כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (ויקרא יא, מד)
בגמ' בעירובין (כא, ב) אמר רב יהודה אמר שמואל: בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים, יצתה בת קול ואמרה בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר, וכ' רש"י נטילת ידיים לעשות סייג לטהרות.
ובגמ' בברכות (נג, ב) מבואר, רבי זוהמאי אומר, כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה, אמר רב נחמן בר יצחק, שאין הטעם משום שהידים מזוהמות, אלא מצינו שאמר רב יהודה אמר רב, או שנאמר במשנה, שנא' 'והתקדשתם' אלו מים ראשונים, 'והייתם קדשים' אלו מים אחרונים, 'כי קדוש' זה שמן, 'אני ה' אלקיכם' זו ברכה.
בטעם חיוב נטילת ידים
הנה מצינו בגמ' בחולין (קו, א) שאמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשיאן, נטילת ידים לחולין מפני סרך תרומה, וכתב רש"י משום שהידים שניות לטומאה ופוסלות את התרומה, ועוד מבואר שתקנו משום מצוה, ואמר אביי משום מצוה לשמוע דברי חכמים שתקנוה, ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך, שנא' 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים' אמר ר"א בן ערך מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה, אמר רבא לרב נחמן שלומדים מהמשמעות שנא' 'וידיו לא שטף במים' ומשמע שאם שטף טהור והרי הוא צריך טבילה, אלא הביאור שאחר שלא שטף טמא.
וכן כתב בשולחן ערוך (או"ח קנח, א) כשיבא לאכול פת שמברכים עליו המוציא, יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה, ויברך על נטילת ידים. אבל לפת שאין מברכים עליו המוציא, כגון לחמניות דקות, או פת הבאה בכסנין, ואינו קובע סעודתו עליהם, אין צריך נטילת ידים, וכתב במ"ב (סק"א) שטעם תקנת נטילה הוא משני דברים: אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילים הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק במהרה בימינו לאכול בטהרה, ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא (ברכות נג, ב) בפסוק של 'והתקדשתם' 'והייתם קדושים' [סמ"ג], ובשעה"צ (סק"א) כתב שהטעם משום נגיעת זיעה ואם נגע בזיעה באמצע אכילה צריך ליטול שוב.
מקור דין נטילת ידים – הלכה למשה מסיני
מבואר בגמ' בעירובין (ד, א) אמר רבי חייא בר אשי אמר רב, שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, וברש"י כתב חציצה הפוסלת בטבילה.
ומק' הגמ' (שם ד, ב) שהרי חציצה היא מדאורייתא, שנא' 'ורחץ במים את כל בשרו' כאחד ולא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, וכן לרבות את שערו לפסול את הטבילה אם יש בו חציצה, אלא שההלכה היא לגבי רובו ולמיעוטו, כשמקפיד וכשאין מקפיד, שאמר רבי יצחק, דבר תורה בהלכה למשה מסיני בתורה שבעל פה, שברובו [היינו רוב שערו] שאם יש בו דבר החוצץ, כגון דם יבש ודיו וטיט יבש וזפת יבש, או שקשור רובו אחת אחת, ומקפיד עליו שמצטער על ליכלוך זה שבראשו, חוצץ לטבילה, ואם אינו מקפיד עליו הרי הוא כגופו ואפי' שהוא ברובו אינו חוצץ, וגזרו חכמים על רובו שאינו מקפיד, כיון שהוא רוב ודומה לחציצה שפוסלת מדאורייתא, משום רובו המקפיד, ועל מיעוטו המקפיד כיון שדומה לחציצה דאורייתא שהרי מקפיד, משום רובו המקפיד, ואי"ז הלכה למשה מסיני אלא רק רובו ומקפיד עליו, ולא גוזרים על מיעוטו שאינו מקפיד משום מיעוטו המקפיד, כיון שזה גזירה לגזירה.
ובתוספות שם כתב שמבואר ברש"י שכל הדין הוא על שערו אבל בבשרו אפי' מיעוט שאינו מקפיד עליו חוצץ, והקשה ר"ת שהרי מבואר ביבמות (עח, א) שנכרית מעוברת שהתגיירה וטבלה שאין בנה צריך טבילה ולכאורה הרי בשרו חוצץ ומדוע מועילה הטבילה עבורו, ועוד הוכיחו שם, וכן אם בשערו דווקא אם כן היה צרך לומר דוקא בשערו רובו ומקפיד עליו חוצץ, ומבואר שתוס' העמידו את דברי הגמ' גם על בשרו ותלוי ברוב ומיעוט ואם מקפיד.
דין חציצה בנטילת ידים כדין חציצה בטבילה
והנה מצינו בגמ' בחולין (קו, א) תנו רבנן שחובת נטילת ידים לחולין היא עד הפרק, וכן לתרומה עד הפרק, קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק, וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין, ובקידוש ידים ורגלים במקדש, וכתב רש"י שהוא עד הפרק השני שבאמצע האצבעות כיון דמשום סרך תרומה הוא מספיק אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות.
ובתוספות שם הקשה הרב ר' אברהם בן הרב ר' משה, שבתוספתא במקוואות (פרק ז) מצינו שכל החוצץ בכלים חוצץ בשעת טבילה ובחולין אין חוצצין, ובגמ' מבואר שחוצצין גם לחולין ותי' שלאכילה החמירו כמו בטבילה, ולגבי נגיעה לא החמירו, וכתבו שצריך להיזהר בשעת נטילה מטיט ובצק שתחת הציפורן שחוצצים בטבילה, וכל דבר שחוצץ בטבילה צריך להיזהר בנטילה לאכילה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש שבטבילה אינו חוצץ כמו שמצינו בעירובין.
וברא"ש (חולין פ"ח סימן טו) כתב, שכל החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון לכלוך שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר וכן בצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר, ורטייה שעל בשרו וטיט היון וטיט של יוצרים, אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש, ואף על פי שפירש רש"י שם דהיינו דוקא בשיער ולא בבשר, אי אפשר לומר כן כמו שהוכיח רבינו תם, וכן מצינו בזבחים (צח, ב) אם רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ.
ובשו"ע (או"ח קסא, א) כתב שצריך להיזהר בחציצה אבל במיעוט שאינו מקפיד אין לחוש, וכתב הרמ"א שלא נהגו לנקות את הציפורנים לפני הנטילה כיון שאין מקפידים על זה לנטילה משא"כ אם מקפיד צריך לנקותם, וכתב שאפשר שנהגו להקל לגבי נטילת ידים כיון שיש אומרים שאין חציצה לנטילה [כמבואר ברש"י הנ"ל] והעיקר כסברא הראשונה משום שאין מקפיד.
ובמ"ב (סק"א) כתב, שאמנם נט"י הוא מדרבנן אבל מ"מ תקנו כעין דאורייתא ולכך אם יש חציצה על רוב היד דהיינו על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו, ואם היה רק על מיעוט היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד ע"ז, ואם נטל ידיו ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ בין על מיעוט היד בין על רוב היד תלינן להקל שנתהוה אח"כ אך לכתחלה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ.
מכה שיש בידו עם רטיה
וברא"ש (שם סי' יח) כתב, שמי שיש בידו מכה ורטיה עליה שיטול את שאר היד שלא במקום הרטיה, ואע"ג שמצינו בגיטין (טו, א) שאין ידים טהורות לחצאין, היינו שנוטל חצי ידיו ולאחמ"כ נוטל עוד חצי שלא נקרא נטילה, משא"כ כשלא יכול ליטול חצי משום רטיה אי"ז נטילה למחצה אלא כמו שנקטע לו אצבע שנוטל שאר היד, ואע"פ שלא התירו שיכרוך ידיו במפה באוכלי טהרות וכל שכן לחולין שלא זהיר ויבוא לגעת באוכל, משא"כ ברטיה אין חשש שיגע בידיו באוכל לפי שאין מסירה מחמת כאב המכה, אמנם צריך להיזהר שלא יגיעו המים לרטיה ולא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו את היד, או שישפוך רביעית כאחד על היד שלא נטמאו המים.
והרשב"א (חולין קז, א) כתב, שיש מי שאומר שלכלוך שתחת הציפורן חוצץ בין בטבילה בין בנטילת ידים וכ"כ ברא"ש, ומביאים ראיה לדבריהם מהברייתא בסוף מקואות, שהטיט והבצק שתחת הציפורן חוצצין, אבל בתוס' אמרו שלעולם אינו חוצץ לא בטבילת הגוף ולא בנטילת ידים, וכן מבואר במקואות (פ"ט) אלו חוצצין באדם וכו' ובצק שתחת הצפורן ודוקא בצק משום שמהודק ודבק הרבה, אבל לכלוך כל שעה אדם נוטלה לפי שהיא מסרחת, וכשהיא שם אינה מהודקת וא"א לה לחוץ, ומה שבתוספתא כתוב הטיט והבצק, היינו טיט של יוצרים או של בנאים שנדבק יפה כמו בצק ודומיא דבצק קתני אבל צואה שאינה מהודקת לא.
ובשו"ע (קסא, א) כתב שרטיה חוצצת בנטילה, וכתב במשנה ברורה (סק"ה) שהרי מבואר (בסימן קסב, י) דאי"צ ליטול כלל על מקום הרטיה ומטעם שאינו יכול ליטול באותו מקום כמו שנקטעה אצבעו דאי"צ ליטול רק שאר מקום היד, יש לחלק שמדובר כשיש לו מכה ולא חוששים שיסיר את הרטיה ויגע באוכל בידו לפי שכואב לו, אבל כאן מודבר שאין לו מכה רק מיחוש ואין לו צער בנטילתו ויוכל להסיר את הרטיה מתי שירצה הרי"ז חוצץ, ובמ"ב (קסב, סקס"ט) כתב שאם אינו יכול ליטול ידיו כלל מחמת חולי שיכרוך ידיו במפה ויברך, ומבואר שם שצריך שיטול ידיו שלא במקום הרטיה ויזהר שלא יכנסו מים במקום הרטיה ויצאו שיכולים לטמא את המקום שנטל, או שיטול רביעית גם על מקום הרטיה בב"א ויועיל גם אם יצאו מים ממקום הרטיה.
ובנשמת אברהם (או"ח סי' קסח) כתב, בשם הגרש"ז שאפי' אם רוב היד מכוסה שהחלק המכוסה נחשב כאילו אינו ואי"ז כדין טבילה אלא כמי שהוא קטוע אצבע, ואם אינו יכול ליטול יד אחת כלל שהיא מכוסה בתחבושת לגמרי או שאסור שיגיע אליה מים שילבש כפפה על ידו ואינו צריך ליטול רק את היד הבריאה, ויברך על נטילת ידים.
אם חוצץ מדרבנן הרי הוא מקפיד
קובץ הערות (סימן פא סעיף ד) הקשה שהרי דבר תורה רובו ואינו מקפיד אינו חוצץ, וכיון שמדרבנן הוא חוצץ, הרי הוא מקפיד ויהיה חציצה מדאורייתא, ותירץ מו"ר הגר"ח מבריסק, שאינו חוצץ מדאורייתא אלא במקום שמקפיד על כל הרוב, וכאן אינו מקפיד אלא על חלק מהרוב, שהרי אם נסיר מגופו קצת מהרוב לא ישאר אלא מיעוט שאינו מקפיד, ומועיל גם מדרבנן, ועוד כתב לבאר, מכיון שאינו מקפיד אלא משום פסול הטבילה, ולא משום הלכלוך אלא שאין רוצה שיחצוץ לטבילה, אין זה בכלל מקפיד, וכעין זה כתב בשיטה מקובצת (ב"מ ל, א) בשם תוס' הרא"ש, אמנם הביא שם הביא תירוצים אחרים, בשם תוס' שנ"ץ והר"ן, ומשמע שלא סבר כדברי הרא"ש.
ובקהלות יעקב (סוכה סי' ה) הביא את דברי הגמ' ביבמות (עח, א) שכולו אפי' אינו מקפיד חוצץ מדאורייתא, והרמב"ם השמיט דין זה וכן הק' המנחת חינוך (מצוה קעה), ובאחיעזר (ח"ג סי' לג) כתב בשם מהר"י הלוי שהרי במה שמצינו שרובו ואינו מקפיד עליו שחוצץ רק מדרבנן הק' האחרונים שהרי מ"מ אם הוא מקפיד לטבילה הרי כבר חוצץ מדאורייתא ותי' כמוש"כ בקובץ הערות שנעשה מיעוט המקפיד כיון שאינו מקפיד אלא לענין הטבילה, וכ"ז רק ברובו המקפיד עליו אבל בכולו הרי הוא צריך להסיר את רובו בשביל שיהיה רק מדרבנן והרי הוא רובו שמקפיד וחוצץ מדאורייתא, ולכך כולו חוצץ מהתורה גם אם לא מקפיד, והאחיעזר כתב לדחות שאין משמע שמדובר לאחר שתקנו חכמים ברובו ולא מקפיד, כיון שדין זה נאמר על נכרית מעברת שטבלה ואין שם פסול מדרבנן.
חציצה בטבעת לנטילת ידים
ובשו"ע כתב (קסא, ג) שצריך להסיר את הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים, וכ' הרמ"א שאפי' הוא רפוי ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה כיון שמקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו, ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי, אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים מה נקרא רפוי, וכתב המ"ב (סקי"ט) בשם האחרונים שדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר את הטבעת בשעת מלאכה דהיינו בשעת לישה, ומי שאין דרכו להסיר בשעת מלאכה אין חוצץ, ואם יש בטבעת אבן טובה שמקפידים להסיר שלא תתלכלך יש לחוש משום חציצה.
באגרות משה (יו"ד ח"א סי' צז) הביא שני טעמים, במה שאם אינו מקפיד אינו חוצץ: אם הוא משום שמתבטל לגוף כיון שלא איכפת לו אם ישאר, ומועיל משום דין של רובו ככולו שכיון שברובו לא היה חציצה הרי נחשב שאין חציצה כלל, או משום שמ"מ היה כל גופו במים וכל מה שהתחדש דין חציצה הוא רק באופן שמקפיד וזה דין בחציצה ולא משום שבטל לגופו, אמנם הוכיח ממה שבכולו שאינו מקפיד חוצץ ואם משום שמתבטל לגוף הרי גם כולו בטל, לכך נקט שנראה כטעם השני שדין חציצה הוא רק ברוב.
ולפי"ז כתב לדון לגבי טבעת של אשה שאם היא מסירה אותה בזמן לישה הרי זה חוצץ כיון שכל שעה היא יכולה להסירה, ואם היא מסירה רק בזמן מסוים אפי' אם הוא לאחר הרבה זמן לכאורה יש לתלות בשני הטעמים הנ"ל, שאם הטעם הוא משום שבטל לגופה כיון שדעתה להסירה אי"ז בטל לגופה, ואם הטעם הוא בדין חציצה אפשר לומר שכל מה שנחשב חציצה היינו בדבר שעשויה להסיר בכל זמן כגון לגבי לישה אבל כשיש זמן שלא מקפיד אינה נחשבת שמקפידה כיון שעכשיו עד שלא יבוא הזמן אינה מקפידה.
ולגבי אשה שקשה לה להסיר את הטבעת לפני הנטילה ויש לה כאב בהסרתה, לכאורה היה מקום לדון כדין מיעוט המקפיד, אמנם יש מקום להקל במקום שיש כאב בהסרתה כדין רטיה שעל המכה ויש כאב בהסרתה שאי"צ להסיר את הרטיה, וא"כ לגבי טבעת שאינה מסירה מחמת כאב, וברוקח (סי' שכח) כתב שטבעות באצבע הנשים אינו חוצץ כיון שהם למעלה מפרק האמצעי של אצבע ואם היה צריך נטילה לכל היד הרי"ז חציצה, וכן יש מקילים שאין חציצה בנטילת ידים כלל, ולכך יש להקל, ובנוגע למעשה צ"ע.
כשאחד מקפיד ואחד אינו מקפיד
כתב בשולחן ערוך (קסא, ב) כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, שאם היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד, למי שדרכו להקפיד חוצץ ומי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ, שאם היה אחד צבע והיו ידיו צבועות אין הצבע חוצץ, ואם לא היה צבע אם היה ממש בצבע שבידיו הוא חוצץ שהדיו היבש חוצץ והלח אינו חוצץ, וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכדו' אין אותו צבע חוצץ, וכ' הרמ"א שגלדי מכה שעל ידיו אם אינו מקפיד עליהם אינם חוצצים, וכן הוא מדברי הרשב"א שהובא בבית יוסף, ובמ"ב (סקי"ב) כתב, שאם היה רוב ידיו מלוכלכות גם בצבע זה חוצץ, ולגבי נשים גם אם כל ידיהן צבועות אינו חוצץ, וכתב (שם סקי"ד) לגבי דיו לח שאינו חוצץ משום שנמחה במים ומי הנטילה מגיעים לגופו וה"ה לצבעים כמו דיו, ואם אין בהם ממש אלא רק נראות של צבע בלבד אין שייך חציצה וכגון שחרורית שאין בה ממש שאינה חוצצת, ומי שכותב תדיר אפי' יש ממשות של דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ שהרי אין דרכו להקפיד על כך.
וכתב בתשובות והנהגות (ח"ב סי' קיז) שמבואר שדוקא בני אומנות זו דהיינו צבעים, אבל במי שאינו צבע אף אם אינו מקפיד חוצץ וכמו שמצינו (יו"ד קצח) שאם דרך בני"א להקפיד ואפילו רוב בני אדם להקפיד אפילו הוא אינו מקפיד חוצץ, ואף שמפורש במג"א (סק"ח) ובמ"ב, שאף מי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ, והביאור בזה שגם זה בכלל בעלי אומנות, מ"מ נראה שבזמנינו בסופר או כותב אין הדין קבוע, כיון שיש מהם שמקפידים בגמר מלאכתם לרחוץ הידים בחומרי ניקוי להעביר הלכלוך, לא נוכל להתיר מפני אומנתם, ובפרט שבשבת ודאי רוחץ, ובימות החול מה שלפעמים אינו רוחץ אינו דלא מקפיד, רק לא כדאי הטירחא כיון שבלאו הכי מתלכלך עוד פעם, וא"כ כיון שזהו לכלוך גם אצלו, חוצץ.
והסתפק בצבעי שבשבת מקפיד להתרחץ לנקיות ורק בחול אינו מקפיד אם חוצץ או לא, ובשו"ת קול גדול למהר"ם חביב (נא) מפורש שאין להקל בצבעי אפילו בחול כשמתרחץ מכל לכלוך לשבת, וכן בכותב או סופר אם כשמגיע אצל אנשים חשובים או בשמחה מקפיד, וכ"ש בזמנינו שמצויים בתי מרחץ בכל בית עם מקלחת וחומרי ניקוי להעביר צבע גם בצבעי, כיון שלעתים תכופות דהיינו בכל צורך כל דהו מתרחץ, אינו ראוי להקל בצבעי, ויש להקל רק אם רחץ כפי אפשרותו, ורק אז נראה להקל, אבל אם לא רחץ בסבון היטב או בשאר חומרים המעבירים לכלוך וכתמים, אין להקל וחוצץ גם לנטילת ידים.
מעלת נטילת ידים
חז"ל דרשו בשבת אמר רב חסדא, שנוטל ידיו בשפע של מים, ויתנו בזכות כך שפע של טובה מן השמיים, וכתב הלבוש, דרשו דורשי רשומות על התיבות 'על נטילת ידים' ראשי תיבות ענ"י, שמצווה זו מזכה את האדם לפרנסה ולא לעניות, ועוד כתב הזוהר (פרשת לך לך) כל הנוטל ידיו כראוי גורם לעצמו ברכות עליונות שישרו על ידיו, ועל ידי כך זוכה לעשירות, בצוואת ר' אליעזר הגדול, מרבותיו של ר' עקיבא, כתב בזו הלשון להורקנוס בנו, בני, היזהר בנטילת ידיים, שנטילת ידיים בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם, וכתב בכף החיים (סימן קנח אות עח ואות פ) שעל ידי מצווה זו זוכה להיות עשיר, על ידי כוונה הראויה, ואם אינו מתעשר דבר אחר מעכב זאת, אך אם אין עיכוב צריך להתעשר מנטילת ידיו כראוי.
לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com
