וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. (במדבר לב, כב)
והנה מצינו במשנה בשקלים (פ"ג, מ"ב), שהיו מפרישים את השקלים מן הלשכה שהיו השקלים מונחים שם, ונוטלין מהן בשלש קופות, וכל קופה מהן של שלש סאין, וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל, ורבי ישמעאל אומר יונית כתוב בהן אלפ"א בית"א גמל"א, משום שנאמר 'יפת אלוקים ליפת' שלשונו יפה, ואין התורם נכנס לתרום, לא בפרגוד חפות [שהוא כפל שיש בשולי בגדו], ולא במנעל ולא בסנדל ולא בתפילין ולא בקמיע [שלא יאמרו שנתן לתוכן מעות], שמא יעני ויאמרו מעון הלשכה העני או שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר, לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ואומר (משלי ג) 'ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם'.
כל מקום משום מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור
והנה מצינו בשבת (קמו, ב) במשנה, מי שנפלו בגדיו למים בדרך, מהלך בהן ואינו חושש, וכשמגיע לחצר החיצונה שסמוכה למבוא העיר שהיא בתוך העיר יכול לשוטחן בחמה, אבל לא כנגד העם, שמא יחשדוהו שכבסן בשבת, ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בחדרי חדרים אסור, ומה שמצינו במשנה ששוטחן בחמה הוא תלוי במחלוקת ור"א ור"ש אוסרים, וכן מצינו שם בגמ' (סד, ב), וכתב שם רש"י שלא יצא בשריון וקסדא ומגפיים, או שלא יקשור גמלים זה בזה שנראה שהולך בשבת, וכן לא בפעמון שעל בהמה ואפי' שאינו מוליד קול, ומבואר שחלקו האם מה שאסרו חכמים משום מראית העין מותר בחדרי חדרים כשלא רואים.
ובתוספות שם הביאו, שיש מפרשים שאין הלכה כרב, שהרי מצינו בגמ' בחולין (מא, א) שאין שוחטים לתוך גומא שלא יראה כצדוקים לעבודת כוכבים ובחצר מותר, אמנם כתבו שאין ראיה משם שיש לחלק בין מקום שבתוך חצרו נראה שמנקר את חצרו ואין חושדים בו למקום שאם יראו אותו בחצרו יחשדו בו כמו בשוק שאסור.
ובתוספות בחולין הביא שבירושלמי מצינו שיש ראיה במשנה דלא כשיטת רב, ונראה שהבבלי אין סובר כן שלא הקשה מהמשנה שם, וכן מה שהקשו בגמ' בעבודה זרה (יב, א) לגבי מי שנתפזרו לו מעותיו לפני עבודת כוכבים וכן מי שישב לו קוץ ברגלו לפני העבודה זרה שאם אינו נראה מותר, ומיישבים שאינו נראה כמשתחווה לעבודה זרה, ובירושלמי הוכיחו מזה שאין הלכה כרב, ובתוס' בעבודה זרה (יב, א) הביא, שרבינו נסים גאון נקט שאין הלכה כרב, ור"י סבר שהלכה כרב, וכן הביא ברא"ש בשבת (פכ"ב סי' ט), וכן פסק בשולחן ערוך (או"ח שא, מה) לגבי מי שנפלו בגדיו במים שאסור גם בחדרי חדרים, וכתב במשנה ברורה (ס"ק קסה), שדוקא מדאורייתא אסור בחדרי חדרים אבל בתקנות חכמים לא אסרו בחדרי חדרים, ובביאור הלכה כתב, שבאיסור דרבנן יש לסמוך על סברא זו וכן בדברי רבינו ניסים גאון מותר גם מדאורייתא.
מראית העין בכלאים
ובשולחן ערוך (יו"ד רחצ, א – ב) כתב, שאין אסור משום כלאים, אלא צמר רחלים ואילים עם פשתן, אבל צמר של שאר מינים, מותרים בפשתן, וכן קנבוס וכו', וחכמים אסרו מפני מראית העין משי עם צמר, לפי שדומה לפשתים, וכיום שמשי מצוי והכל מכירים בו, אין בו משום מראית העין ומותר עם הצמר ועם הפשתן, וכתב הרמ"א, שאסור לתפור בגד קנבוס מתחת בגד צמר במקום שלא מצוי קנבוס, משום מראית העין, ובמקום שמצוי מותר, ובש"ך (סק"ב) כתב, שבמדינותינו נוהגים היתר בבגד קנבוס כי הוא מצוי לרוב, וכתב הב"ח שכיון שמצוי נוהגין היתר אף על פי שלא נמצא מי שמכירו להבין שהוא בגד קנבוס.
ובחידושי רבי עקיבא איגר כתב, שהב"ח הסתפק בדין זה כיון שאין הכל מכירין בו שמשמע שצריך שהכל ידעו שהוא קנבוס, אמנם כתב שבמקום שתופר בענין שאינו נראה וכשאין חש מדאורייתא יש להקל בדרבנן בחדרי חדרים, והוסיף רעק"א שיש לדון להקל גם בדאורייתא אם התפר מתחת הבגדים וכדברי התוספת בשבת (סב, א) שכשהוא בהצנע גם בשוק מותר כיון שאם ידעו שהוא קנבוס, אין בזה איסור כלל.
אם באיסור דרבנן אסרו בחדרי חדרים
והנה מצינו בגמ' בכתובות (ס, א), נחום איש גליא אומר, צינור שמקלח מים מהגג שעלו בו קשקשין, וסותמים את קלוחו ומימיו יוצאים ומתפשטים לגג ודולפים לבית, ממעכן ברגלו בצנעא בשבת ואינו חושש, ומבואר שהוא מתקן כלאחר יד הוא, כיון שעושה כן ע"י שינוי, ובמקום הפסד לא גזרו רבנן, ואמר רב יוסף, הלכה כנחום איש גליא, ובתוספות הקשו, לשיטת רב שמפני מראית אסור גם בחדרי חדרים, היינו דווקא באיסור מלאכה מדאורייתא כמו שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם שאם יראו יסברו שכבסן בשבת, אבל במקום שיראו רק מלאכה כלאחר יד שהיא מדרבנן לא גזרו חכמים לאסור בחדרי חדרים.
והנה המגן אברהם (או"ח שא, סקנ"ו) הקשה, לדברי התוס' שלא אסר רב בחדרי חדרים באיסור דרבנן, והרי מצינו שאסר בפעמון של הבהמה שנראה כיוצא לשוק והרי זה איסור מדרבנן ומה הקושיא לרב, וכתב הצל"ח (ביצה ט, א) לתרץ קושייתו, שתוס' כתבו שלהלכה אין איסור מדרבנן אבל רב סבר שיש איסור גם מדרבנן, אמנם בגמ' בחולין (מא, א) מבואר שרב סבר שאין איסור מדרבנן.
ובמנחת אליהו (ח"ב סי' יא) כתב לבאר שחלקו הבבלי והירושלמי, שמה שאמר רב שכל מקום שאסרו משום מראית העין אסור גם בחדרי חדרים, שאינו אותו איסור בחדרי חדרים כמו בחוץ, אלא שיש איסור של מראית העין בחוץ, ורב הוסיף שחכמים אסרו גם בחדרי חדרים ואינו אותו איסור אלא גם במקום שאין מראית העין.
העברת סולם לשמחת יום טוב
ובגמ' בביצה (ט, א) במשנה, בית שמאי אומרים, אין מוליכין את הסולם משובך לשובך, אבל מטהו מחלון לחלון, ובית הלל מתירין, וכתב הר"ן (ד, ב מדפי הרי"ף) שהוא סולם המיוחד לכך וניכר שהוא של שובך והטעם של ב"ש מפורש בגמ' שהרואה אומר שהוא צריך להטיח את גגו ועושה מלאכה ביום טוב וב"ה מתירין משום שמוכח שהסולם של השובך, ומבואר בגמ' שחלקו ב"ש וב"ה בדברי רב שכשאסרו משום מראית העין אסרו בחדרי חדרים, וברשות הרבים ודאי אסור, והרי"ף שפסק כדברי רב והרי הלכה כב"ה הרי סברו שגם ברשות הרבים מותר, ורבינו ניסים גאון כתב, שאין הלכה כדברי רב, ולכך סבר שברשות הרבים אסור ומ"מ התירו ב"ה ברשות היחיד.
והנה ברמב"ם (פ"ה הל' יום טוב ה"ד) כתב שאין מוליכים את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו, אבל ברשות היחיד מוליכו, ואף על פי שכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כאן התירו מפני שמחת יום טוב, ובראב"ד השיג עליו שהרי לא מצאנו דין זה בגמ' רק שתלו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכן ביאר הרמב"ם בפי' המשנה (ביצה ט, א) ומבואר שהאיסור שבחדרי חדרים אסור התירו מפני שמחת יו"ט, ולא את האיסור של מראית העין ברשות הרבים, וכ"ז בדברי הבבלי, אבל לפי הירושלמי יש את אותו איסור גם בחדרי חדרים, כיון שאסרו משום מראית העין, וכן כתב לבאר את שאר קושיות הירושלמי, ולכך כתבו תוס' לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן לפי שלא אסרו חכמים בחדרי חדרים באיסור מדרבנן.
דם דגים
הנה מצינו בגמ' בכריתות (כא, ב), אמר רב, דם דגים שכינסו אסור, והקשו בגמ' שהרי מצינו שדם דגים, ודם חגבים מותר ואפילו לכתחלה, ומתרצת הגמ' שמדובר שלא כינסו, ורב אמר כשכינסו, ומקשים שהרי מצינו שמותר בכינסו, ומתרצי' שיש חילוק אם יש בדם קשקשים שנראה שהוא דם דגים, ורב אסר כשאין בדם קשקשים, וברש"י כתב שמחליף בדם בהמה והרואה יאמר שמותר לאכול דם.
ובשולחן ערוך (יורה דעה סו, ט) כתב, דם דגים אע"פ שהוא מותר אם קבצו בכלי אסור משום מראית העין, לפיכך אם ניכר שהווא מדגים כגון שיש בו קשקשים מותר, והביא בחדושי רבי עקיבא איגר, שמבואר בדברי רש"י שדוקא אם היה בדם קשקשים אבל אסור להניח שם קשקשים מתחילה עבור זה, וכן מבואר שם בתוס'.
ובדרכי משה (סק"ט) הביא מתשובות הרשב"א, שמכאן אנו לומדים שאין דמים אלו אוסרין כשנתערבו עם אוכל אחר כיון שאם ידוע שהם של דגים הם מותרים וכל מה שאסור משום מראית העין לכך מותר בתערובת.
בשר בחלב שקדים
והביא שהמהרש"ל (יש"ש פכ"ה סי' נב) למד מכאן לאסור לאכול בשר עוף בחלב שעושים משקדים, אלא אם כן הניחו מן השקדים אצלו משום מראית העין, אמנם כתב, שאין הכרח בדבריו לפי שדם איסורו בכרת ולכך יש להחמיר משום מראית העין, משא"כ בשר עוף בחלב שהוא רק מדרבנן, וכן המנהג פשוט להתיר.
וכתב הרמ"א (יו"ד פז, ג) שנהגו לעשות חלב משקדים ומניחים בה בשר עוף, הואיל ואינו רק מדרבנן, אבל בשר בהמה, יש להניח שקדים ליד החלב, משום מראית העין, והוכיח מכאן רע"א שמשמע שמותר להניח קשקשים בתוך דם דגים.
ובש"ך (סק"ו) כתב, שמדובר בבישול שאל"כ גם בבשר בהמה אין איסור מדאורייתא ואי"צ להניח שקדים, וכן מוכח בתורת חטאת, אבל במהרש"ל (פכ"ה סי' נב) נקט, שגם בעוף יש להחמיר ולהניח שקדים שגם בדרבנן חוששים למראית העין, וכן הוכיח מהגמ' בשבת (דף סד, ב) שאין יוצאים עם פעמון שבצוואר הבהמה ואפי' שאין משמיע קול, ופירש"י דהיינו למכור בשוק ואפי' שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן.
ובט"ז (סק"ד) הביא, שהגם שדברי הרמ"א נכונים וכבר התפשט המנהג כן, מ"מ נראה שיש להניח לכתחילה שקדים גם ליד עוף, ובמקום שאין לו שקדים אין לאסור לאכול בשביל זה שכל מה שאפשר שיתקן וכמו שמצינו לגבי חלב אישה שחששו למראית העין ובדיעבד מותר, וכן משמע בלשון הרמ"א שכתב שיש להניח, ובפתחי תשובה (סק"י) כתב, שיש לחלק בין סעודה גדולה שיש יותר לחוש למראית העין, משא"כ כשמבשל בביתו ויודעים שזה שקדים שיש פחות לחוש, ובפלתי (סק"ז) כתב להקל בחלב שקדים, לפי שאינו חלב אלא מי פירות ואינו כדם דגים ורק דומה לחלב שהוא לבן, וכן שכיון שמצוי הרואה לא יחשוד.
ברכה מדרבנן
בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקכה) הקשה השואל, לגבי עיסה שיש בה שותפות של ישראל וגוי, שאם יש בה שיעור של הפרשת חלה בחלק של הישראל חייב להפריש חלה, והקשה האם חייב לברך על ההפרשה כיון שכל מה שחייבו ברכה הוא משם מראית העין ולא מן הדין שנאמר 'עריסותיכם', והשיב הרשב"א, שיש לברך לפי שכל שהצריכו חכמים להפריש או לשחוט מאיזה טעם הרי"ז מצוה מדרבנן ומברכים.
איסור מפני החשד ואיסור מראית העין
באגרות משה (או"ח ח"א סי' צו) כתב, לגבי נסיעה ברב שבת סמוך לשקיעה , שאין בזה איסור משום מראית העין כיון שאין שום איסור לעשות מלאכה לאנשים שלא הדליקו נרות שבת, שכל מה שאסרו משום מראית העין היינו כשיש איסור בדבר משא"כ כשיש נשים שטועות וחושבות שמזמן הדלקת הנרות אסור אף לאנשים, לא שייך לאסור בזה משום מראית העין, שהרי יכולים לברר את האמת שלאנשים מותר כיון שעדיין לא קבלו שבת.
וכתב (או"ח ח"ד סי' פב) לייסד, שיש איסור חשד מדאורייתא בפסוק 'והייתם נקיים מה' ומישראל' שמחויב שלא לעשות דברים שיחשדוהו, וכן מצינו בגמ' בשבת (כג, א) באחד מהטעמים שצריך להניח פאה בסוף שדהו משום חשד, שעצם ענין החשד הוא האיסור, ויש עוד איסור משום מראית העין, באופן דלא שייך חשד לפי שהוא עושה דבר היתר והכל רואים מה שעושה רק שיבואו לדמות לדבר האסור, והוא דין מדרבנן כמו שמצינו (שבת יז, ב) לענין שיעבוד גוי עבורו בקבלנות שאין לחשוש מצד חשד כיון שיכול להראות כשכיר יום, מ"מ אסרו שלא יהיה מקום לבעלי לשון הרע לדבר עליו, וכן מי שנפלו בגדיו במים בשבת, שרש"י כתב שיחשדוהו שכבסם שהאיסור מצד עצמו ולא משום החשד, וכשאמרו בגמ' שהאיסור מפני החשד הוא דין מדאורייתא משום 'והייתם נקיים מה' ומישראל'.
ובאגרות משה (אה"ע ח"ב סי' יב) כתב לגבי מה שמותר לגלח את הזקן במספרים כעין תער ולא אסרו משום מראית העין אף ששם הוא מאיסורי לאוין, שהם חמש לאוין, ואולי הטעם משום שברוב הפעמים ניכר למי שרגיל להתגלח שאינו גלוח של תער, לא אסרו בשביל פעמים רחוקים שלא ניכר, ואף שהם מצוים גם בין אנשים שאין מתגלחים, מ"מ כיון שניכר למי שמתגלח הרי"ז כידוע לכל, דחברך חברא אית ליה, וידעו שמתגלח במספרים ובסם וכדומה ולא בתער, ועוד יש לומר, כיון שידוע שאפשר לגלח כעין תער בדבר המותר לא יחשדוהו, ואף שבעוה"ר יש שמגלחים בתער, מ"מ אין לאסור עתה מה שלא אסרו מתחלה, וגם למי שמכיר אותו לא יהיה שום חשד כיון שהוא בחזקת כשרות ומי שאין מכירו אין חשש שילמד ממנו כיון שכבר יש עבריינים.
מאכל פרווה שנראה חלבי
בשו"ת חשב האפוד (ח"א סי' כ) כתב לדון אם מותר לאכול לחם ממורח במרגרינה עם בשר, וכתב שלדעתו זה מותר בלי ספק כיון שכל מה שהקפידו חכמים הוא בחלב שקדים עם בשר בלי היכר שקדים, כי סתמא דמילתא חלב אינו עשוי משקדים, אבל מרגרינה כיום מצויה כמו חמאה והרואה אוכל לחם ממורח נופל תכף ספק בלבו אם זאת חמאה או מרגרינה ואם כן אין בזה שום צד מראית עין.
בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' קנז) כתב, האם מותר לאכול שניצל פרווה עם גבינה, אם יש בזה משום דין מראית עין, כיון שהיום מפורסם מאוד שאינו בשר כלל, לא שייך בזה מצוה, וכתב, שהרי שאפשר לומר שלא גזרו רק בדבר שהוא חלב באמת אלא שהתורה לא אסרה, אבל חלב שקדים נקרא רק כן בשם משאל, וכיו"ב כאן שאינו לא בשר ולא נקרא בשם בשר והוא ק"ו משקדים ואם גזרו שם בבשר בהמה אין הכרח לחדש גם כאן גזרה, וכן נקט בדרך למוד זכות על אלו שעושים כן.
לכבס בתשעת הימים מפני מראית העין
וכתב עוד (ח"י סי' פא), בענין מכבסה של יהודי אשכנזי, מראש חודש אב עד שבוע שחל תשעה באב, אם מותר לכבס לצורך ספרדים, שיראה להחמיר, ואפילו לפי מה שהקל בערוך השולחן בכובסת ישראל לצורך נכרים דוקא אם מפורסם שהיא כובסת שלהם, משא"כ כשמכבס גם לאשכנזים שיש מראית עין, וגם לאלו שמצדדים באחרונים להקל באיסור של מראית עין משום חשש אבוד פרנסה בשאלה זו לא שייך סברא זו, כי לפי המציאות גם כשלא יכבס ימים ספורים בין ר"ח לשבוע של ט"ב, לא יאבד את פרנסתו מזה, ואם נתנו למכבסה לפני ר"ח אב יש מקילים גם לצורך ישראל כיון שבכביסה לאחרים אין מנהג איסור, וצריך לעיין בזה למעשה, עכ"פ לא יעשו בפרהסיא.
אפיית פת ומיני מזונות בגבינה וחלב
כתב בשו"ע (יו"ד צז, א) אין לשין עיסה בחלב שמא יבוא לאכלה עם בשר ואם לש כל הפת אסורה אפילו לאכלה לבדה מפני הרגל עבירה, והוא עפ"י הגמ' בפסחים (ל, א), וכתב הט"ז, שיש גם איסור בכלים פרווה שהשתמשו בהם בבשרי שמא יבוא לאכול בחלב, וצריך להכשירה ואפי' בדיעבד אסור, אמנם בפרי חדש (סק"א) כתב, שרק בלחם יש חשש שיתערב עם בשר וחלב כיון שיכולים לטעות, אבל דברים אחרים כגון מדוכה וכדו' כשחוזר ומייחד הרי זהיר בזה, ויש שכתבו שאין מחלוקת שבמקום שיש ספק שיבוא ויכשל אסור ואם ייחדו לכך ולא יטעה בזה מותר, וא"כ לכאורה יש את הטעם גם במיני מזונות שבחזקת פרווה יש לגזור עליהם.
סימן ושינוי צורה
בגמ' (שם לו, א) נקט רש"י שאם אוכלו מיד מותר, והרי"ף והרמב"ם נקטו שאם שינה את הצורה וניכר שהוא חלבי מותר, וכ"כ הרשב"א בתורת הבית הקצר, ופסק בשו"ע כשני הפירושים שע"י שינוי צורה וכן דבר מועט מותר אפי' לכתחילה לאפותן ולאכלן, ומסיק רמ"א ע"ז ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות גם בשומן לכבוד שבת כי כ"ז נחשב כדבר מועט גם כי צורתן משונה משאר פת.
ובהגהות שערי דורא כתב, שיש לחוש לכתחילה לעשות במילוי של בשר סימן שהוא של בשר דהיינו שיניח עליו קצת עצמות ובשר, ובשל חלב יעשה סימן שהוא של חלב שיניח עליו קצת גבינה, והביא בדרכי תשובה (סקכ"ב) בשם שו"ת תפארת אדם להקל בזה אלא שכיון שעושה סימן שמשונה מכל פת מותר כיון שיבוא לשאול, משא"כ בנחתום לא יועיל שיעשה שינוי כיון שלא ישאלו אא"כ מפורסם שהוא חלבי.
ובגליון מהרש"א (אות ב) הביא מתשובות דת אש, (סי' יב) להתיר לחתוך בו אותיות 'חלב' על הפת לאחר האפיה, אמנם כתב שלא ישגיח בסימן, ולכאורה להניח עליו פתק שהוא חלבי דומה לנידון זו דיש חשש פן לא ישגיח בסימן, איברא ובדרכי תשובה (סקי"ט) וכתב שמועיל שינוי כל דהו שיהיה ניכר לעין הרואים, אמנם יש לחוש שיאכל מקודם הצד שיש בו השינוי וההיכר ואח"כ יאכל הנשאר עם בשר, ואפשר לחלק כיון שאין אוכל את המדבקה תשאר עד שיגמור לאכול, ובכתב סופר (חיו"ד סי' סא) כתב לחלק אם לש מתחלה שאסור לחלק ואם זב תחת התבשיל חלב יש מקום להתיר בזה כיון שינו עושה כן מתחילה.
גודל הזהירות ב'והייתם נקיים'
ובשו"ת חתם סופר (ח"ו סי' נט) כתב, שכל ימיו היה מצטער על המקרא הזה 'והייתם נקיים מה' ומישראל' שיש שני חובות של נקיות מה' יתברך ונקיות מישראל עמו, ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון בידי שמים מלצאת בחובת נקיות הבריות, לפי שהם חושבים מחשבות זרות ועונשו קשה יותר עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו, כמו שמצינו ביומא (פו, א), בענין חלול ה' שאין לו כפרה כלל, וכתב שמה שמצינו בקהלת (ז, כ) 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' שכוונתו שאפי' כשעושה טוב א"א שלא יחטא, וכן בני גד שנאמר להם דין זה, לא יצאו מחובת המקרא ולכך גלו ראשונים לפני כל השבטים כמו שנא' (משלי כ, כא) 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך', וכן מבואר במדרש (במדבר רבה כב, ט).
לתגובות והארות: pilpul613@gmail.com
