מגזין "אטלנטיק" פרסם היום (שני) ניתוח מעמיק החושף את התפתחותה של דינמיקה מפתיעה בזירה הגיאופוליטית. שנים ארוכות בהן האויבות המשותפת כלפי ארצות הברית שהם איראן, רוסיה וסין לברית אנטי-מערבית, הובילו להנחה שהמדינות הללו יתמכו זו בזו בעת משבר. אולם המציאות שהתגלתה במהלך המלחמה בין ישראל לאיראן, בו השתתפו גם ארצות הברית, הפתיעה רבים וחשפה קווי שבר בחזית האנטי-מערבית.
הצפייה הטבעית הייתה שסין, הגורם החזק ביותר בשלישיית המדינות המתנגדות לאמריקה, תפעל באופן מיידי לתמיכה באיראן לאחר התקיפה הישראלית הראשונה ב-13 ביוני. התחזית הייתה שבייג'ינג תשלח במהירות טילי טווח קצר וציוד הגנה אווירית נוסף לטהרן, תנצל את כוחה הדיפלומטי הגובר כדי לבודד את ישראל ואת ארצות הברית, תדרוש כינוס דחוף של מועצת הביטחון של האו"ם, ותגיש הצעת החלטה שתוקיע את שתי הממשלות התוקפות את בת בריתה.
אלא שהמציאות הייתה שונה לחלוטין. העולם גילה שאף שאנטי-אמריקניזם יכול לשמש כבסיס לברית, יש לו מגבלות ברורות כאשר מדובר באחדות פעולה אמיתית.
התגובה הסינית הייתה מתונה בהרבה מהצפוי. אף שבייג'ינג הגדירה את התקיפה הישראלית הראשונה כ"חוצפה" ו"הפרה של ריבונות איראן", היא נקטה בגישה זהירה והדגישה את החשיבות של פתרונות דיפלומטיים. שר החוץ הסיני וואנג יי נמנע מלהוקיע את הפעולות הישראליות בשיחתו עם עמיתו הישראלי ביום שלמחרת, ב-14 ביוני.
אף הנשיא הסיני שי ג'ינפינג המתין ארבעה ימים שלמים לפני שהכריז בהצהרה מתונה יחסית: "סין מוכנה לעבוד עם כל הצדדים כדי למלא תפקיד בונה בשיקום השלום והיציבות במזרח התיכון". ההצהרה הזו, שנמנעה מגינוי ישיר של ישראל או ארצות הברית, הדגישה את הגישה הזהירה שנקטה בייג'ינג.
מעניין במיוחד היה התיזמון של ההצהרה הסינית בנושא מיצרי הורמוז. כאשר הפרלמנט האיראני הצביע על סגירת המיצרים האסטרטגיים, דובר משרד החוץ הסיני מיהר להדגיש במה שנראה כאזהרה ברורה לכיוון טהרן כי המפרץ הפרסי מהווה נתיב מסחרי חיוני לסחורות ואנרגיה עבור הכלכלה העולמית. הוא קרא לכל השותפים "למנוע מהסערה האזורית השפעה גדולה יותר על הצמיחה הכלכלית העולמית".
המגזין מסביר כי בתקופות שקטות יותר, סין מתנהגת בדומה לרוסיה ושמחה להשתמש באיראן כאמצעי לחץ נגד ארצות הברית ובעלות בריתה במחוזות השונים. אולם כאשר המתיחות הופכת לעימות צבאי ממשי והיציבות הגלובלית נמצאת בסכנה אמיתית, תמיכה פעילה באיראן נתפסת כצעד הרבה פחות אטרקטיבי עבור בייג'ינג מאשר שמירה על יחסיה הכלכליים והדיפלומטיים החשובים עם המערב.
העמדה המתונה של סין אינה רק מהווה מכה קשה לאיראן, אלא עשויה גם לרמוז על כך שהשותפות ה"ללא גבולות" המהוללת בין שי לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין אינה חזקה ואיתנה כפי שמוסקבה ובייג'ינג ניסו להציג לעולם.
רוסיה, מצדה, מתמודדת עם שיקולים דומים. למרות שיש לה אינטרסים שונים מאלה של איראן, גם היא נמנעה באופן בולט מלבוא לעזרתה של הרפובליקה האסלאמית בעת הצרה. אולם העמדה הסינית הדומה כלפי איראן כנראה לא משמחת את מוסקבה.
למרות שיחסי מוסקבה עם בייג'ינג פחות מסובכים ומתוחים מאלה שלה עם טהרן, הכלכלה הרוסית נותרת קטנה משמעותית מזו של סין. נתון מכריע הוא שכשליש מכלל תקציב המדינה הרוסי מגיע ממכירות נפט, וסין היא הלקוחה הגדולה ביותר של מוסקבה ללא עוררין. בנוסף, רוסיה תלויה באופן משמעותי באספקה הסינית למכונת המלחמה שלה.
הדפוס שמתגלה מהמקרה הזה מעיד על כך שכאשר מגיעה העת לבחירה בין סולידריות פוליטית לבין אינטרסים כלכליים קונקרטיים, המעצמות הגדולות נוטות לבחור באחרונים. הברית האנטי-מערבית, שנראתה כחזקה ויציבה, מתגלה כפגיעה יותר מכפי שהעריכו מומחים רבים לגיאופוליטיקה.
