הראש"ל הגר"ד יוסף על הרבנים: "הם הופכים את פסוקי התורה"

בפרשת השבוע, פרשת תולדות, אנו פוגשים את ראשית המחלוקת בין יעקב לעשו. שני עולמות ניצבים זה מול זה. מצד אחד יעקב אבינו, סמל של עמל התורה, של עבודת ה' ושל קדושה עליונה. ומנגד עשו, המייצג את הגשמיות, את כוח הזרוע, את עולם החומר. התורה מתארת ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ומולו יעקב איש תם יושב אוהלים. ומאותה נקודת פתיחה הולכת ונבנית ההמשכיות: יעקב – אבי עם ישראל, תורת ישראל ומצוותיה, ומולו עשו – אדום, אותו סמל עתיק של כוחנות, ידיים ידי עשו, גשמיות והתנגדות רוחנית, ואף שנאה קשה כלפי עם ישראל, שאנו נושאים את תוצאותיה עד ימינו.

לכאורה, מי שקורא רק את פסוקי הפרשה עשוי שלא להבחין עד הסוף ברשעותו של עשו לעומת צדקותו של יעקב. אך בהמשך התורה, ובוודאי בדברי הנביאים, הדברים מתבהרים לגמרי. הנביא אומר ואוהב את יעקב, ולעומת זאת ואת עשו שנאתי. הקב״ה מעיד על אהבתו ליעקב ועל שנאתו לעשו ועל כל מה שהוא מייצג. וכשמצרפים לכך את דברי חז״ל על פרשת תולדות ועל כל מה שאירע בין האחים, מתבררת התמונה בשלמותה: יעקב אבינו – סמל הטוב, השלמות והקדושה. עשו – סמל הרשע, השקר, הרדיפה והעול.

בדור האחרון קמו כמה חכמים בעיניהם, אשר עדיין מגדירים את עצמם אורתודוקסים, ומנסים להציג תפיסה הפוכה: ללמד סנגוריה על עשו ולקטרג על יעקב אבינו. בשם טענה של אין מקרא יוצא מידי פשוטו, הם הופכים את פסוקי התורה ודברי הנביאים ומנוגדים לדברי חז״ל, כאילו ניתן לנתק את הפשט מן המסורת שקיבלנו מרבותינו. אך כל מי שקורא את פסוקי התורה, וכל שכן כשמעמיק בדברי חז״ל ובדברי הנביאים, רואה בבירור מי היה יעקב ומי היה עשו. הדברים ברורים וחדים.

וכאן שאלה פשוטה: אם אנו מאמינים לחז״ל בהנחת תפילין, במבנה הריבוע, בארבע פרשיות, באותיות שמוקפות גוויל, ובאלפי ההלכות שנמסרו לנו בהלכה למשה מסיני; אם אנו מאמינים לחז״ל בשמירת שבת, בל"ט המלאכות, בפרטי תרי״ג מצוות – אלו אינם כתובים בפשט הפסוק, אלא סמוכים ומוסרים מדור לדור – כיצד ייתכן שאדם יאמר: בזה אני מאמין לחז״ל, אך בפירוש התורה ובסיפוריהם של יעקב ועשו אינני מקבל את חז״ל? אותה תורה שמכוחה אנו מניחים תפילין היא התורה שמכוחה אנו יודעים מיהו יעקב ומיהו עשו. אותה מסורת שמסרה את פרטי ההלכה היא המסורת שמסרה את עומקם של פסוקי ספר בראשית.

להיות נאמנים לתורה פירושו להיות נאמנים לחז״ל. כך קיבלנו ממשה רבנו ועד דורנו—מסורת של תורה שבכתב ותורה שבעל פה כאחד. זוהי האמת שמלווה את עם ישראל בכל הדורות. לאורם נלך, ולאורם נמשיך גם בדורנו לשומרה, ללמדה ולהנחילה.

אמן כן יהי רצון.