מעשה נורא שאירע בעיר סלוצק מלמד על החומרה שבה התייחסו גדולי ישראל לפגיעה בכבוד התורה.
בעיר סלוצק, קמו חמישה מחברי ועד הקהילה ומינו על דעת עצמם דיין, בניגוד לדעתו של המרא דאתרא, הרידב"ז, שכיהן פאר באותה תקופה. בשבת בבוקר, לפני קריאת התורה, נעמד הרידב"ז ליד ארון הקודש ופתח בדברים: "עמדתם ומיניתם כאן דיין ללא רשותי כדי להכעיסני. ואני אומר: ריבונו של עולם, אילו הייתי אני יעקב דוד סנדלר, האם למישהו היו טענות עליי? לא, וכי למה שיהיו טענות כלפי סנדלר? ואילו היה יעקב דוד נגר, כלום מישהו היה בא בטענות נגדו? לא. אם כן, מה הטענות שיש לאותם הגבאים עליי? מפני שאני לומד את תורתך הקדושה! ריבונו של עולם, אם כן צא אתה למעני ועמוד לימיני". הוא הרכין את ראשו לרגע, ולאחר מכן הזדקף והכריז: "אותם חמישה מחברי ועד הקהילה שעשו מה שעשו – לא יוציאו את שנתם". מיד התעורר רעש גדול בבית הכנסת. קללה שכזו! "לא יוציאו את שנתם"? האם באמת עשו מעשה חמור כל כך, שבשלו יתחייבו מיתה?!
רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שעמד בסמוך לרב, סיפר לימים כי באותו רגע חשב לעצמו: אמנם אותם אנשים עשו עוול חמור, אבל עד כדי כך צריך להחמיר בעונשם? הוא רצה לגשת אל הרידב"ז ולומר משהו, אך באותו רגע הבחין ברבי שלום מאיישישוק, שנכח אף הוא במקום וכעת פילס דרך אל הרב. "מן הסתם הוא כבר יעיר על הדיבורים החריפים הללו", הרהר לעצמו, "ואין אני צריך להתערב בעניין".
אלא שבין כך ובין כך, הבין שלרבי שלום הפריע עניין אחר, שכן הוא לחש לרידב"ז: "אמרתם שהם לא יוציאו את שנתם, אבל אם הם כן יוציאו את שנתם, יהיה בזה חילול ה' גדול". שמע הרידב"ז את דבריו, עלה שוב על מדרגות ארון הקודש ואמר לקהל: "הואיל והעירו כי עלול להיות חילול ה' אם יוציאו שנתם, לכן הריני מודיע שלא יעברו עליהם אפילו חמישה חודשים!" ומיד ירד. מיותר לציין שהדברים התקיימו במלואם, וכל חמשת חברי ועד הקהילה לא היו בין החיים כחמישה חודשים לאחר אותו מעשה.
אמר על כך רבי חיים קנייבסקי זצ"ל: "זכו אותם חברי ועד שתוך חצי שנה התקדש שם שמים על ידם, שכן אלמלא תיקון זה, מי יודע כמה גלגולים היו צריכים לעבור כדי לתקן חטא זה!" תיקונו של זורק האבן על זכריה אינו תמיד קל כל כך. לעיתים עוברת הנשמה גלגולים על גבי גלגולים עד שהיא זוכה להגיע לתיקון המלא.
"אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם" (דברים א, יב). פירש רש"י: "ומשאכם – מלמד שהיו אפיקורסין".
מדוע העובדה שהיו אפיקורסים גורמת להם להיות "משא" כבד? העניין הוא כזה: מי שמאמין בה', בחז"ל ובתלמידי חכמים – אין לו בעיות, כל דבר קל עבורו. אם הלך לקנות לחם וחלב ומצא את החנות סגורה, הוא אומר: "לא נורא, גם זו לטובה". הנהג של האוטובוס ברח לו ולא עצר בתחנה. עכשיו הוא צריך לחכות עוד חצי שעה לאוטובוס הבא. מה הוא אומר? "כל עכבה לטובה". קרתה לו איזושהי תקלה? הוא לא מתעצבן, אלא אומר בנחת: "הכול משמיים". לאדם המאמין קל בלב, לבו אינו עמוס בכעס, בתסכול ובקנאה. הוא לוקח הכול בקלות, אומר תהילים, שר שירי תהילה, וממשיך הלאה בשמחה.
מי שלא מאמין – קשה לו מאוד. לבו מלא כעס וטינה, וגם דאגות. "למה המשכורת לא נכנסה בזמן?! אוף, איזה פקק נורא!" הוא מתחיל להתעצבן, לקלל ולגדף. תשאלו את כל הקרדיולוגים, איך כל זה משפיע על לבו של האדם. ערכו סקר וגילו שבקרב אנשים מאמינים, שומרי תורה ומצוות, אחוזי בעיות הלב קטנים בהרבה מאשר אצל אנשים חסרי אמונה. ולמה? כי אפיקורסים זה "משאכם". קשה מאוד לחיות כאפיקורסים, רחמנא ליצלן. אשרי מי שמאמין בבורא עולם, "וְהַבֹּטֵ֣חַ בַּֽה' חֶ֣סֶד יְסוֹבְבֶֽנּוּ".
ירמיהו הנביא מקונן ואומר: "שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן…". במה דברים אמורים? הגמרא (גיטין נז ע"ב) מספרת: "אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים: בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתיים ואחת עשרה ריבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע ריבוא על אבן אחת, עד שהלך דמם ונגע בדמו של זכריה". תשעים וארבע ריבוא, בחשבון פשוט, הם למעלה משלושה מיליון יהודים.
כשהגיע נבוזראדן לבית המקדש, הוא ראה את דמו של זכריה הנביא תוסס במשך מאתיים וחמישים שנה. אמר נבוזראדן: "אני אשתיק אותו ואפייס אותו!" הוא הרג עליו למעלה משלושה מיליון אנשים מובחרים, ועל כך מקונן הנביא: "אשר טיפחתי וריביתי אויבי כילם" – כמה יגיעות מתייגעים עד שמגדלים ילד ועד שמגדלים תלמיד חכם, וברגע אחד עומד נבוזראדן והורג שמונים אלף פרחי כהונה, סנהדרין גדולה וסנהדרין קטנה – כל התלמידי חכמים הגדולים ביותר שישנם. ולמרות כל זאת, דמו של זכריה עדיין לא שקט. או אז, נתן נבוזראדן צעקה גדולה ואמר: "טובים שבהם הרגתי. האם אתה רוצה שאאבד את כולם?" מיד נח דמו של זכריה ונרגע, לאחר מאתיים וחמישים שנה שבהן תסס.
שאל על כך המשגיח מפוניבז' זצ"ל: אם חטא הריגת זכריה היה כל כך חמור, עד שגם אחרי שנהרגו שלושה מיליון אנשים הוא לא התכפר, איך פתאום נרגע הדם כשנבוזראדן נתן צעקה? אלא, שלמרות תסיסת הדם במשך מאות שנים, עדיין לא הכירו ישראל בעומק החטא. רק באותו רגע שנבוזראדן צעק האם זכריה רוצה שהוא יהרוג את כולם, הבינו כלל ישראל שאם יש ביזוי התורה וביזוי תלמיד חכם, חס ושלום, מרחפת סכנת כליה על עם ישראל! באותו רגע הם התעוררו לתשובה, ואז מיד נעצר הדם. אילו היו מתעוררים לתשובה קודם לכן, היו חוסכים את הדם הזה ואת כל ההרג של שלושה מיליון יהודים. כמה חמור עוון ביזוי התורה!
שאלנו את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, פוסק הדור, מה צריך לתקן בעניין המחלה הנוראה שרחמנא ליצלן כל כך הרבה חולים בה, ואין לשער ולתאר את הצער והייסורים שעובר החולה ובני המשפחה, וכמה יתומים ואלמנות נהיו כתוצאה מכך. הוא אמר שזהו קול קורא מן השמיים להתחזק בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים, ממש כפי שאומרת הגמרא (שבת קיט ע"ב): "כל המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו". על הפסוק "פֶּ֥צַע וְחַבּוּרָ֖ה וּמַכָּ֣ה טְרִיָּ֑ה" (ישעיהו א, ו) כתב המלבי"ם: פצע הוא מכה פתוחה, וצריך לחבוש אותה כדי שתתאחה, וחבורה זו מכה פנימית, שצריך לפתוח אותה כדי שהמוגלה והזוהמה תתנקז ותצא החוצה. אך כשיש גם פצע וגם חבורה באותו מקום, אין תרופה, שהרי מצד אחד צריך לפתוח ומצד שני צריך לסגור. על כך אומר הנביא: "אֵ֣ין בּ֚וֹ מְתֹ֣ם", ולכן אומרת הגמרא: כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. זהו משחק באש שאין לו תרופה!
מאידך, אדם שחוסם את פיו ואינו מדבר גם בשעת ניסיון, מלבד זכותו לעולם הבא, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשערה, הוא זוכה להביא לכל העולם ישועות ורפואות בלי סוף. את חורבן ירושלים תולים חז"ל בביזוי תלמידי חכמים, שנאמר: "לא חרבה ירושלים אלא על שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קיט ע"ב). רבנו יונה אומר שחכמי ישראל הם אלו שמעמידים את התורה ואת יראת השמיים ומעמידים את יסודות הדת, ולכן הם היסוד של כלל ישראל. וכשחס ושלום מבזים תלמידי חכמים, הורסים בכך את כל עמוד התווך של עם ישראל.
בתורה כתוב, שבחטא הנחשים והשרפים אמרו כלל ישראל (במדבר כא, ז): "חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַּה' וָבָךְ" – גם על ה' וגם על משה רבנו. משה, שהיה עניו מכל האדם, סלח להם ובנוסף לכך גם התפלל עליהם. לאחר מכן אומר לו הקב"ה: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס" (שם, ט). מה פירוש 'עֲשֵׂה לְךָ'? שואל רבנו בחיי, ומתרץ: הקב"ה אמר, מה שדיברו כנגדי אני סולח בזכות תפילתך, אבל מה שדיברו נגדך וביזו את כבוד התורה – על זה אינני סולח. ולכן, 'עֲשֵׂה לְךָ' – בשביל כבודך וכבוד התורה אני מקפיד. הרי לנו שהקב"ה מקפיד על כבוד תלמידי חכמים יותר מאשר על כבוד שמיים.
כאשר משה רבנו השרה שכינה בכלל ישראל, ביום השמיני למילואים, הוא קרא לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. אולם ברגע שבו נדב ואביהוא הקטירו קטורת בלי לשאול את משה ואהרן, והייתה במעשיהם פגיעה קלה בכבוד התורה – מיד נענשו ומתו. בימים אלו אנו צריכים יותר ויותר להתחזק בכבוד התורה ובכבוד תלמידי חכמים, ולהוקיר טובה לבחורי הישיבות ולאברכי הכוללים ולחזק אותם.
קרא על כך ה"בן איש חי" את הפסוק "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחַי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ" (תהילים קה, טו): 'משיחיי' אלו הם ילדי תשב"ר. כשמבזים חכמים ורבנים, גורמים בכך לזלזול אצל "משיחיי", אצל הילדים, שכן כאשר הילדים רואים כבוד לתלמידי חכמים, נכנס בהם חשק ללמוד. וכשהם רואים שמבזים תלמידי חכמים – יוצא מהם כל החשק. "אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחַי" – איך נוגעים בילדים ומוציאים אותם מן הלימוד? על ידי שמדברים על רבנים ותלמידי חכמים!
בעיתון פולני פורסם דו"ח על ויכוח שהיה בין רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל ורבנים בוילנא, שבו ה"חפץ חיים" נכנס לעובי הקורה ויצא מגדרו כדי להביע תמיכה ברבי חיים עוזר. הכתב בעיתון ציין באירוניה כי לעת זקנה נכשל ה"חפץ חיים" בלשון הרע. כאשר הגיעו הדברים אל ה"חפץ חיים", הוא טרח לפרסם בעיתון כי מעודו לא נכשל אפילו באבק לשון הרע, אבל עניין כזה נוגע לכבוד תורתו של רבי חיים עוזר. וכשמדובר בביזיון תלמיד חכם, מוטל עליו לעשות מה שעשה. ההנהגה כלפי עם ישראל היא מידה כנגד מידה – אם הם מכבדים את הקב"ה, את התורה ואת החכמים, מביא להם הקב"ה כבוד. בני קורח זכו לחזור בתשובה ברגע האחרון וניצלו מן העונש הנורא שאירע לאביהם ולכל עדתו. בזכות מה הגיעו לכך? כחמש דקות לפני שנבלעו כולם באדמה, בא משה רבנו לומר להם מוסר, ובראות בני קורח את משה רבנו, הם קמו לכבודו. בשל אותו כבוד שכיבדו תלמיד חכם, זכו להינצל, לחזור בתשובה ולהגיע לדרגה כזאת שיצא מהם שמואל הנביא! זו תורה וזו שכרה!
בכל ציבור וציבור ישנן קהילות רבות, וכל קהילה צריכה לכבד את חברתה. כמה עלינו לתקן את מעשינו! ושנזכה יחד לגאולה שלמה במהרה בימינו וברחמים, אמן.
יהיו הדברים לע"נ מו"ר אבי הרב מאיר חי בן גולי'ט זצוק"ל