המלחמה בעזה והסוגיות המדיניות הקשורות בה, כמו גם עניין החלת הריבונות ביהודה ושומרון, מעלות שאלות מורכבות בנוגע לאסטרטגיה הישראלית. הדיון בנושאים אלה נסוב לעיתים קרובות סביב שאלת התזמון והתדמית הבינלאומית, לצד שיקולים ביטחוניים ואידיאולוגיים.
המשא ומתן עם חמאס: האם להגיד 'כן'?
ההצעה של חמאס לשאת ולתת על עסקה שתכלול את כל החטופים מעמידה את ישראל בדילמה. מחד, דרישת חמאס לשלוט מחדש בעזה היא בלתי קבילה. מאידך, תגובה אוטומטית של 'לא' עלולה להציג את ישראל כמסרבת למשא ומתן, מה שמחזק את הביקורת הבינלאומית כלפיה.
יש הטוענים כי גישה תבונית יותר תהיה להסכים למשא ומתן, מבלי לוותר על העקרונות הישראליים כמו פירוז הרצועה ופירוק חמאס מנשקו. הדבר היה מאפשר לישראל להציג את עצמה כמי שמוכנה לפתרון הומניטרי, תוך שהיא עומדת על עקרונותיה בחדרי הדיונים. גישה זו משחקת על המגרש הדיפלומטי, תוך שהיא שומרת על עמדה עקרונית וחזקה.
החלת ריבונות ביהודה ושומרון: עניין של עיתוי
הלחץ הגובר מצד גורמי ימין להחיל ריבונות בחלקים מיהודה ושומרון מעלה שאלה של תזמון אסטרטגי. בעוד שהרעיון עצמו אינו חדש, העיתוי הנוכחי הוא קריטי. ישראל כבר נמצאת תחת מתקפה מדינית חסרת תקדים בשל המלחמה בעזה. הטענה כי הכרזה על ריבונות תגרור "צונאמי דיפלומטי" היא משמעותית.
הכרזה כזו עלולה להקשות עוד יותר על מעמדה הבינלאומי של ישראל, ואף להצית מחדש עימותים אזוריים. הטענה כי יש להכריז על ריבונות כמעשה 'נקמה' כנגד מדינות התומכות במדינה פלסטינית מעוררת תהייה, שכן נקמה אינה מהווה תוכנית פעולה מדינית יעילה. נראה כי בקרב מקבלי ההחלטות ישנה הבנה שעל ישראל לנהוג באיפוק ולשקול את הצעדים הללו בהתאם למצב המדיני הרגיש, ולא כפעולת תגובה אימפולסיבית.
