עוד ידובר רבות על עצרת הענק בראשות מרנן ורבנן, אבל בשורות הבאות נעסוק דווקא ברגעים שקדמו להכרזה על קיומה. הכול החל בשיחת הטלפון המפורסמת שקיים רבנו מרן הגר"ד לנדו שליט"א, ממקום שהותו בלוס אנגל'ס בארה"ב, בעת מסעו למען קרן עולם התורה, עם מרן הגרמ"ה הירש שליט"א, בה נקבע לערוך עצרת תפילה וזעקה בגין מעצרם של לומדי תורה בעוון לימודם. שיחה זו תיזכר כיום שבו נולד אחד האירועים הגדולים בתולדות הציבור החרדי בארץ ישראל, ויש שיאמרו הגדול שבהם.
מיד לאחר השיחה נעשתה פנייה לכל המפלגות החרדיות כדי להקים ועדה מכינה שתעמוד מאחורי מלאכת הארגון ותייצג את מועצות גדולי וחכמי התורה. נציג דגל התורה בוועדה, הרב מנחם שפירא – מ"מ ראש עיריית בני ברק, עמו אנו משוחחים, הניח את כל עיסוקיו הציבוריים האחרים בצד והתגייס יחד שאר חברי הוועדה לארגון הגדול, שנראה כהר בלתי עביר.
"המשימות שעמדו בפנינו לא היו פשוטות", אומר שפירא, ומציין את שמותיהם של חברי הוועדה האחרים: חנוך זייברט – ר"ע בני ברק, ח"כ מאיר פרוש, השר לשעבר חיים ביטון ויוסף חיים כלף.
"היינו צריכים למצוא מקום מרכזי וגדול, שיכיל את כל רבבות אלפי ישראל שיגיעו לעצרת, וכמובן לשנע את כולם למעמד ביום חמישי, כאשר אוטובוסים רבים נתפסו מראש על ידי מערכת הביטחון".
אחת האפשרויות שעמדה על הפרק הייתה לפזר את העצרת בכמה מוקדים ברחבי הארץ, בכבישים הראשיים מחוץ לערים. בהקשר זה הוזכרו כביש גהה במרכז, כביש 6, צומת שילת, כביש הכניסה לירושלים, כביש 38 בית שמש, צומת הצ'ק פוסט בחיפה וכביש מרכזי בדרום. בכל המוקדים הללו אמורה הייתה להיות עצרת באותה שעה בדיוק. אולם לאחר מחשבה נוספת הוחלט לקיים את האירוע במוקד מרכזי אחד בירושלים, על פני רחובות רבים בכניסה לעיר, כדי ליצור אמירה אחידה, עוצמתית ומלוכדת.
הפגישה הראשונה הייתה כמובן עם המשטרה כדי לערוך תיאומים ביטחוניים ולוגיסטיים. "אני מזהה את כולם כאן בחדר", אמר לנוכחים קצין האג"מ שישב מולם. "לפני 11 שנים הייתם כאן בחדר כדי לארגן את ההפגנה נגד בית המשפט". ואכן כמעט כל חברי הוועדה הנוכחית היו גם חברים בוועדת הארגון של "עצרת המיליון". ההיסטוריה, חזרה על עצמה.

אחדות ואחריות
המשטרה הבינה מיד את גודל האירוע הצפוי והביעה את חששה מהלוגיסטיקה הביטחונית בכל הקשור לאבטחת ההמונים. "הם ניסו תחילה להניא אותנו מקיום העצרת בגלל שחששו מאירועי פח"ע ואי יכולת לוגיסטית לאבטח את האירוע הגדול", מספר הרב שפירא. "ספק גדול אם הדאגה שלהם הייתה כנה ואמיתית ולא ממניעים פוליטיים. אולם לאחר שהבינו כי מבחינתנו זו הוראה של גדולי ישראל ואנו נחושים לבצעה, יישרו קו".
המשימה כאמור של חברי הוועדה לא הייתה קלה והם עודדו את כל מי שאפשר להגיע לילה קודם לירושלים. חלק מהקהילות ברחבי הארץ אכן הודיעו כי יגיעו בבוקרו של יום וקיבלו הזמנות להתארח בבתי כנסיות וכוללים על מנת להשלים את לימודם עד פתיחת העצרת.
החלטה נוספת קבעה שלא להציב במה מרכזית, אלא כל קהילה תעמוד עם רבניה וראשיה ברחובות העצרת. הסיבה: למנוע צפיפות המונית מסוכנת, שיכולה הייתה להיווצר סביב הבמה. לצורך כך הוחלט לפזר מערכות הגברה חזקות כדי לשמוע ולהשתתף בתפילות יחד בקול אחד. "הרצון הוא לפזר את כולם ברחובות העצרת ולא לרכזם במקום אחד", מחדד ומסביר הרב שפירא.
כשאני שואל את הרב שפירא אם מדובר באירוע הגדול ביותר שארגן, הוא משיב: "הייתי בין המארגנים של העצרת בתשע"ד נגד בית המשפט העליון, כמו גם של סיומי הש"ס ועצרות בחירות גדולות. אבל האירוע הזה הוא המשמעותי ביותר לא רק בכמות, אלא בעיקר בתוכן ובמסרים: זו זעקת התורה, זו תפילה, זה מעמד של קידוש ד' מול חילול ד'. מטרתה לחזק את לומדי התורה ולעורר רחמים על ישראל".
מה תיחשב בעיניך כהצלחה, שאלתי לסיום, תוך הזכרת העובדה שהשיחה מתקיימת ערב העצרת. "שהכול יעבור בשלום מבחינה ביטחונית, שתפילתם של רבבות תישמע בשמים, ושהעצרת תותיר רושם עז בלבבות, כזה שלא יישכח", סיכם.

חיקוי דהוי
השבוע צוין התאריך (למניינם) שקובע כי מדינת ישראל נכנסת רשמית לשנת בחירות. במילים פשוטות: אם הממשלה תשלים את ימיה (למרות הסיכויים הדלים לכך), הבחירות ייערכו בעוד שנה בדיוק.
ההערכה הרווחת במערכת הפוליטית שהבחירות יוקדמו לקיץ הקרוב, חודשים ספורים ממועד הבחירות המקורי. באופוזיציה משוכנעים שהממשלה תיפול עוד קודם והבחירות יערכו עוד לפני פסח. הפרשן עמית סגל סבור כי התאריך המדובר לסיום כהונת הכנסת והליכה לבחירות הוא 8 בספטמבר, ימים לפני ראש השנה תשפ"ז. האפשרות השנייה לסיום כהונה מוקדם יותר: 30 ביוני, שהוא היום האחרון של שנת הלימודים. הסיבה נעוצה בעובדה, שהמערכת הפוליטית לא תצא לבחירות בחודשי הקיץ (יולי-אוגוסט) כאשר ישראלים רבים שוהים בחופשות בחו"ל.
בד בבד האפשרות שהממשלה תאריך את ימיה עד מועד הבחירות תלויה בהעברת התקציב, שלא יעבור ללא תמיכת המפלגות החרדיות. יש המנסים לטעון ש"החרדים יקבלו פיצוי תקציבי ויצביעו בעד התקציב גם ללא החוק להסדרת מעמדם של לומדי התורה". קשה לראות את התרחיש הזה מתממש ללא חוק ברור להסדרת מעמדם של לומדי התורה.
מטבע הדברים, כמו שקורה בכל שנת בחירות, צפויים הקמפיינים הפוליטיים לצבור תאוצה בחודשים הקרובים, והם יישאו עמם הצהרות פופוליסטיות, הצעות חוק הזויות וראיונות תקשורתיים קיצוניים לכאן ולכאן. השבוע זה החל עם החיקוי הדהוי שניסה לפיד לעשות לליברמן, עם האמירה האנטי דמוקרטית: "מי שלא יתגייס, לא יצביע" (הרחבה בהמשך). הצהרות דומות צפויות להישמע במהלך השנה הקרובה על ידי חבריו למפלגה של לפיד, כדי שימקם אותם במקום ריאלי. גם אנשיו של ליברמן יחלו בקרוב להשמיע את קולם מאותה סיבה, וכדאי גם לשמוע בתקשורת מי משבח מאד את בנט (ברק סרי), כדי לקבל מקום ברשימתו.
מנגד גם בליכוד לא יטמנו ידם בצלחת לקראת הפריימריז. כל ח"כ וכל מועמד ינסו להעלות את קרנם באמצעות הצעות חוק ואמירות נוקבות כדי למצוא חן בעיני הבייס. לפיכך צפויה למערכת הפוליטית שנת בחירות קשוחה ונוקשה מכל הצדדים.
בשבוע שעבר ניתן היה לחוש בניצנים עם "מרד הריבונות" של חלקים מהקואליציה. בן גביר וסמוטריץ', המוטרדים מסיום המלחמה, שהצביעו בעד, ינהלו קרבות פנימיים זה נגד זה, עד שימצאו את עצמם שוב במפלגה משותפת.
הסקרים יעמדו שוב במרכז העניינים ומעניין יהיה לראות האם הפערים ביניהם יתרחבו או יתכווצו. ההסבר: סקרי שלמה פילבר מעניקים לגוש נתניהו 64-66 מנדטים, בעוד הסקרים בערוצי החדשות האחרים מראים שלגוש נתניהו אין שום סיכוי לעבור את ה-60.
במקביל ישנם גם סקרים שמראים, שהסיוט הפוליטי של בחירות חוזרות ונשנות עם עוד ועוד סבבים עומד לחזור על עצמו. מדובר בסקר חדש של "מכון קנטאר" הקובע כי מדינת ישראל צועדת שוב לכאוס פוליטי ולבחירות הולכות וחוזרות כאשר אין הכרעה במפת הגושים.
תירוצים רצוצים
סקר "מכון קנטאר" האחרון פרסם נתונים שנועדו לכאורה, לשקף תמונה של כאוס: גוש הימין בראשות נתניהו עומד על 51 מנדטים, גוש המפלגות מנגד המכנה עצמו "גוש השינוי" נסגר על 59, ואילו המפלגות הערביות מחזיקות ב-10 מנדטים. תוצאות אלו, לדעת עורכי הסקר, עלולות להחזיר את מדינת ישראל למצב של בחירות חוזרות ונשנות. הסיבה הנקובה היא "התחייבות" של גוש השינוי שלא להקים ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות.
"אם הנתונים הללו נכונים ואם כך תסתיים מערכת הבחירות, תקום ממשלה ודאית בראשות הגוש שמתנגד לנתניהו", אומר לי מ"מ ר"ע ירושלים, אליעזר ראוכברגר, עמו בקשתי לנתח את המצב הפוליטי.
ראוכברגר, שמכיר מקרוב את המערכת הפוליטית לאחר עשרות שנים בכנסת בשליחות "יתד נאמן", בקיא היטב בכל ההתרחשויות הפוליטיות ונדמה שראה הכול, עד ששום דבר לא יכול להפתיעו. "תקשיב היטב", הוא אומר, "אם לגוש נתניהו לא יהיה גוש חוסם של 60 מנדטים, תקום ממשלה מנגד, בתמיכת הערבים חד משמעית".
לדבריו, כל הדיבורים והסקרים שמציגים את המפלגות הערביות בטור נפרד משני הגושים האחרים, זה עיוות מכוון של המציאות. "זה הכול מסע תעמולה תקשורתי שנועד לסייע לבנט ולחבריו לקבל קולות של הימין הרך, החושש משיתוף פעולה עם הערבים לאחר הבחירות. לכן הסקרים והתקשורת מקפידים לספור את הערבים כאילו הם גוף נפרד. אבל בעצם הדבר, הם ילכו עם הגוש של בנט, ליברמן לפיד, איזנקוט, גולן וגנץ, ולו כדי להפיל את נתניהו".
ראוכברגר חוזר ומדגיש שמדובר בשקר הפוליטי הגדול ביותר, לו שותפים כל הגורמים שחברו יחד להפיל את נתניהו. "אל נתפתה לחשוב ולו לרגע אחד, שבנט וחבריו לא ישענו על קולות הערבים, כאשר יקימו ממשלה. גם לערבים יש אינטרס להפיל את נתניהו, בן גביר וסמוטריץ', והם ישמחו לעשות זאת".
כאן טמון לב העניין והציניות הפוליטית במלוא כיעורה: "בנט וליברמן, כמו גם איזנקוט, מצהירים אמנם שהם לא יקימו ממשלה בתמיכת הערבים. אך כאשר זה יקרה בפועל, אם רק תהיה להם האפשרות הזו, הם יטענו שהערבים לא בתוך הממשלה פנימה, אלא מצביעים מבחוץ. לכן, כך יטענו, יש להקים ממשלה, ולו כדי למנוע מנתניהו להמשיך בממשלת מעבר הלאה והלאה עם עוד סבבי בחירות". התירוצים הרצוצים כבר מוכנים.
מסקנתו ברורה ומחזירה אותנו לנקודת ההתחלה של שיחתנו ולמהות האמיתית של המספרים: "אם אין לגוש נתניהו גוש חוסם של 60 מנדטים לאחר הבחירות, בנט או כל אחד אחר מהגוש הנגדי יקים ממשלה".
הכפייה והדמוגרפיה
"נקודת החולשה המרכזית של גוש המרכז – שמאל זו הדמוגרפיה", מצהיר ראוכברגר. בכך הוא מכוון, מבלי שתכנן, לדבריה המטרידים של פרופ' שקמה ברסלר, מראשי המחאה, שהתבטאה השבוע באומרה כי הבחירות הקרובות הן "ההזדמנות האחרונה" לנצח, לפני שהדמוגרפיה תכריע סופית את המפה הפוליטית.
"הבחירות הקרובות יקבעו איך מדינת ישראל תיראה לדורות, כי אם אנו לא מפרקים אותם באמת, אז הדמוגרפיה באמת תכריע. החדשות הטובות שיש לנו את כל הכלים", התבטאה ברסלר בבהילות.
"זה בדיוק החשש שלהם", אומר ראוכברגר ומצביע על המניע האמיתי לכל המאבקים. "הם מביטים על נתוני השנתונים של כיתות א' ורואים מה יקרה כאן בעוד 15 שנים. זו הסיבה שהם עושים הכול כדי לדלל את הציבור החרדי ואפילו לנסות לחלן אותו באמצעות הוצאת אברכים מלימוד תורה, גיוס והצרת צעדיו של הציבור החרדי. זוהי למעשה מלחמת קיום דמוגרפית שמתנהלת בכסות שוויון בנטל".
שיחתנו התקיימה יממה לפני העצרת הגדולה, והוא מתייחס אליה: "העצרת נועדה כמובן בראש ובראשונה להתפלל ולזעוק נגד מעצרם של לומדי התורה, כפי שהורו לנו גדולי ישראל. כמו כן היא נועדה לחזק פנימה את לומדי התורה ולהראות לכולם שיש גוש חרדי אחד, שמביע דעה ברורה: מי שחשקה נפשו ללמוד תורה יוכל לעשות זאת ללא שום הפרעה. זו עצרת של ליכוד שורות פנימה".
האם העצרת הזו תשנה משהו בגישה של יצחק עמית, בהרב מיארה וכל חבריהם משמאל, אני שואל. הרב ראוכברגר משיב בנחרצות: "אני משוכנע שלא. אבל לא זו המטרה. הפחד שלהם הוא כאמור מהדמוגרפיה שתמנע מהם את השלטון. החרדיות תנצח".
ובחזרה לפוליטיקה הארצית: מי שלא לוקח סיכונים פוליטיים ומנסה להקדים תרופה למכה, הוא ראה"מ בנימין נתניהו. הסקרים (כולם כאחד) מראים כי בתמיכה אישית לראשות הממשלה הוא מנצח את כל מי שמתמודד מולו. לפיכך דווח השבוע כי "בלשכת ראש הממשלה נידונה לאחרונה האפשרות לעבור לבחירות ישירות בדומה לבחירות 1996, ולהתייצב מאחורי המנצח כ'מסר של אחדות'".
הפרסום, כמובן, עורר סערה פוליטית רבתי: "הנה שוב נתניהו מנסה לשנות את כללי הבחירות כדי לשרוד," טענו מתנגדיו בלהט. בנוסף, אמרו שם, כי מאותה סיבה הוא פועל גם להקטין את אחוז החסימה, כדי לאפשר לסמוטריץ' לעבור אם ילך לבד, ובמקביל לעודד עוד מפלגות מרכז שמאל כמו הנדל, להתמודד בבחירות, ובכך לסכן את הגוש שלהם בשריפת קולות.
בלשכת ראה"מ מיהרו לצנן את האווירה והכחישו את הכוונה ליזום בחירות אישיות. יש להניח ששנת הבחירות שהחלה, תביא עוד ועוד ספקולציות, ספינים ושמועות, חלקן רחוקות מהמציאות אך כל אלו הם רק איתותי אזהרה לשנה סוערת במיוחד.
קואליציית סקרים
הקמפיינים הפוליטיים צפויים לצבור תאוצה משמעותית בחודשים הקרובים. במערכת הפוליטית כבר נערכים במרץ לעימותים פנימיים, פרישות דרמטיות ואיחודים אפשריים בין המפלגות שישנו את המפה.
הלחוץ מכולם, ומי שרואה את הסקרים בערבון מוגבל, הוא נפתלי בנט. מניסיונו האישי הוא יודע עד כמה גדול הפער בין הסקרים המנופחים לבין התוצאה האמיתית בקלפי. מצד אחד, הוא נזהר שלא להתבשם מהמספרים ועובד קשה כדי לבסס אותם בשטח. הדבר נעשה באמצעות פעילות רבה, מנגנון לגיוס כספים, בניית מערך שטח ובחירה מדוקדקת של מועמדים לאיוש הרשימה. מאידך גיסא, הוא משדר לחבריו בגוש המרכז-שמאל שעל פי הסקרים הוא כרגע הכוח הגדול ביותר בגוש, ולכן הוא זה שצריך להוביל את המהלך כולו.
התזה האסטרטגית של בנט קובעת שיש לייצר מצב של התמודדות דו-ראשית מול נתניהו, ולא פיצול קולות בהתמודדות של כמה מנהיגים בגוש מנגד. אנשיו של בנט טוענים כי כל עוד יוביל נתניהו בעמודת המנדטים בסקרים, יימנעו הבוחרים המתלבטים לעזוב אותו. אותם מתלבטים, כך לפי הניתוח, רואים את נתניהו בראש הסקרים, מביטים במעמדו העולמי ומשוכנעים שאף אחד מהגוש שמנגד לא יכול להחליפו.
אולם, במידה שאיזנקוט יחבור לבנט, ויחד יקבלו מספר מנדטים דומה או אף גבוה יותר מנתניהו, זה יציב את בנט בראש עמודת הסקרים. זהו הצעד שיסייע להעברת קולות נוספים מהימין הרך והמתלבט לגוש "השינוי".
הרצון העז של בנט הוא שאיזנקוט יחבור אליו, והסיכויים לכך גבוהים משמעותית מאשר חבירה משותפת של ליברמן ובנט עצמם. זאת לאור המשקעים הכבדים שנותרו בעבר בין השניים (בנט וליברמן) והאמירות החריפות שהשמיעו זה נגד זה. כיום, אף שיש בין בנט לליברמן יחסים טובים יותר, עדיין קיימים פערים רבים הקשורים ליחס לחרדים ולסוגיות מהותיות נוספות.
אלא שהתזה של בנט על התמודדות ראש בראש מול נתניהו נתונה בסימן שאלה נוקב. בפעם הקודמת הוא הקים ממשלה עם שישה מנדטים בלבד, למרות שלא עמד ראש בראש מול נתניהו. אולם, בנט חושש שאם הוא לא יבצע חיבור עם איזנקוט, מפלגתו תידרדר שוב למספר חד-ספרתי נמוך כפי שהיה בעבר. מה שברור הוא, שאם איזנקוט יחבור אליו, בנט יצליח לשמר את מעמדו ולהיות המועמד מספר אחת בגוש.
איזנקוט מצידו יכול לחבור ללפיד ולהיות שם הכוח המוביל. גורמים בשמאל אומרים כי בכך יהיו לו יותר סיכויים להגיע לעמדת ראש הממשלה, אם יצליח לצרף אליו את קולות המילואימניקים ועוד גורמים הקשורים למחאה, כאלו שלא ילכו עם יאיר גולן הקיצוני. "איזנקוט הוא התקווה היחידה שלנו למועמד שאינו ימני," הם אומרים, ומצביעים על בנט רק כברירת מחדל אחרונה.
מרוץ ההקצנה
באופוזיציה יעשו כל מאמץ כדי לשמר את סוגיית חוק הגיוס כנושא מרכזי לבחירות. הם לא יתנו לנתניהו להוריד את זה מראש סדר היום, כפי שהם מזהים שהוא יעשה. בהקשר זה ניתן לזהות מאבק איתנים (לרעה) בין ליברמן ללפיד: מי מוביל את המאבק החילוני הקיצוני נגד החרדים.
לפיד העלה השבוע את הרף, והרחיק לכת, עם ההצהרה הנלוזה שלו: "מי שלא מתגייס, לא יצביע לכנסת". הצהרה זו זכתה, ובצדק, לביקורת רבה גם בקרב גורמי אופוזיציה בכירים שהסתייגו ממנה בשל הפגיעה הישירה בעיקרון הדמוקרטי. איזנקוט, גנץ ואפילו גורמים במפלגתו של יאיר גולן יצאו נגדה. חלקם עשו זאת מחשש שגם קולות הערבים יפסלו, וחלקם אמרו בצדק מר: "אם מתחילים לפסול הצבעה לכנסת, אין לדעת היכן זה ייגמר".
מי שזעם במיוחד על הצהרתו של לפיד היה אביגדור ליברמן, שחש "בעלות" אישית על הרעיון הקיצוני הזה, עימו הוא מתגלגל ומתגולל כבר זמן רב. ליברמן כעס מדוע לפיד גונב ממנו את האמירה הקיצונית, ולכן הוא מחפש עתה אמירות קיצוניות יותר במאבק על ההובלה האנטי -חרדית.
גם נפתלי בנט אינו מרפה מסוגיית הגיוס: אף שהוא מתחמק מלהתבטא בסוגיות שונות שעלולות לפגוע בתדמיתו, הוא אינו מוותר על כל הזדמנות לעסוק בחוק הגיוס מהפן השלילי, כמובן. במקביל, גדי איזנקוט מדבר על "ברית המשרתים" ובדרך זו גם הוא מתייחס לנושא. כולם איפה, עוסקים בסוגיה זו, ואין לשכוח את יועז הנדל, המקים את מפלגתו החדשה על רקע דרישתו ל"גיוס לכל".
"סוגיית הגיוס היא נכס יקר ערך של האופוזיציה" נכתב השבוע בעיתון "הארץ". עם זאת, עיתון השמאל הקיצוני, מצר על העובדה ש"ללא סידור פנימי של הגוש עם הסכמה ברורה ומוקדמת מי יוביל אותו, העניין יישחק עד דק ויהפוך לחסר ערך".
במקביל למרוץ ההקצנה באופוזיציה, גם בליכוד עלתה השבוע סוגיית הגיוס לראש סדר היום. זאת בעקבות הפרסום על כוונתם של חלק משרי וחברי כנסת מהליכוד ליטול חלק בעצרת התפילה שהתקיימה אתמול.
ח"כ דן אילוז, המועמד האלמוני שאיש אינו מכירו, המנסה בכל פעם להתבטא בסוגיית הגיוס וללכוד דרכה את זרקורי התקשורת, יצא כמצופה נגד השתתפות חבריו בעצרת וטען כי הדבר מזיק למפלגה.
אלא שמשאל פנימי שנערך בליכוד דווקא גילה שרוב אנשיו מעדיפים להעביר את החוק, גם אם הוא שנוי במחלוקת קשה, כדי למנוע הליכה לבחירות. קו זה מזוהה עם חברי הכנסת שלמה קרעי, גלית דיסטל־אטבריאן וח"כ בוארון, המבינים היטב את הסכנה הגלומה בפירוק הממשלה על רקע זה.
כך או כך, דבריו של ח"כ אילוז לא עברו בשתיקה. שר התקשורת שלמה קרעי ביקש ממנו "ללמוד לקרוא ולא להיות שבוי לתעמולת הכזב ולקמפיין ההפחדה של לפיד וליברמן". קרעי הבהיר לו בעניין השתתפותו בעצרת כי "אין מדובר בעצרת נגד הצבא, אלא מחאה נגד מערכת המשפט על מעצר בחורי ישיבות שתורתם אומנותם".
השר קרעי הצביע על הפרוצדורה המפוקפקת שמאחורי המעצרים: "אלו היו הוראת המדינה, והחוק פקע ולא חודש בהוראת היועמ"שית לשעבר". את טענתו סיכם בכך ש"לא מתקבל על הדעת שלומד תורה במדינת היהודים נעצר באמצע 'שבעה' או באישון לילה בעוון לימוד תורה, בוודאי לא בגלל שהיועמ"שית החליטה להפיל את הממשלה".
לילה בכיכר
ישנם אירועים משמעותיים, שבהם אנו שואלים את עצמנו, היכן היינו כאשר התבשרנו על האירוע, כיצד הגבנו, מה עלה במחשבתנו, ומה זכור לנו יותר מכל מאותו אירוע. אחד מהאירועים הללו הוא רצח יצחק רבין.
בשבוע הבא י"ב בחשוון, ימלאו 30 שנה לאירוע שזעזע מדינה שלימה, ולא רק אותה. שנתיים קודם הרצח, התחלתי לכתוב ב"יתד נאמן". באותם ימים פעל דסק החדשות באמצעות כתבים לפי מיקומם הגיאוגרפי בארץ, ולכן מוניתי לכתב חיפה והצפון. מספר חודשים לפני רצח רבין, קרא לי רכז הכתבים דאז הרב ישראל וורצל שליט"א, וביקשני להיות הכתב המדיני של העיתון.
במסגרת זו התבקשתי לסקר את האירוע שנערך במוצאי שבת בכיכר מלכי ישראל בתל אביב – הפגנת תמיכה שממשלת רבין ארגנה לעצמה בעקבות הסכמי אוסלו, על רקע המחאות הקשות מצד הימין, בעקבות גל פיגועים חמור באותה תקופה.
גל הטרור לא רק שלא פסק, אלא אף גבר לאחר הסכמי אוסלו. הפיגועים הפכו את רבין לראש ממשלה לא אהוד, והדבר בא לידי ביטוי בפערים משמעותיים בסקרים מול האופוזיציה.
הימין לא שתק. הפגנות ומחאות ליוו את ממשלת רבין והוקיעו את דרכה. רבין, בעיני רבים, היה פוליטיקאי שנוי במחלוקת, שהעביר את אוסלו בקולותיהם של שני עריקים פוליטיים – גונן שגב ואלכס גולדפרב, שנקנו בתפקידים. האווירה הציבורית הייתה טעונה והקריאות היו חריפות. בדיעבד התברר שחלק מאותן קריאות היו של סוכני שב"כ מוסווים (ע"ע איל רביב), אך זה כבר סיפור אחר.
כדי לאזן את המצב, ארגן השמאל עצרת גדולה בתל אביב, בניסיון להראות שגם לו יש תומכים. הכיכר אכן הייתה מלאה בהמוני אדם, כאשר רבים הובאו למקום באוטובוסים מאורגנים מהקיבוצים.
עורך הלילה בעיתון באותו מוצ"ש, הרב משה שטיגליץ שליט"א, ביקש שאכתוב סקירה על העצרת: נאומים, אווירה, הפגנת נגד של הימין בצד הכיכר, ואם היה חיכוך, לציין איך הסתיים. הוא לא ידע עד כמה דבריו ייקלעו למרכז ההתרחשות.
סיימתי את הדיווח לאחר השעה תשע, שלחתי לעיתון, ועדכנתי את עורך הלילה: האירוע עבר ללא תקריות. הכותרת שנבחרה הייתה פשוטה: "ראה"מ רבין ב'עצרת השלום': האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה". בכותרת המשנה צוין: "רבין משיב למחאות הימין בעקבות פיגועי הטרור הגוברים".
חשבתי שסיימתי את עבודתי, איחלתי לילה טוב לעורך הלילה בהמשך עבודתו ואז הביפר רעד. באותם ימים היה זה כלי עבודה קבוע. על הצג הירוק הופיעה ההודעה: "יש יריות בכיכר מלכי ישראל". מיהרתי להתקשר לעורך הלילה ובקשתיו להמתין עם הכתבה עד שנתעדכן בפרטים.
באותם רגעים לא חשבנו שעוד רגעים ספורים נדווח על אירוע בקנה מידה היסטורי.
מורשת או מניפולציה
השמועות הראשונות דיברו על ירי לעבר ראה"מ יצחק רבין. איש לא האמין שמדובר בירי קטלני. בדיעבד, התחושה באותם רגעים דומה למה שחשנו בבוקר שמחת תורה תשפ"ד: שמועות על טבח, על חטופים, על הרג שנשמעו דמיוניות למי שקלט אותן דרך עובדים זרים ואנשי הצלה.
כעבור 40 דקות לערך יצא איתן הבר, ראש לשכתו של רבין לחצר ביה"ח איכילוב עם ההודעה שטלטלה את המדינה: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה על הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין". רק באותו רגע הבנתי שזה אמיתי.
התמונה עדיין לא הייתה ברורה, אך כבר החלו השמועות על הרוצח שנתפס – יגאל עמיר. לנו היה ברור כמובן, שצריך לכתוב את הידיעה מחדש. הכול נזרק הצידה והכותרת נצבעה בשחור נוקב: ראש הממשלה רבין נרצח על ידי מתנקש. עורך העיתון דאז הרב יצחק רוט שליט"א, הוזעק מביתו וכתב מאמר מערכת בולט בעמוד הראשון עם גינוי חריף כמובן על המעשה השפל, תחת הכותרת: רצח מחריד! תדהמה וזעזוע!
מאז השתנה הכול. ראשי ממשלות כבר לא יכולים לצאת ולהתחכך עם הציבור כבעבר: כל אירוע בהשתתפותם נהפך למבצע אבטחה נרחב, כאשר כל המשתתפים עוברים בדיקות קפדניות. אין עוד יציאות ספונטאניות לשוק מחנה יהודה בירושלים ודומיו ברחבי הארץ. ראשי ממשלות נוסעים ברכבים משוריינים המאובזרים ביטחונית באמצעים מיוחדים, ובקיצור הכול הפך לסטרילי.
שלושים שנה אחרי, הסיסמאות שנשמעו אז: "מוות לרבין", "רבין בוגד" לא נעלמו, הן פשוט החליפו צד. ראש הממשלה הנוכחי שומע היטב את הקולות שנשמעים היום, חלקם בוטים ומסיתים לא פחות. פורעי חוק מהשמאל מאיימים עליו בגלוי, יורים זיקוקים לעבר ביתו בקיסריה, סוגרים עליו "טבעת אש" מסוכנת וזוכים לחסינות ציבורית ותקשורתית מלאה. נתניהו מביט גם בידידו, הנשיא טראמפ, שניצל כבר פעמיים מהתנקשות מבית, ומתריע ללא הרף על הניסיונות לפגוע בו ובבני משפחתו.
כך או כך, היו שנים ששבוע הזיכרון לרבין היה הופך להסתה קבועה של השמאל כלפי הימין. רק לשמאל מותר להתאבל. כל השאר, יותר מחצי מהעם, ימניים, מתיישבים וחובשי כיפה, הוצגו כחשודים, שותפים, מסיתים בפוטנציה. מי שלא דיבר בשפתם של קובעי הטקסים, הפך בין לילה לעוכר ישראל. כך קרה שיום הזיכרון הפך, למעשה, ליום הזיכרון של השמאל בלבד. נתניהו שנהג להגיע תחילה לטקסים, הושפל בנאומים רוויי שנאה והסתה נגדו, ומאז הוא מדיר עצמו מהם.
זו גם הסיבה ששליש מהנוער הישראלי (על פי סקרים שבוצעו לאחרונה), חש אדישות כלפי היום הזה. הוא לא נתפס כיום של אחדות, אלא של פילוג. את "מורשת רבין", אם יש כזו, אפשר למצוא בעיקר במוזיאונים. גם מפלגתו כבר לא קיימת, ואלו המתיימרים להמשיך את דרכו מציעים מהלכים שרבין עצמו היה מתנגד להם בתוקף. הלקח ברור: הממלכתיות הפכה לפוליטיקה. האבל לשיסוי.
פורסם לראשונה בגליון סופ"ש בעיתון 'יתד נאמן'