שאון והמולה מילאו את רחובות העיירה הדלה רימינוב: צהלות סוסים, צלצולי חרבות וצחוק גס. פלוגת קוזקים איוותה לחניית ביניים במסעה את רימינוב, העיר שהתפרסמה בכל תפוצות ישראל הודות לצדיק הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב, זכותו יגן עלינו, ששכן בה ומשם האיר לעולם כולו.
כמנהגם של קוזקים, ראשית כול תרו אחר מקום מתאים לשכן בו את סוסיהם, אלו הסוסים החביבים עליהם כבבת עיניהם. בקתות הקש של יהודי העיר לא ממש מצאו חן בעיניהם, ובתים אחרים לא היו בנמצא בעיירה הקטנה והבוצית. הבית היחיד שהתנשא מעל כל בתי העיירה היה המקדש מעט – בית הכנסת המקומי, אותו דאגו היהודים לפאר ולהדר ככל יכולתם הדלה, לקיים את מה שנאמר (עזרא ט ט): "לרומם את בית אלוקינו".
ראו הקוזקים המגושמים את בית הכנסת – בית אבן גבוה ומאוורר, ואף תנור חימום הגון נבנה בו. מיד קראו לראש הקהל וציוו עליו לפנות את בית הכנסת עד מחר בבוקר. באו כל הקהל נרעשים ונחרדים אל הצדיק רבי מנחם מנדל: "איכה יחללו את בית ה'?!". התיישבו הפרנסים וראשי הקהל וטיכסו עצה בחדר הצדיק, כיצד ידחו את הרעה. קם אחד משבעת טובי העיר ואמר: "הסכיתו ושמעו, עלה רעיון במוחי! הכול יודעים כי ברבות השנים נפערים חורים בגג בית הכנסת, ולצערנו, בעת הגשם מטפטפות טיפות לתוך ההיכל. הרי החורף קרב ובא, נראה להם לקוזקים את החורים בגג, ונסביר להם שבית הכנסת אינו פתרון מוצלח בעבורם. הרי בעוד זמן קצר ירדו גשמים ושלגים, והסוסים עלולים להצטנן ולמות…"
כשמוע הרב הקדוש רבי מנחם מנדל מרימינוב את הדברים, זקף את ראשו בתקיפות ואמר: "הפעולה הראשונה המוטלת עליכם לעשותה היא תיקון הגג! עוד הלילה יש להתחיל בתיקון הגג ובסתימת החורים שבו!". תמיהה רבתי הצטיירה על פני כולם. ראש הקהל היה הראשון שפתח את פיו בהכנעה והחל לשאול: "אבל רבינו, לשם מה? האם נתקן את גג בית הכנסת עבור הקוזקים הרשעים?!". אחריו החרו החזיקו כולם: "הלא עצה זו היא המפלט האחרון שבידינו להימלט מרוע הגזירה, ואם נתקן את הגג, כיצד נוכל להתחמק מהקוזקים?!".
העביר הצדיק הקדוש רבי מנחם מנדל את מבטו על פני הנאספים עד שהשתתקו כולם: "קודם כול יש לתקן את הגג במהירות האפשרית, וכאשר יהיה הגג מתוקן ומסויד כראוי וכיאה בתכלית השלמות, אסביר לכם את העניין". ברירות רבות לא נותרו בידי העסקנים, והם מיהרו לתקן את הגג הדולף. בסקרנות מהולה בחשש מיהרו לבית הצדיק לשמוע את פתרון התעלומה.
"סבורים אתם שהחורים בגג היו נס משמים, על מנת שתוכלו לפתור את בעיית הקוזקים? 'לא מיניה ולא מקצתיה!'", הרעים קולו של הצדיק. "בדיוק ההפך! לא את החורים בגג צריך לתקן, אלא את עצמכם. החורים בגג הם אלו שהביאו עליכם את הצרה הזאת! משמים ראו שאינכם שומרים על קדושת בית הכנסת ומזלזלים בכבודו. האם יש אדם מן היישוב שמשאיר את גג ביתו דולף בחורף?! אמרו: אם אין מכבדים את בית הכנסת, הם אינם ראויים להשתמש בו! ובכן – קפצה עליכם צרת הקוזקים… לכן אמרתי שתתקנו את הגג במהירות האפשרית. נתקן את המעוות, ומובטחני שתבוא הישועה" – סיים הרב הקדוש מרימינוב את דבריו.
המתינו הכול בסקרנות לראות כיצד יתגלגלו הדברים, ואכן, לא חלפו שעות מספר, והגדוד כולו, על חייליו ומטענו, נצפה אורז את חפציו בחיפזון ויוצא את העיר. מפה לאוזן נשמע שהתקבלה פקודה מגבוה לעזוב את רימינוב ולהתקדם במסע. בית הכנסת של רימינוב נותר בקדושתו ובהדרו, מתוקן ומשופץ.
על פרשת בלק וכוחה של תפילה
"הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי: וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם" (במדבר כב ה-ו).
ידוע כי 'קליפת' בלק ובלעם הייתה לתלות את כל הנעשה בעולם בכך שהם נעשים בדרך הטבע, וזהו שאמר "הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙", כלומר שיצאו מעצמם, בכוחם ובעוצם ידם. "הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ" – רצונם לומר: עם ישראל מכסים את ה'מבט הארצי', שאין תולים את כל המקרים והמאורעות בכך שכולם נעשים בדרך כל הארץ ובדרך הטבע, אלא מאמינים שהכול מן 'השמים'. וכשמגיעה צרה על בני ישראל, בודקים מה ה' רוצה, מה צריך לתקן. ולא היה יכול בלק לשאת זאת, ועל כן שלח לקרוא לבלעם שיקלל את בני ישראל (שפת אמת תרל"ב, ד"ה כסה).
איתא בזוה"ק (ח"ג קצט:), כי שתי האותיות הראשונות של "בלק" ו"בלעם" הן "בלבל". וביאר בזה הרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע, שהוא על דרך שמצינו בהמן שרצה "להומם ולאבדם" (אסתר ט כד), והיינו 'להומם'. וכמעשה זה ממש היו בלעם ובלק, שרצו לבלבלם מאמונתם הטהורה שמקורה ביישוב הדעת שהכול מה'.
הפרשה עשירה כל כך, מגיע לבלעם ברכת 'יישר כוח' גדול על הפסוקים הנפלאים בהם זיכה אותנו! "מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל". בלעם הרשע מתבטא במילים "מה טובו אוהליך יעקב" – משבח את בתי הכנסת בהם זכינו. חכמינו ז"ל גילו כי מברכותיו של אותו רשע ניתן ללמוד מה רצה לקלל חלילה, כלומר בלעם הרשע התקנא במקור הכוח שלנו, בבתי הכנסת, ולטש את עינו הרעה לאבד מאיתנו את הנכס היקר הזה, אלא שבורא עולם הפך עבורנו את הקללה לברכה. ובהמשך פסוקים נפלאים נוספים. כל פסוק – יהלום! לולא בלעם, לא היו אלו בנמצא, היינו מפסידים ברכות נפלאות ושבחים מופלגים שכאלו.
"וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי" (במדבר כב ב-ג). פירש בספר הקדוש "נועם אלימלך", "אמורי" מלשון אמירה ודיבור, עיין שם. תולעת יעקב כוחה בפיה, כמו שאמרו במדרש תנחומא בשלח ט: "אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא, יד), למה נמשלו ישראל לתולעת? לומר לך מה תולעת הזו אינה מכה את הארזים אלא בפיה, והיא רכה ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה, שהעכו"ם נמשלו כארזים". זאת ראה בלק "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – בכוח האמירה והתפילה שלו, כתולעת הזו שמכה ומפוררת את הארזים הגבוהים והחסונים. מכוח התפילה של עם ישראל היה מואב מתיירא, "כי רב הוא" כוחה של תפילה. לפיכך ביקש אף הוא לבוא כנגדם בכוח אמירת הפה שכנגד הקדושה, הלא הוא פיו של בלעם הרשע, ויהפוך ה' את הקללה לברכה.
הבה נתפוס את הברכה הזו בשתי ידיים, נאמץ את קדושת בית הכנסת, את חשיבות התפילה בבית הכנסת, ואת איסור השיחה בו בעת התפילה. נכון, לפעמים זה לא קל, אנחנו רוצים לומר רק מילה אחת, או שיש חדשות ממש מעניינות.
"וְכָל זֹאת נִתְגַּבֵּר עַל הַנִּסְיוֹנוֹת שֶׁכֵּן אָנוּ – "הֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א". אין לפרש כמשמעו, שהם גיבורים כל כך כארי וכביא, שאם כן, למה צריך לומר "כלביא יקום וכארי יתנשא", והיה לו לומר 'הן עם כלביא וכארי'. אלא הוא נאמר על המצוות, ומפני שהמצוות הן גבורה, לפי שמי שעושה מצווה, או מתגבר על תשוקת העבירה, פועל פעולה אלוהית נפלאה (גור אריה).
הבה נזכור כי הדיבור בעת התפילה, גם אם אנחנו לא מתפללים עכשיו, הוא איסור גמור. ובנוסף, כמה כדאי להיזהר ולהישמר מכל דיבור בשעת התפילה, כי זה הרגע בו בורא עולם מקשיב ומאזין לתפילה הנישאת אליו, ומרעיף משמים שפע ישועות ורחמים. וככל שנקבל על עצמנו להיות זהירים בקדושת בית הכנסת, לעורר את עצמנו ואת אחרים שלא לדבר בעת התפילה – כך תימתח מעל כולנו כיפת הגנה שתגן עלינו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה. אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל.
