. מה שהתגלה מעבר לדלת הותיר אותו בהלם. "ב-3 בלילה, שלושה שבועות מתחילת המלחמה, דפקו לי על הדלת של הבית והקיפו אותו לפחות 20 שוטרים ואנשי שב"כ עם נשקים, רעולי פנים", תיאר דנינו.
המפגש הראשוני עם כוחות הביטחון לווה באווירה מאיימת. סוכן שתיעד את המעצר הבהיר לדנינו את חומרת המצב: "איש השב"כ שצילם אותי אמר לי 'תמחק את החיוך, אתה לא הולך לחייך הרבה זמן'". משפט זה היה הסנונית הראשונה למסכת ארוכה של חוסר ודאות וקושי.
במהלך החקירה הראשונית נמסר לדנינו כי הוא חשוד בתקיפת פלסטינים, אך למרות ניסיונותיו החוזרים לקבל פרטים נוספים, הוא נתקל בסירוב. "אני לא אמורה להגיד לך מתי זה קרה", הייתה תשובת החוקרת לשאלותיו המתמידות. הבלבול וחוסר הוודאות העמיקו כאשר הוצג בפניו צו מעצר מנהלי חתום בידי שר הביטחון דאז, יואב גלנט.
תחנתו הראשונה הייתה מתקן המעצר הידוע כמגרש הרוסים בירושלים. "אני מסתובב עם דף שמורה על המעצר שלי ואין לי מושג על מה אני עצור. בניגוד לכל העצורים שיודעים בדיוק במה הם מואשמים, לי לא היה מושג", שיתף דנינו. מצב זה של עמימות משפטית, המאפיין מעצרים מנהליים, המשיך ללוות אותו לאורך כל תקופת מעצרו.
לאחר תקופה במגרש הרוסים, הועבר דנינו למתקן הכליאה בבאר שבע. הצו המקורי הגדיר תקופת מעצר של ארבעה חודשים, אך ביום שאמור היה להיות יום שחרורו, קיבל הודעה מפתיעה. "ביום האחרון לפני שאני אמור להשתחרר מגיע מנהל האגף ומודיע לי שאני נשאר בכלא לעוד שלושה חודשים. שוב דף שעליו היה חתום גלנט. לא ידעתי מאיפה לאכול את זה", תיאר את התחושה הקשה.
בתוך מציאות זו של חוסר ודאות, מצא דנינו גם רגעי חסד. הוא ציין לטובה את התנהלותו של מפקד הכלא בבאר שבע, אזרח דרוזי, שהקפיד להעניק לו את זכויותיו המלאות כעציר. "לא הסכימו שאראה את הבת הקטנה שלי, בת שנה וחצי, לא ראיתי אותה הולכת, מה מסוכן בזה שאראה את הבת שלי? מה מסוכן שאלמד עם הילד הקטן קצת תורה? בסוף בזכות המפקד הזה זכיתי לקצת ביקורים", סיפר בכאב על המאבק לשמירת הקשר עם משפחתו.
עם זאת, לטענתו, השב"כ ניהל מאבק מול מפקד הכלא בניסיון למנוע ממנו הקלות וזכויות. המעבר לכלא רימונים, תחנתו השלישית, הביא לדבריו להחמרה ביחס כלפיו. "מפקד הכלא התנהג אליי ברשעות – בהוראת השב"כ כמובן", טען דנינו.
לאחר שבעה חודשים, בהפתעה גמורה, הודיעו לדנינו על שחרורו המיידי. אך גם לאחר השחרור, הגבלות משמעותיות הוטלו על חירותו. "אסרו עליי גם אחרי השחרור להיכנס ליו"ש, לא לבית שלי ולא למקום העבודה והלימודים שלי", הוא מספר. מגבלות אלו ממשיכות להשפיע על חייו גם כיום.
בהווה, דנינו עדיין נדרש לאישורים מיוחדים עבור פעילויות בסיסיות, כמו לימודיו האקדמיים. "גם היום אני צריך לבקש מהם אישור להיכנס לאוניברסיטה בה אני לומד בגלל שהיא נמצאת ביהודה ושומרון", הוא מתאר את המציאות היומיומית שלו תחת פיקוח. דנינו משוכנע כי המעקב אחריו נמשך: "ברור לי שעוקבים אחריי גם היום".
בסיכום עדותו, העלה דנינו טענה לגבי היקף השימוש במעצרים מנהליים תחת כהונתו של שר הביטחון לשעבר: "גלנט תוך שנתיים שבר שיא במעצרים מנהליים מאז קום המדינה, תוך שנתיים הוא הכניס 30 יהודים למעצר מנהלי שזה בערך המספר מקום המדינה".
סיפורו של דנינו מעלה שאלות מהותיות לגבי האיזון בין צרכי ביטחון המדינה לבין זכויות הפרט, ומשקף את המורכבות הרבה של מנגנון המעצר המנהלי במערכת הישראלית.
