כשנתניהו התקשר לגפני ולא זכה למענה/ זיסמן מסכם שבוע

"בקיעים בקואליציה", דיווחה השבוע התקשורת הכללית בחדווה בלתי מוסתרת. "מחלוקת פנימית שמטלטלת את הממשלה", "גפני נגד סמוטריץ' ולהפך", קבעו הפרשנים בכותרות גדולות. היה זה לאחר האמירה שנויית המחלוקת של שר האוצר, לפיה "להחזיר את החטופים זה מאד חשוב, אבל זו לא המטרה הכי חשובה".

דבריו של סמוטריץ', עוררו תגובות רבות בעיקר של משפחות החטופים, שהביעו זעם וכאב לנוכח הדברים, מהם השתמע כי הצלת החטופים אינה הערך הראשון במעלה. "חלק מהאזרחים נחטפו מתוך בתיהם, חיילים אחרים נחטפו במהלך הלחימה. איך אפשר לטעון שזה לא הכי חשוב להחזיר אותם", אמרו ההורים בכאב.

חלקם אף ציינו כי הם אינם מדברים מתוך פוזיציה נגד נתניהו, כפי שמנסים אנשי המחאה להשתלט ולהפוך את כאבם האישי לפוליטי. "אנחנו רוצים לראות את יקירנו חזרה בבית ללא שום קשר לפוליטיקה כזו או אחרת, ולכן אנו סבורים שדבריו סמוטריץ הם בושה", אמרו.

מי שהסתייג מדבריו של שר האוצר היה יו"ר דגל התורה ויו"ר ועדת הכספים, ח"כ הרב משה גפני. "החזרת החטופים היא הדבר החשוב ביותר. כך הורו לנו גם גדולי ישראל וכך אנו מצהירים ופועלים לכל אורך הדרך". גם סגן השר הרב אורי מקלב, הביע ביקורת על דברי סמוטריץ, וציין כי אי אפשר לשים את החזרת החטופים במקום משני ולהתעלם מסבלם ומדאגתם של בני משפחותיהם. הדבר גורם לפירוד וקוטביות בעם ישראל".

התגובות הללו גרמו לסמוטריץ' ולחבריו לצאת באופן פופוליסטי נגד נציגי הציבור החרדי בכל הקשור לחוק הגיוס והמהומה רק גברה. כל זה שימח כאמור את התקשורת שהביטה בהנאה על "הסדקים שנפערו בקואליציה".

כך או כך, היו בתקשורת הכללית והדתית, שניסו לומר כי עמדתו הנחרצת של הרב גפני בעד החזרת החטופים, הינה ספין פוליטי, כדי למצוא חן בעיני הציבור והשמאל, על מנת להעביר את חוק הגיוס וכן את תקציבי החינוך. לצורך כך פנינו (שלשום בלילה) לח"כ הרב גפני לשמוע מכלי ראשון את חילופי הדברים שהיו השבוע בינו לבין שר האוצר.

מי מוביל את ההתנגדות וההסתה נגד החוק להסדרת מעמדם ולימודם של בני הישיבות?

"הקוראים כאן יודעים את עמדתי וזה לא חדש להם. החזרת החטופים קודמת לכל. זו ההוראה שקיבלנו מגדולי ישראל וזה מה שאנו אומרים בכל הזדמנות, ללא שום קשר לחוק גיוס או לתקציבים כאלו ואחרים", אומר הרב גפני. "זה ממש לא ספין ולא ניסיון למצוא חן בעיני אף אחד. זו עמדתנו העקרונית. מדובר בפיקוח נפש. יש 59 חטופים, מהם יותר מ-20 בחיים, אם לא נחזיר אותם הם ימותו. הם ייהרגו".

אבל לכל הסיפור הזה יש השלכה רוחבית: מה יותר חשוב – המשך המלחמה או החזרת החטופים. והרי יהדות התורה נמנעת מלהתערב בענייני חוץ וביטחון, אני שואל, ומזכיר שבזמנו יצאה דגל התורה נגד חברות בקבינט בדיוק מהסיבה הזו.

"כאן זה פיקוח נפש של ממש, ואין שום דבר אחר שדוחה אותו", מסביר הרב גפני. "אני אלך אתך עוד יותר: גם אם נקבל את חוק הגיוס ונקבל תקציבי עתק לישיבות, אני עדיין אמשיך לצעוק מעל כל במה שצריך להחזיר את החטופים כדבר ראשון לפני הכול. זה מה שהורו לנו וזו גם עמדתי האישית ואנו מבטאים זאת ללא מורא".

בישיבת הסיעה הבעתם ביקורת על מפלגת "הציונות הדתית" ועל עמדותיה שיובילו לפירוק הקואליציה ופירוק גוש הימין. האם הם אשמים יותר מאחרים באי קידום החוק שמסדיר את מעמדם של בני הישיבות? אני שואל.

"לצערי ממש כך" משיב הרב גפני. "הם הפכו להיות המסיתים הגדולים ביותר בנושא, אף שאנו תמכנו בכל מה שהם ביקשו להעביר בקואליציה, גם בנושא המלחמה וגם בעוד נושאים. אנחנו בולעים ותומכים, גם אם אנחנו לא מסכימים על הכול, כי אנחנו בשותפות קואליציוניות. היה מצופה מהם שהם יתנהגו בהתאם בנושאים שהם ציפור הנפש שלנו, ולא לנהוג בפופוליזם. כך לא מתנהגים שותפים".

אבל יש גם בליכוד קולות נגד, כמו משה סעדה, דן אילוז ואולי עוד כמה, אני מנסה לחדד. "השניים שציינת הם חובשי כיפות סרוגות והם ניזונים ממפלגת הציונות הדתית ודוחפים אלו את אלו במלחמה נגדנו", משיב הרב גפני.

השאלה שתישאר בסופו של דבר בחלל האוויר: מי פירק את גוש הימין והפיל את הממשלה

האם העמדות הללו של סמוטריץ' קשורות אולי למצבו בסקרים, בהם אינו עובר את אחוז החסימה? אני תוהה. אולי לכן הוא מקצין עמדות ומנסה להתחרות בבן גביר? "כנראה שכך המצב", משיב הרב גפני. "הוא אמר לנו בעבר שיש עליו ביקורת פנימית ויתכן שמכאן נובעות עמדותיו הנוכחיות. יש לנו גם לא מעט בעיות עם משרד האוצר. אבל גם בוחריו בסופו של דבר יראו מי פירק את גוש הימין, ומי יודע אם בכלל אפשר יהיה להקים בעתיד את הגוש הזה. לכל זה הם אחראים, ועל כך הרחבנו בישיבת הסיעה".

האם זו גם עמדת השותפים: אגו"י וש"ס? אני שואל. "בוודאי" משיב הרב גפני. "זו עמדת סיעת יהדות התורה על כל אגפיה, וזו גם עמדת ש"ס".

מה הולך להיות הלאה? אני מנסה לסכם. "הגענו לקו פרשת המים", משיב הרב גפני. "בהחלטת הסיעה השבוע נקבע כי בעקבות אי כיבוד ההסכמים הקואליציוניים, הרי שמעתה ואילך בכל הצבעה עם הקואליציה, ייוועצו עם גדולי ישראל כיצד להצביע. גם הדבר הזה תואם עם ש"ס. הרב אריה דרעי, יו"ר ש"ס חוזר על כך בכל הזדמנות, והוא אומר זאת מעל כל במה. יש בין כולנו שיתוף פעולה מלא בנושא הזה. אנחנו יחד גוש של 18 ח"כים.

יכולתם להפיל את הממשלה על התקציב, אני מזכיר. "ההוראה שקיבלנו הייתה שלא לנהוג כך", משיב הרב גפני. "אם היינו נשארים ללא תקציב זה היה פוגע בכולם, גם בנו".

ולסיום – האם לפני ישיבת הסיעה השבוע, קיבלת טלפון מראש הממשלה? הרב גפני מהסס רגע, אבל נכנע ומשיב: "אכן היה טלפון, אבל הייתי באמצע ישיבת ועדת הכספים ולא יכולתי לענות. היו שניסו לפרש את זה כאילו דחיתי אותו. זה לא כך. אני מכבד אותו".

עולם כמנהגו: התגובות לתצהיר ראש השב"כ – על פי מידת היריבות או התמיכה בנתניהו

ושוב כמו כל דבר שזז במדינת ישראל, גם התצהיר שהגיש השבוע ראש השב"כ רונן בר לבג"צ נגד הדחתו, נחלק לשניים: אנשי הרל"ב והמחאה משבט קפלן מול תומכי נתניהו ה'ביביסטים' וכל השאר.

מחד, טוענים הרל"ביסטים שהתצהיר "המטלטל והמאשים" משקף את "מותה של הדמוקרטיה". מנגד, מאמצים תומכי נתניהו את גרסתו של ראה"מ, שמדובר ב"תצהיר שקרי" מתחילה ועד סוף. הכול אפוא בעיני המתבונן בהתאם להשקפתו הראשונית ללא שום קשר לתוכן הדברים.

ובכל זאת אם מנסים לצלול לתוך ים הפרטים שמופיעים בתצהיר של רונן בר, מזהים כמה דברים שחשוב לנתחם. הראשון שבהם זו "הגרסה המתפתחת" ממכתב למכתב ומתגובה לתגובה. במכתב הראשון ששיגר נתניהו, כאשר החלו ההליכים להדחתו, לא הזכיר בר, ולו במילה אחת את טענתו העכשווית, לפיה נתניהו דרש ממנו, שבעת משבר חוקתי, יהיה עליו לציית לו, ולא לבג"צ. הדבר הזה גם לא הוזכר במכתב השני שצורף לתגובת היועמ"שית בנושא ההדחה. רק השבוע ב"תצהיר המטלטל" נזכר בר לספר על זה. מעניין מדוע רק עכשיו נזכר בכך.

וזה לא הכול. גם באירוע המסתמן כמרכזי: השעה בה העירו את נתניהו, נרשמו כמה גרסאות. בהקשר זה צריך להזכיר תחילה את מה שכתבנו כאן מיד לאחר הטבח: הנחת היסוד היא, שנתניהו לא נוטל סיכונים מאז "מהומות מנהרת הכותל", אירוע שהתמשך שלושה ימים (בין מוצאי יו"כ לסוכות בתשנ"ז), בו נהרגו 17 חיילים וכמאה פלשתינים. מאז אותו אירוע הפך נתניהו לחשדן (ויש שיגידו פחדן) בכל הקשור לאירועים ומהומות דמים דומים.

לפיכך ההנחה היא, שאם היה מקבל את ההתראה כמה שעות קודם, כאשר רונן בר, ידע שעומד להתרחש משהו חריג בעזה, הוא (נתניהו) היה דואג להעיר את כל הגזרה ולהעמיד את כולם על הרגליים. נתניהו לא היה עושה זאת כמעשה גבורה, אלא ההפך. דווקא מתוך חשש ורצון להימנע מכל סיכון.

זו אפוא הנקודה המרכזית מאז ליל הטבח: אם בשעה 11 בליל שמחת תורה זוהתה פעילות חריגה בעזה, מדוע לא נעשה כל מה שניתן כדי לבלום אותה. למה ומדוע לא העירו את נתניהו בזמן. לו הייתה קמה ועדת חקירה (אובייקטיבית), זו הייתה אחת השאלות המרכזיות שהיא הייתה עוסקת בהן.

נקודה נוספת שראויה לבירור קשורה למשפט בתצהיר של ראש השב"כ, לפיה "בליל השבעה באוקטובר, השב"כ הוא זה שהעיר את המערכת כולה". השאלה את מי בדיוק העיר: האם את ראש אמ"ן חליווה, שהיה בחופשה באילת? האם את ראש הממשלה? האם העיר את שר הביטחון גלנט? האם התריע והעיר את החיילים שנרצחו במיטותיהם? האם הזעיק את חיל האוויר? האם עורר את כיתות הכוננות? האם שיגר מסר לרבש"צים להתכונן לפשיטת החמאס? מי זו "המערכת כולה", שהעיר השב"כ, ואם אכן העיר, מעניין כיצד כולם המשיכו לישון.

השתלשלות הדברים בליל בטבח: מ"מדרג ההתרעה הנמוך" ועד שיחת הטלפון המאוחרת

בימים הראשונים לאחר הטבח נפוצו כזכור תיאוריות קונספירציות שונות, כאילו ראש השב"כ ידע על הפשיטה הצפויה של החמאס, אך העריך שהיא תהיה על ישוב או שניים, ולכן לא טרח במכוון להעיר את נתניהו, אם בגלל שלא סמך עליו, אם בגלל שביקש למדר אותו מהעניין, או אולי להכשילו. התיאוריות הללו לא מחזיקות מים, אך יש שמתעקשים לחזור עליהן בכל הזדמנות. פרשת ההדלפות (לקמן בהרחבה) נותנת להם סיבות טובות לחשוב כך.

התצהיר של ראש השב"כ נועד בין השאר להפריך את הדיבורים הללו, תוך הדגשה שלשב"כ לא הייתה ידיעה מקדימה על הטבח הצפוי. השתלשלות העניינים לפי בר, החלה ב-11 בלילה, ליל שמחה תורה, כאשר "זוהו חריגות בעזה". השלב הבא התרחש בשעה 03:03 כאשר השב"כ הפיץ התרעה לכלל הגופים המלמדת על הערכות חריגה ואפשרות לכוונות התקפיות של חמאס. בתצהיר נאמר כי "מדרג ההתרעה היה שגוי". במילים אחרות: ההתרעה לא הייתה במידת החומרה הראויה.

"אין כזה דבר 'מדרג התרעה נמוך'", טען השבוע רונן כהן, ראש חטיבה לשעבר באמ"ן. לדבריו, משמעותה היחידה של התרעה היא 'הוראה לביצוע' וזה לא היה. "אם הייתה יוצאת התרעה, היה אפשר למנוע את כל הטבח. ראש השב"כ אינו אומר אמת ודבריו סותרים את התחקיר הראשוני של השב"כ וגם את התחקיר של הרמטכ"ל הקודם הרצי הלוי, שלא הייתה התרעה".

בהמשך התצהיר מספר בר כי שלח "צוות טקילה", כוח ייעודי משולב של אנשי מבצעים מהשב"כ ולוחמי ימ"מ, בשעה 01:30. דבריו סותרים את התחקיר הראשוני של השב"כ שם עלה שהצוות נשלח בשעה 04:30 בבוקר. לאיזו גרסה להאמין.

כמו כן מספר בר כי החליט להגיע למטה השב"כ ולבצע הערכת מצב בהסתכלות רב זירתית בשעה 04:30. וכאן שוב עולה שאלה: מדוע רק ב-4 וחצי, אם הסימנים החלו כבר ב-11 בלילה. בהמשך כותב בר שתמונת המודיעין שהכיר השב"כ הצביעה על מתקפה ופשיטה נקודתית של החמאס. גם המשפט הזה מעורר שאלה: מדוע לא הקפיץ מיד את כל הכוחות למנוע את אותה "פשיטה נקודתית".

בר ממשיך ומספר כי בשעה 05:15 לצד ההנחיות השונות, "הנחיתי לעדכן את מזכירו הצבאי של ראש הממשלה". אלא שעל פי הרישום ביומן לשכתו של ראש הממשלה, הגיעה שיחת הטלפון רק בשעה 06:13, 16 דקות לפני פתיחת המתקפה הרצחנית. מדוע רק אז הגיעה השיחה? מדוע היא הייתה למזכיר הצבאי הממשלה? מדוע בר לא התקשר בעצמו ישירות לראש הממשלה? ובכלל: במשך לילה שלם ישנם סימנים על פשיטה קרובה, ובר אפילו לא טורח לעדכן בכך את הדרג המדיני הקובע – ראש הממשלה, שר הביטחון, או שרים אחרים מהקבינט.

אם בליל הטבח היה אחד מעובדי השב"כ עושה את מעשה ארי רוזנפלד יתכן שהכול היה נמנע

אמירה בעייתית נוספת של בר בתצהיר: "איש לא העריך שתפרוץ מתקפה שכזו". מדובר באמירה שסותרת את אמירתו הקודמת, לפיה העביר התרעה לגורמים השונים. "לא הוסתר דבר, לא מהמערכת הביטחונית ולא מראש הממשלה", מסכם בר את דבריו בתצהיר. "המציאות והשתלשלות הדברים מוכיחות כי מדובר בתצהיר שקרי מתחילה ועד סוף", טוענים בלשכת נתניהו.

שורה תחתונה: לא פלא שיותר ויותר חיילים ואנשי מילואים התפכחו מאז השבעה באוקטובר, כשהם רואים מה ארע בליל הטבח – כיצד מנעו מראש הממשלה ומשר הביטחון את ההתרעות שהיו לאורך כל הלילה בידי ראש השב"כ. ארי רוזנפלד וכן בכיר השב"כ א' קמו ועשו מעשה. הם משלמים על כך מחיר ועומדים לדין. אולם אם באותו לילה היה אחד מעובדי השב"כ "מדליף" את המידע בשעה מוקדמת לראש הממשלה, הוא אמנם היה עומד לדין משמעתי, אך ייתכן שהכול היה נמנע.

כך או כך העניין כולו הפך לפוליטי. התצהיר מבהיר מעל כל ספק כי רונן בר שייך לצד המתנגד לראש הממשלה, עד שיש המכנים אותו: "ראש התנועה להפלת הממשלה". הדבר מתבטא בעדותו של בר, לפיה נתניהו הבהיר לו שבעת משבר חוקתי, עליו יהיה לציית לממשלה ולא לבג"צ.

הדברים היו צריכים להיות ברורים מאליהם, כיוון שבר מונה על ידי הממשלה ואליה הוא כפוף, כאשר היא יכולה גם לפטרו. אולם עוד קודם פרוץ המלחמה, צוטטו בכירי שב"כ לשעבר, כי יש לציית ולהישמע לבג"צ ולא לממשלה. בר לא היה שונה מהם וכנראה שכבר אז עוד לפני המלחמה, איבד נתניהו את האמון בו. ייתכן אפוא שבר גמל לנתניהו, כאשר החליט יחד עם הרצי הלוי, שלא להעיר אותו באותו לילה ולא לשתף אותו בהתייעצות הטלפונית לפני התקפת חמאס, כדי שלא לתת לו לגיטימציה.

בר קרא גם את המאמרים של פרשני השמאל (ב"הארץ"), שקראו לו שלא להתפטר מתפקידו, למרות שכשל, כדי למנוע מנתניהו למנות מועמד שנוח לו. "המשטרה כבר נפלה בידי בן גביר, אסור שהשב"כ גם ייפול", כתבו אותם פרשנים שגובו על ידי ביטחוניסטים ו'לשעברים' נוספים, מאנשי המחאה. בר נפל בשבי המילים הללו ונאחז בכיסא בכל כוחו. כאשר הבין בכל זאת שעליו ללכת, הוא התנה זאת בשני סעיפים: הקמת ועדת חקירה ממלכתית לחקר אירועי הטבח ומינוי אחר מסגניו תחתיו, כאילו מדובר באחוזתו הפרטית.

"רונן בר נלחם את המלחמה של כולנו" כותבים הפרשנים ולוקחים מנדט על "כולנו". לא נותר אלא להיזכר בנאום הצרחות של לפיד: "אנחנו הרוב".

מאבק השב"כ: הצד השווה של רונן בר, נדב ארגמן, יורם כהן עמי איילון ורוני אלשיך

אז מה הלאה: במדינה מתוקנת ראש השב"כ שלקח אחריות על כישלונו, היה צריך לסיים זה מכבר את תפקידו, בדיוק כמו שעשו הנכשלים האחרים – הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ואלוף פיקוד דרום. אם בר היה מאמץ את דרכם, הוא היה מייתר את הדיונים בבג"צ ובמשבר החוקתי שבפתח. נדמה שגם השופטים עצמם, היו מעוניינים שבר יציין את תאריך פרישתו ובכך יביא לסיום הדיון הזה, שמעורר מחדש את המחלוקת על הרפורמה המשפטית וכל השלכותיה – למי יש לציית בסופו של דבר – לממשלה או לבג"צ.

נתניהו, שאמור היה להגיש אתמול את תשובתו לבג"צ, בה יענה על הטענות שהפנה ראש השב"כ נגדו, ביקש דחייה ליום ראשון. הנימוק: גם התצהיר של ראש השב"כ הוגש בעיכוב. כמו כן עורך דינו של נתניהו, ציון אמיר, משתתף בימים אלה ב"מצעד החיים" בפולין ולכן הדחייה מתבקשת.

במסמך שיגיש נתניהו, הוא יטען כי בניגוד לדבריו של בר, כאילו הוא (נתניהו) ביקש פגישות בלתי מתועדות עמו, הרי שהאמת היא שבר ביקש את הפגישות הללו בארבע עיניים. בר טוען כי באותן פגישות הובהר לו שבמידה ויהיה משבר חוקתי, יהיה עליו לציית לממשלה ולא לבג"צ. נתניהו יטען מנגד, כי בר לא אמר "נתניהו הבהיר לי", אלא ציין בכלליות – "הובהר". יתכן שבאותן פגישות הפנה את בר אל חוק השב"כ שמכפיף אותו לממשלה.

כמו כן בניגוד לדבריו של בר, כאילו נתניהו ביקש ממנו להכין חוות דעת ביטחונית נגד המשך עדותו במשפט האלפים, הרי שהאמת היא שונה לחלוטין. נתניהו דרש כן להעיד במשפטו, אבל לאחר פגיעת הכטב"מ בחלון ביתו בקיסריה, ולאחר שפעילי שמאל ירו לעבר ביתו פצצות תאורה, הוא ביקש להגביר את האבטחה עליו במקומות פומביים ולמצוא מקומות חלופיים להגשת עדותו, ואף הציע שני מקומות כאלו.

כמו כן יטען נתניהו כי מעולם לא הנחה את בר לעקוב, להאזין או לנקוט פעולות לא חוקיות נגד מפגינים ספציפיים, כפי שטען בר. ראש הממשלה יציג את הפרוטוקולים והשיחות בנושא, המראים כי דרישותיו הכלליות היו לגיטימיות כחלק מעבודת השב"כ השגרתית של איתור ומיגור איומים של אישים וארגונים המאיימים עליו, בדיוק כמו שהשב"כ פעל בהתנתקות במעקב נגד פעילי ימין.

יש להניח שהסבב בין השניים לא נגמר. בר ימצא את עצמו בעתיד לבטח במחנה הפרשנים והביטחוניסטים התוקפים את נתניהו, בדיוק כמו קודמיו, נדב ארגמן, יורם כהן ועמי איילון. אם מצרפים אליהם גם את סגן ראש השב"כ (עוד לפני שמונה למפכ"ל), רוני אלשיך, הם יוכלו להקים יחד את מפלגת "מאבק השב"כ"

ניגוד עניינים: ראש השב"כ חקר את ההדלפה נגד עצמו והפעיל "אמצעים דרקוניים"

ימי חול המועד נחשבים בדרך כלל לימים שקטים מחדשות פוליטיות (וטוב שכך). המערכות הפוליטיות והמדיניות שובתות כמעט כליל מפעילות והפוליטיקאים מעדיפים לעשות את החג בקרב משפחותיהם, כך גם אנשי התקשורת. באופן זה אין מי שיזין את אלו נגד אלו ולכן החדשות הכלליות עוסקות בעיקר בעומסי תנועה, פקקים בכבישים ו"אין כניסה לנחלים, ואדיות ופארקים עקב עומס מבקרים".

בס"ד ובחסדי שמים מרובים לא היו בחוה"מ גם אירועים ביטחוניים משמעותיים, ולכן החדשות אמורות היו להיות "יבשות" וקרות. בפועל התרחשו שני דברים משמעותיים שהפרו את שלוות הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, בפרט שמדובר היה באירועים של הדלפות – לחם חוקם של העיתונאים.

שני האירועים (שסוקרו בעיתון סיכום החג בידיעות נפרדות ומורחבות) מדגישים את ההבדל בין הדלפה להדלפה, שבמרכזה אכיפה בררנית, המוכיחה עד כמה המושג "דמוקרטיה" הפך למילה גמישה ובלתי מחייבת, כאשר מדובר בצד מסוים של המפה הפוליטית. הכוונה כמובן לצד שמאשים קבוע את הממשלה והעומד בראשה ברמיסת הדמוקרטיה באמצעות מה שהם מכנים "המהפכה המשפטית". בפועל מתברר כי דווקא אותו צד, הוא זה שרומס ברגל גסה את הדמוקרטיה ואת חופש העיתונות, והכל ממניעים אישיים לחלוטין של ראש השב"כ והיועמ"שית.

שתי ההדלפות עוסקות בראש השב"כ עצמו. הראשונה היא בדיקת שערורייתית וחמורה של דרג מדיני בטענה של "השתלטות כהניזם על המשטרה". השנייה מראה כי תחקיר השב"כ על הטבח לא עמד במבחן המציאות, לאור המסמכים שהראו כי ראש השב"כ פעל בדיוק ההפך לפני הטבח ותמך ברעיון שהחמאס מורתע ויש לפטם אותו כלכלית.

עובד השב"כ א' (שכולם יודעים את שמו לאחר הפרסומים ברשתות החברתיות), שנחשף למסמכים הללו הבין, שראש השב"כ מבצע לשיטתו מעשים חמורים (אחד מהם בידיעת מערכת האכיפה והיועמ"שית), וזיהה את הצורך להעביר את המידע הזה לשר שקלי ולשני עיתונאים (עמית סגל ושירית אביטן). המטרה שלו הייתה ליידע את הציבור ולחשוף אותו למידע הזה.

חשוב לציין שלא היה כאן שום דבר שמהווה סיכון של מקורות מודיעיניים ביטחוניים, מלבד המידע שהביך את ראש השב"כ. הראייה: הצנזורה אישרה לשני העיתונאים, סגל ואביטן, לפרסם את הדברים הללו.

המפליא הוא שגם היועמ"שית וגם פרקליט המדינה, התקשו לזהות את ניגוד העניינים של ראש השב"כ, שחוקר את ההדלפה נגד עצמו ומפעיל לשם כך אמצעים דרקוניים ומניעת מפגש של עו"ד עם החשוד.

לא עבר יום והתברר שיש עוד הדלפה, הנחשבת לחמורה פי כמה משתי ההדלפות הנ"ל. ההבדל: איש לא חקר אותה באותה אגרסיביות ובאמצעים דרקוניים. הסיבה לכך בקטע הבא.

ההדלפה נגד בר נחקרת, בעוד ההדלפה על בלימת התקיפה באיראן עברה בשקט מוחלט

אחד הסודות השמורים ביותר במדינת ישראל נוגע לתקיפה האפשרית באיראן. כל ידיעה כזו עוברת צנזורה יסודית ורק לאחר שהיא מקבלת אישור, היא משוחררת לפרסום. לא פלא אפוא שההדלפה שפורסמה בהבלטה ב"ניו יורק טיימס" על "כוונה ישראלית לתקוף בחודש הבא את מתקני הגרעין של איראן", זכתה להרמת גבות של כל גורמי הביטחון.

היו שטענו כי מדובר בהדלפה החמורה ביותר בנוגע למבצע החשוב ביותר בתולדות המלחמה, אם לא החשוב ביותר בתולדות מדינת ישראל. ההדלפה כללה פרטים על אופי ההתקפה, שתבוצע באמצעות כוחות קומנדו קרקעיים, משולבים עם כוחות תקיפה ישראלים ואמריקאים מהאוויר ועוד פרטי פרטים על ההתקפה המתוכננת. במילים אחרות: ההדלפה בעצם מזהירה את האיראנים להיזהר מפשיטה ישראלית קרובה על אתרי הגרעין שלהם.

אופן ההדלפה בוצע בשיטה הקבועה במטרה לעקוף את הצנזורה: מדליפים למקורות זרים, במקרה זה, ל"ניו יורק טיימס", ומשם מצטטים בתקשורת הישראלית. על החתום עיתונאי ישראלי.

אך טבעי היה, שהעניין ייחקר עד תום כיוון שמדובר בהדלפה חמורה ביותר המהווה סיכון ביטחוני ברור. בפועל: אין חקירה ואין אכיפה. כלום. אף אחד לא נזרק לצינוק השב"כ (עם עכברושים) ואף אחד לא נחקר מי הדליף את הידיעה לעיתונאי רונן ברגמן.

כך היה גם בהדלפות על "שדה תימן" – סרטון מבושל, שגרם לנזקים תדמיתיים קשים ביותר למדינת ישראל, במיוחד לאחר שצפו בו מיליונים בעולם. כך היה גם בהדלפות מתוך צוות המו"מ של החטופים, וכך בהדלפות מתוך הקבינט (בתקופה בה היו חברים בו שרים אחרים וד"ל). אפילו "מבצע הביפרים" הודלף יום קודם, ורק בניסים החיזבאללה לא עלה על כך. נתניהו דרש אז לחקור את ההדלפות, אולם בקשתו לא אושרה ולא נעשה דבר, והכל בשם "חופש המידע", "דמוקרטיה", "חיסיון מקורות עיתונאים" וכו'.

האבסורד הוא שכל העת הזהירו בסביבת היועצת המשפטית לממשלה את העיתונאים, שהממשלה הנוכחית עלולה להגביל את חופש העיתונות, להרוס את הדמוקרטיה, לשנות את החוקים ובקיצור להפוך לדיקטטורה.

והנה דווקא היועמ"שית היא זו שאישרה לשב"כ ולמשטרה לחקור באזהרה עורך עיתון (צבי קליין), ולאחר מכן אף הכפישה אותו פומבית בהודעה לא הוגנת ומטעה, כאילו קיבל טובות הנאה מקטאר. ולא זו בלבד, אישרה היועמ"שית לראש השב"כ לחקור מי הדליף מידע (שעל פי שופט ביהמ"ש המחוזי – אין בו חשיפת מקורות מודיעיניים או מידע מאוד סודי), רק בגלל שהציג באור שלילי את התנהלות ראש השב"כ עצמו.

סיכום: אפשר לחקור הדלפות וזה אפילו נדרש. אולם החקירה צריכה להיות רוחבית ולא חקירה סלקטיבית, רק כאשר היא מביכה אישית את ראש השב"כ.

דו עט: המילים המרכזיות שהדהדו השבוע

תצהיר מטלטל: ממש כצפוי, התייצבה כל התקשורת (כמעט) מאחורי התצהיר של ראש השב"כ, וציינה כי מדובר ב"מסמך מצמרר", "מטלטל", אני מאשים", "קץ הדמוקרטיה", "כפסע מהדיקטטורה" ועוד. לעומתם צוטטה לשכת נתניהו באופן מינורי עם התגובה שמדובר ב"תצהיר שקרי". הגדילה לעשות דינה זילבר, זו שפעלה בעת כהונתה בתפקיד המשנה ליועצת המשפטית לממשלה נגד האירועים הנפרדים במגזר החרדי, שתיארה את המסמך של בר כ"שיעור באהבת המולדת". כל אחד (ואחת) עם המולדת שלו.

מטרת העל: הוויכוח מה קודם למה: החזרת החטופים או המשך הלחימה טרם הוכרע. אם בעבר היה ברור שמדובר בשתי מטרות, שאפשר לעבוד עליהם בו זמנית, הרי שעכשיו גם בתוך הקואליציה יש דעות לכאן ולכאן. הוויכוח הפומבי השבוע בין השר סמוטריץ לח"כ הרב גפני, (ראו לעיל) חידד מאד את הנקודה של "מטרת העל".

סיוע הומניטרי: בתקופת ממשל ביידן נאלצה ישראל להעביר סיוע הומניטרי לאחר שהממשל כפה זאת עליה. הסיוע הפך לכלי שרת בידי החמאס שהשתלט עליו למטרותיו. לאחר החילופי ממשל בארה"ב ולאחר מינוי רמטכ"ל חדש בישראל, נראה היה שגם כאן יגיע שינוי והסיוע ייפסק. בישיבת הממשלה השבוע עלה הנושא לדיון, כאשר הרמטכ"ל זמיר התנגד להצעה שחיילים יחלקו את הסיוע לתושבי עזה. סמוטריץ' בתגובה: "אם אתה לא מסוגל נביא מישהו אחר שכן". הוויכוח התלהט והיו שאמרו כי מצבו הפוליטי של סמוטריץ' בסקרים עם פחות מאחוז החסימה, מצריך אותו לקבל סיוע (הומניטרי) ומכאן התקפותיו.

מתקפת כרישים: האסון הטראגי בחוף חדרה, העלה לדיון את מה שהישראלים מוכנים לעשות כדי לתפוס תמונה טובה, במקרה הזה לצד הכרישים. ההרוג, אמנם לא פעל ממניעים אלו, כפי שהעידו בני משפחתו, אולם בה בעת הופצו תיעודים רבים של ישראלים המצטלמים באופן מסוכן לצד כרישים, רק לצורך התמונה. סכנה נפשות.

פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'