משהו מדיני גדול עומד להתרחש. כך לפחות מריחים כולם. האווירה בוושינגטון חמה ומתוחה. רמזים נשלחים מכל עבר, והתחושה היא שהפעם מדובר במשהו אמיתי. פעמיים תוך יממה נפגש טראמפ עם נתניהו, לא מתוך נימוס, אלא מתוך צורך מדיני. ההשערות נעות בין הפסקת אש מדורגת לבין מגעים שקטים עם סוריה. הפרטים אינם ידועים, אך הרמזים משוגרים כל הזמן לאוויר.
"יש דברים שלא נכון לחשוף בעת הזו, כאשר המגעים עם סוריה הם אחד מהם", אמר גורם מדיני בכיר (בעניבה אדומה) לכתבים שנלוו לפמליה בוושינגטון.
באופן רשמי עסקו הפגישות בין נתניהו לטראמפ בעיקר בנושא עזה. אולם אין לדעת מה היה במפגש בארבע עיניים בין השניים. השמועות וההדלפות בקרב הכתבים היו שהשיחות עסקו דווקא באיראן ובאפשרות ל"מכה שנייה", אם האיראנים יחדשו את תכנית הגרעין. האינטרס של נתניהו היה שהאיראנים ישמעו ש"האופציות הצבאיות עדיין על השולחן". בשונה מהעבר, הפעם כאשר מדברים על "אופציות צבאיות", יש לזה משמעות מעשית ולא רק תיאורטית.
מי שנותן את הטון בוושינגטון, הוא הנשיא טראמפ, שדוחף לסיכום בעסקת החטופים על פי מתווה ויטקוף, שחרור 28 חטופים, מהם עשרה בחיים, תמורת הפסקת אש מדורגת ל־60 יום ושחרור מחבלים רבים. נתניהו מסויג. לדבריו, הפסקה זמנית תעניק לחמאס הזדמנות להתאושש ולהתעצם מחדש.
המסר של נתניהו ברור: בלי חמאס. בלי נשק. בלי חזרה למצב הקודם. אלא שהמגעים מתקדמים. בדוחא, שם מתנהלות שיחות עקיפות, מעריכים כי 80% מהפרטים כבר סוכמו.
במהלך הפגישות עצמן, קיבל נתניהו שוב ושוב עדכונים על המצב בעזה, לאחר התקריות הקשות והכואבות שהיו השבוע. מספר החיילים ההרוגים שמטפס מעלה, מגביר את הלחץ עליו לסיים את המלחמה. "אנחנו חייבים לפתור את העניין", דוחק הנשיא טראמפ באנשיו, ולוחץ במקביל על נתניהו לסיים את המלחמה בעזה במהירות.
התמונה ברורה: טראמפ דוחף קדימה, ויטקוף מהדק את הקצוות ונתניהו עדיין מתלבט. בקרוב נדע אם מדובר בהסכם או בעוד הצגה מתוזמרת.
דוחא מול דוחק
בשעה ששורות אלו נכתבות עדיין קיימים פערים שמונעים מהצדדים להגיע להסכם סופי, אך הגעתו של השליח ויטקוף לשיחות בדוחא, מביאה את הצדדים לנקודת הכרעה. הפערים המשמעותיים נוגעים בעיקר לסוגיית ציר מורג, החוצץ בין רפיח לחאן יונס. הצבא דורש להישאר בציר מטעמי ביטחון, החמאס דורש שצה"ל ייסוג ממנו, אך בדרג המדיני סבורים גם כן, שאסור לעשות זאת, כיון שהמטרה היא להקים את עיר הפליטים – ה"עיר ההומניטרית" על חורבות רפיח, לשם יגיעו מאות אלפי פלשתינים. "ציר מורג אינו סלע קיומנו" אומרים תומכי העסקה. מבחינתם, חשוב היה יותר להתעקש למשל על שליטה בבית חאנון, הסמוכה לגבול צפון העוטף.
ויטקוף הגיע לקטאר כדי לחתוך ולא כדי להמשיך ולדון ולסחוב את הזמן. לטראמפ חשוב שויטקוף יסיים את המלאכה, בעוד נתניהו עדיין בוושינגטון ונתון ללחצים של בכירי הממשל ושלו.
הכתבים שנלוו לנתניהו לוושינגטון ציטטו גורם המעורב בשיחות שהעריך כי ההסכם בין הצדדים קרוב מאוד לחתימה, וצפוי להיסגר עד יום שישי (היום). הגורם צוטט באומרו כי מעורבותו המוגברת של טראמפ, משנה את פני הדברים. "שני הצדדים יצטרכו להגיע לפתרון בין אם הם אוהבים את זה או לא". על פי הערכתו, התיקונים שהציג החמאס להסכם אינם צפויים למנוע את הגעתו לחתימה.
נתניהו שאמור לקבל את ההחלטה, נתון ללחצים משני הצדדים: מצד אחד טראמפ ובכירי הממשל הקוראים לו להגיע להסכם, ומצד שני – שרי הימין הקיצוני שמאיימים לפרוש, אם תופסק המלחמה. נתניהו ינסה לומר להם שאסור להיכנס לעימות עם ארה"ב מכמה טעמים: הצורך להכריע בעתיד את עזה, האפשרות להרחיב את הסכמי אברהם והכי חשוב: כדי לתת מכה שנייה באיראן – אם יהיה צורך בכך.
על פי הצהרותיו של נתניהו בארה"ב ועל פי הראיונות שהוא מעניק שם, נראה שהוא אכן גמר אומר להגיע לעסקה גדולה ומורכבת, ואותה הוא ישווק לציבור בישראל ולימין, כפי שכבר החל לעשות. בליכוד כבר נשמעות ההכנות להסברה ציבורית על "הפסקת אש לצורך הכרעה מחודשת", במיוחד מול איראן.
הדיווחים היומיים על נפילתם של עוד ועוד חיילים הי"ד ברצועה, משפיעים על דעת הקהל בישראל והתמיכה בהמשך המלחמה נמצאת בשפל. באופוזיציה ובתקשורת מנצלים זאת לפולמוס עם אמירות פוליטיות בלתי אחראיות, חסרון רסן ובזויות. יו"ר ישראל ביתנו, ח"כ אביגדור ליברמן, הגדיל לעשות ואמר כי החיילים "נהרגים על מזבח שימור הקואליציה". למרות המחאה הציבורית, סירב לחזור בו, ובחר להטות את השיח לעבר "ההשתמטות החרדית", כמנהגו, בהנחה שזה מה שיסייע לו להיחלץ מאמירתו האומללה.
ליברמן אינו היחיד. כלי תקשורת מהשמאל מחריפים את הטון: מ"מלחמת שולל" ועד "אוכלי מוות". הפוליטיקה, שתמיד ליוותה מלחמות, נדמה שעברה עתה לקדמת החזית תוך פגיעה במשפחות השכולות תוך ניצול כאבם האמיתי.
ברית מנצחת
אי אפשר היה שלא להיזכר השבוע בדברים שהשמיע יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, רק לפני חודש וחצי, כאשר לגלג על נתניהו באומרו: "איבדת את טראמפ, לא היה שפל כזה ביחסים עם ארה"ב מעולם". לדברים הללו הצטרפו עוד כמה "רל"ביסטים", דוגמת ברק סרי ודומיו, שטענו כי טראמפ השפיל את נתניהו בביקוריו הקודמים והוא "לא סופר אותו". לא מכבר התברר עד כמה דבריהם מופרכים, לאחר שיתוף הפעולה בנושא התקיפה באיראן. אך השבוע נופצה התזה הזו סופית.
בין הפרסומים על הסכמים מדיניים והתפתחויות ביטחוניות, לא נעלמה הקרבה האישית בין טראמפ לנתניהו לאורך כל הביקור. פעמיים בתוך פחות מ־24 שעות נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. לא כבשורת פרוטוקול, אלא כשיחה אישית, כמעט משפחתית.
השיחות נערכו הרחק מעיני המצלמות, אך הסמלים והמחוות דיברו בעד עצמם. נתניהו העניק לטראמפ מזוזה יוצאת דופן – עשויה פגז איראני, בעיצוב מטוס חמקני. טראמפ במקביל התקשה להסתיר את התרגשותו כשנתניהו העניק לו מכתב רשמי שהוא ממליץ להעניק לו את פרס נובל לשלום בעבור תרומתו להסכמי אברהם. טראמפ, כדרכו, לא נותר חייב וציין כי מדובר ב"שיא של שותפות בין אומותינו". בדבריו ציין כי הקשר עם נתניהו, "הוא החזק ביותר שהיה לי עם מנהיג כלשהו".
החיוכים, הלחיצות והכובע שהעניק הנשיא לראש הממשלה ובו הכיתוב: "טראמפ צדק בכל", תפסו את עדשות המצלמה. מאחורי החיוכים מתרקמת מציאות עמוקה אף יותר: האינטרסים הפכו לאמון ולקידום מהלכים אסטרטגיים, כאשר המחוות האישיות הן לעיתים גם איתותים מדיניים.
לצד "ברית האחים" הפוליטית הזכורה לרע, ולצד "ברית המשרתים", שעוד נסבול ממנה קשות, נצבעה השבוע וושינגטון בגווני "ברית חברים" הדוקה, שלא זכורה מהעבר בין נשיאים אמריקאים לראשי ממשלות ישראלים.
תהודה ופרשנות
מאמר מערכת אחד, שפורסם שלשום בעמוד הראשון של יתד נאמן, חולל הד ציבורי חריג גם מעבר למעגל הקוראים הקבוע. מי שרגיל לדלות רמזים ולהקיש מסקנות בין השורות לא נדרש הפעם למאמץ מיוחד. הרמז היה עבה דיו, כדי שגם התקשורת הכללית תעניק לו כותרות ראשיות.
המאמר, שכותרתו "לקחי העבר", הוקדש לווינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה. במבט ראשון נדמה היה כמאמר היסטורי תמים. עד מהרה התברר: מדובר במשל מדויק, עם מסר עכשווי ברור: גם המנהיג שניצח במלחמה, איבד את אמון העם כשנחשד בהפניית עורף לצרכיו. מי שהתאים לשעת קרב, לאו דווקא זכה לאמון בעת שלום.
המסר לא נזקק לפענוח. "גם מנהיג מלחמה עלול לאבד את השלטון", נכתב בלי להזכיר שמות, אך עם הקשר ברור. הניצחון המדיני או הביטחוני, אין בו תועלת פוליטית אם המנהיג בוחר להתעלם מהתחייבויותיו הפנימיות.
בתוך שעות, הפך המאמר לנושא חם בתדרוכי לשכות ולפרשני חדשות. כולם הבינו את המסר. הפרשנויות זרמו בזו אחר זו. באתר החדשות "וואלה" ציינו כי המשל על צ'רצ'יל הוא עקיצה לנתניהו, שנועדה להעביר מסר זועם על כך, שהקואליציה לא החלה לקדם עדיין את חוק הגיוס למרות הבטחות והתחייבויות חוזרות ונשנות שלו, שזה יקרה עד סוף כנס הקיץ.
ב"ישראל היום" ציינו כי מדובר ב"משל עם לקח". האזכור של צ'רצ'יל לא מגיע בחלל ריק. "מקורביו של נתניהו, לרבות בנו יאיר, דאגו להשוות אותו לא פעם לראש ממשלת בריטניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ובפרט בימי המלחמה מול איראן".
ב"חדשות 12" ציינו כי ביתד נאמן פרסמו מאמר מערכת שהוקדש לווינסטון צ'רצ'יל, מבלי להזכיר את שמו של ראש ממשלת ישראל. "כשהעם התעייף ממלחמות והבין כי 'עת שלום' לפניו, פג הקסם. הרמז ברור: 'להבטחות שווא מחיר כבד'".
ב"ווינט" צילמו את עמוד השער עם המאמר וציינו כי יתד נאמן משגר רמז עבה לנתניהו בדמות מאמר היסטורי על צ'רצ'יל שהפסיד בבחירות בבריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה, למרות האהדה שקיבל. אמנם לאחר כמה שנים חזר והתמנה שוב לראש ממשלה, אך לא חזר עוד לגדולתו ההיסטורית בעיני העם הבריטי". ב"חדשות 13" ציטטו את המאמר וציינו כי הרמז עבה: "גם הבריטים הבינו שצ'רצ'יל אינו המנהיג המתאים לתקופה שאחריה".
במסדרונות הפוליטיים ובמיוחד בלשכת רה"מ, לא נותרו אדישים. גם שם הבינו כי המסר לא נוגע לצ'רצ'יל וכי גבול הסבלנות עומד בפני סיום. גם שם צריכים להבין: אמון ציבורי אינו נסמך רק על הכרזות ולחיצות ידיים, אלא גם ובעיקר על קיום התחייבויות. במילים אחרות: מי שמבקש להיות ולהידמות לצ'רצ'יל, מתבקש גם לא לחזור על טעויותיו.
הבטחה ובריחה
ערב התקיפה באיראן, עוד נדמה היה כי סוגיית הסדרת החוק שתאפשר את המשך לימודם של בני הישיבות עומדת בפני פריצת דרך. יו"ר ועדת חוץ וביטחון, ח"כ יולי אדלשטיין, שיגר מסרים אופטימיים, ולכאורה הכשיר את הקרקע להעברת החוק, צעד שבעטיו מנעו יהדות התורה וש"ס את הצטרפותן להצבעת אי־אמון ולהקדמת הבחירות. לפי הערכות, אילו הממשלה הייתה מתמוטטת, הנשיא טראמפ לא היה מאשר את התקיפה. ממשלה מתנדנדת אינה בסיס למערכה מדינית וביטחונית רחבת היקף.
אלא שמהר מאוד התברר, כי התמיכה של אדלשטיין הייתה זמנית, והלחצים שהופעלו עליו עשו את שלהם. בימים שלאחר מכן, חזר בו למעשה מהעמדה שהציג, התחמק מדיון, דחה שוב ושוב את הנחת הנוסח, וסיפק שורת תירוצים שראשיתם בצורך להימנע ממשבר ערב פעולה ביטחונית, וסופם בהצהרה כי ברצונו לשוב ולבחון את נוסח החוק מול גורמי הצבא.
הנימוק בתמצית (כפי שהועבר לתקשורת): אדלשטיין טוען כי הסכים ל"מתווה עקום" רק כדי להימנע מהפלת הממשלה ערב התקיפה באיראן. עתה הוא חוזר לעמדתו הקודמת ודורש לשנות את מה שכבר הסכים. במילים אחרות: התחייבות יש, מעשה אין.
הדחיות החוזרות ונשנות, והסחבת שנמשכת גם השבוע, מאותתות כי לוח הזמנים הפוליטי (מושב הקיץ) עלול להיסגר לפני שהחוק יובא להצבעה.
מאחורי הקלעים עולה סימן שאלה עיקש: האם אדלשטיין, קיבל מעצמו רגליים קרות עקב קולות מחאת השמאל נגדו, והאם הוא פועל ממניעים אישיים (שמא מקום במפלגת בנט). או שהוא מרגיש שנתניהו ממילא לא מתכוון להעביר את החוק, אלא לחזור מוושינגטון עם הסכם הפסקת אש, החזרת חטופים ואולי גם עם "הסכמי אברהם" נוספים ואז ללכת לבחירות. לפיכך יתכן שאדלשטיין, קיבל רמזים שלא להזדרז עם החוק.
בליכוד כועסים על אדלשטיין ומלבד ח"כ דן אילוז האלמוני (שמלבד חוק הגיוס, קולו לא נשמע בשום נושא), יש שדורשים להזיזו מראשות ועדת חו"ב ואף לסלקו מהמפלגה. אך הכדור הוא בידי נתניהו להביא ולאשר את החוק להסדרת מעמדם של בני הישיבות. כולם יודעים שהוא יודע לעשות אצלו סדר בבית כשהדברים חשובים לו באמת, והוא זה שצריך לעמוד בהבטחתו.
במערכת הפוליטית מנסים לטעון שנתניהו מחפש לצלוח את מושב הקיץ בשלום ואז לדחות את סכנת הפלת הממשלה עד חודש מר חשוון בחורף. עד אז הוא מקווה להגיע לעוד הישגים מדיניים (סעודיה או סוריה) ואז יכריז מעצמו על הקדמת הבחירות.
שורה תחתונה: בסופן של כל החשבונות הפוליטיים, מצוי כלל אחד פשוט: אי קיום הבטחות גובה מחיר, גם אם הן נאמרו ערב תקיפה באיראן. אם נתניהו אכן מתכוון להתחמק ממחויבותו, מוטב לו לחזור ולקרוא שוב את סיפורי צ'רצ'יל לאחר המלחמה.
גראונד זירו
עוד טרם יציאתו לוושינגטון, הגיע נתניהו לביקור בקיבוץ ניר עוז – 636 ימים לאחר הטבח. בתקשורת דחקו בו להגיע למקום זה זמן רב, כדי לראותו מתמודד עם צעקות ומחאות. "מדוע טרם ביקרת בניר עוז", הוא נשאל שוב ושוב. בשבוע שעבר הוא הגיע. לפי מקורביו, לא היה זה ניחומים אלא רצון "להיטען" במובן הרגשי והציבורי, כדי לשמוע ולהביא את כאב המשפחות לשולחן הדיונים בוושינגטון.
בניר עוז שהוגדרה כ"גראונד זירו" של הטבח, המתינו לנתניהו מפגינים בצד אחד, ובצד השני אנשים שכיבדו את הגעתו. בתווך התרוצצו אנשי התקשורת מבולבלים. עד אותו יום, הם קראו לו להגיע. לאחר שכבר עשה זאת, הם התייצבו לצד המפגינים וציטטו את דרישתם שלא ייכנס למקום.
במרכז הביקור עמדה פגישה שלכדה את מלא תשומת הלב, פגישה עם עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף בעזה. הדוח שיח ביניהם היה שקט ומכובד, בניגוד להפגנות ולראיונות בהם תוקפת האמא את נתניהו, לקול תשואות התקשורת והמחאה.
גל השמועות המרושעות החל לפרוח: האמא נפגשה עם נתניהו ורעייתו כדי לקדם את שחרור בנה על מנת שייכלל בעסקה הקרובה במסגרת שחרור עשרה החטופים הנמצאים בחיים. היו שהוסיפו ביתר רשעות, כי צנגאוקר כבר יודעת שהבן שלה ישוחרר ולכן היא נפגשת עם נתניהו. מיותר לומר שהכול הן שמועות ללא ביסוס.
בשמאל ובמחאה מיהרו לתקוף את האם הכואבת על המפגש עם נתניהו. "זה כמו שהחטופים אולצו לומר תודה למחבלי חמאס שתקפו אותם", התבטא אחד מהם. התגובות הללו הוכיחו את מה שהיה ידוע: לא הייתה כאן באמת הזדהות עם כאבה של האם, אלא שימוש שעשו בה כדי לקדם את סדר יומם הפוליטי. צנגקאוקר, שהייתה לסמל מחאה, ננטשה ברגע שבו חדלה מלהועיל לנרטיב. היא שימשה כפלקט חד צדדי לטובת המחאה. אולם ברגע שביקשה לשאול במקום לצעוק, כבר לא התאימה למסגור. ה"אמפתיה" המדוברת של השמאל התקשורתי, נפסקה בדיוק באותו רגע.
דו עט – המילים המרכזיות שהדהדו השבוע
רשימת משוחררים: מאבק שקט, אך כאוב, מתנהל הרחק מאור הזרקורים סביב זהות החטופים שישובו הביתה, ומי יוותר מאחור. השאלה הגדולה: מי יקבע את הרשימה: האם החמאס, או מדינת ישראל? שיקולים הומניטריים, תיעדוף ביטחוני ופוליטיקה משפחתית מתנגשים זה בזה, ברשימה אחת קצרה מדי.
הלקקן הלאומי: נתניהו שרגיל לדבר בלשון יחיד: "הוריתי", "הובלתי", "פעלתי", פתח במסע "תודות" לרשויות הביטחוניות עם סיום המבצע באיראן וזכה מיד לתג מחיר: "הלקקן הלאומי". כשהוא לוקח קרדיט הוא "מגלומן". כשהוא מחלק אותו הוא מתרפס ו"לקקן". אצלם, הכול רע.
אמירות עצמאית: זקני חברון ביקשו לשרטט מתווה מדיני לעזה, אמירות עצמאית בחסות ערביי הרצועה. במערכת הביטחון הניפו גבה, במשרד החוץ עקבו בסקרנות, ובקבינט הביטחוני שמרו זאת לפינת הפולקלור.
בין וושינגטון לדוחא: הצעות מגיעות מוושינגטון, דרישות יוצאות מדוחא. ההכרעה תיפול, כך נדמה, במשרד הסגלגל. חמאס מנסה למתוח את הזמן, אך הבית הלבן מתכוון להכתיב את הקצב.
עיר הומניטרית: במקום לפרז את עזה, לבנות לה עיר. זה הרעיון שנשמע לאחרונה בזירה המדינית: הקמת מתחם סיוע מרוכז שיוקם בעורף הרצועה וישמש מוקד הומניטרי מתוחם. יוזמה מרגשת בעיני מקדמיה, אשליה מסוכנת בעיני אחרים. שדרן חדשות 12, ערד ניר, השווה זאת ל"מחנה ריכוז" ועורר זעם רב. שר התפוצות עמיחי שיקלי דרש לפטרו לאלתר: "ההשוואה היא הכחשת שואה בפועל. אם הוא רואה דמיון בין בוכנוואלד למתחם סיוע, הרי שהוא איבד כל רגישות מוסרית ומבצע שירות תעמולתי לאויב". הוויכוח חרג מהדיון התכנוני והפך לעוד שדה קרב תודעתי.
ציר מורג: הציר הצר והעקוב מדם שב ומכתיב את סדר היום. מי שישלוט עליו, ישלוט בשער הדרומי של הרצועה. מכאן תתחיל ההכרעה, או תתחמק שוב אל הגדר. האם על כך יקום או ייפול הסכם הפסקת האש?
פורסם לראשונה במדור 'מקור נאמן' בגליון סופ"ש של עיתון 'יתד נאמן'
