פרשת "חיי שרה" מציגה בפנינו סיפור שידוכין מופלא, המגלם את מהותה של מידת החסד.
אליעזר, עבדו של אברהם אבינו, יוצא למסע למצוא אישה ליצחק, והוא קובע לעצמו מבחן דרמטי: "והיה הנערה אשר אֹמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אֹתה הֹכחתָ ליצחק". הדרישה של אליעזר חורגת מעבר להגשת כוס מים; היא מציבה רף גבוה של מחויבות ומסירות.
השאלה המתעוררת בבחינת מעשיה של רבקה היא: מדוע הסכימה לעבודה כה קשה ומתישה? אליעזר, אדם גדול שיושב על גמלו, מבקש ממנה: "הגמיעיני נא". ה'הגמעה' לבדה היא מעשה שירות, אך מעשה החסד האמיתי מתחיל מיד לאחר מכן, כשהיא מציעה להשקות את כל עשרת הגמלים. גמל שתוי יכול לשתות כמויות אדירות של מים, ומדובר בעבודת שאיבה חוזרת ונשנית הדורשת שעות של מאמץ פיזי כביר, לבדה.
לכאורה, היינו מצפים שרבקה תעצור ותחשוב: האם זה לא מוגזם? למה שאני אעמול לבדי בזמן שהוא יושב בנחת? היא יכלה לומר: "אשמח לעזור, אך בוא ונחלוק את העבודה". במבט שטחי, מעשה זה עשוי להיראות כתמימות מסוימת. אולם, רבקה לא אמרה דבר; היא קמה מיד ועשתה. התשובה לחידה טמונה בהבנת מטרתו של אליעזר. הוא לא חיפש רק אישה נחמדה; הוא חיפש את ההתאמה המושלמת לבית אברהם. אברהם אבינו היה "איש החסד" האולטימטיבי, שמעשיו היו ללא תנאים וללא ציפייה לתמורה.
אליעזר ידע שזו התכונה החיונית הנדרשת לאישה של יצחק. הוא ציפה כי כל נערה שפויה תירתע או תבקש עזרה. רבקה, לעומת זאת, עברה את המבחן בגבורה. ברגע שזיהתה את ההזדמנות לעשות חסד, היא נכנסה למלאכה במלוא המרץ, מבלי לעצור ולחשב על קושי, על מאמץ או על תנאים.
כל מה שהיה אכפת לה הוא הרצון לעשות חסד – חסד מוחלט, נקי מכל שיקול אינטרסנטי. רק אישה בעלת מידה כזו של אהבת חסד לא מותנית יכלה להתאים לבנו של אברהם אבינו. סיפורה של רבקה הוא קריאה לכולנו: לעשות חסד בלי שיקולים, בלי תנאים, ובלי לחשב אם זה נוח לנו. כשאנו פועלים כך, אנו ממשיכים את דרכו של אבינו אברהם, ומוכיחים שאנו ראויים להיקרא "זרעו של אברהם אבינו".
