בפרשת השבוע, פרשת תולדות, אנו קוראים על יצחק אבינו ורבקה אמנו, המתפללים מעומק ליבם לה' יתברך שיזכו לילדים. תפילתם מתקבלת, ורבקה מתעברת, והנה תֹּאמִים בבטנה. אך כבר מן ההריון מתחיל להתברר שהשניים האלה, יעקב ועשו, אינם הולכים בדרך אחת. וכאשר הנערים גדלים, מראה התורה את הפער: עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים. ובעוד יעקב דבק בתום, בקדושה ובעבודת ה', הרי שעשו בוחר לו דרך אחרת – דרך של פשיעה, של מלסטים את הבריות, של חיים מושחתים ורחוקים מדרכי אבותיו.
אבל התורה מגלה לנו דבר עמוק יותר: איך מתייחס יצחק אבינו לעשו? הרי יצחק יודע היטב מה עשו עושה. ואף על פי כן, וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו. ולמה נאמר ויאהב, לשון מאמץ, ולא כמו אצל רבקה שנאמר עליה ורבקה אוהבת את יעקב? מסביר הנצי"ב בפשוטו של מקרא: כי ציד בפיו – בפיו של יצחק. יצחק מתאמץ לאהוב את עשו. הוא פועל להכניס אהבה בליבו, הוא "צד" אותו בלשונו, במעשיו, בניסיון לקרבו ולהשאירו מחובר לבית. הוא לא זורק אותו, לא מגרש אותו, ולא שונא אותו – הוא מחפש דרכים לקרב.
מתוך כך אפשר להבין גמרא נפלאה במסכת שבת. שם נאמר שלעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם: בניך חטאו. ואברהם עונה: יימחו על קדושת שמך. גם יעקב משיב כך. אבל כשפונה הקב"ה ליצחק ואומר לו: בניך חטאו – יצחק הופך את הקערה. ריבונו של עולם, וכי הם רק בניי? הלא גם בניך הם. בוא נעשה חשבון: כמה שנים אדם בכלל יכול לחטוא? חצי מהחיים הוא ישן – נמחק. זמן אכילה, זמן רחצה, זמן חופשי – נמחק. נשאר מעט מאוד. את חצי מהזמן הזה אני נושא עליי, ואת החצי השני אתה תישא. והקב"ה מקבל את דבריו.
שואלת הגמרא: איך זה שדווקא יצחק מצליח לפעול ישועה לישראל החוטאים? למה אברהם לא יכול לומר כך, ולמה לא יעקב? אלא הסוד טמון בפסוק שלנו: ויאהב יצחק את עשו. יצחק נשא על כתפיו בן חוטא – והוא אהב אותו. הוא לא ויתר עליו, לא זרק אותו, ולא איבד תקווה בו. ולכן דווקא הוא מסוגל לעמוד לעתיד לבוא לפני הקב"ה ולומר: רבונו של עולם, כמו שאני נשאתי, גם אתה תשא. וכך ניצלים ישראל בזכות כוח האהבה של יצחק.
וזוהי הוראה נצחית לדור שלנו, דור עקבתא דמשיחא, דור קשה, מבולבל, מלא ניסיונות משונים. אנו כהורים וכמחנכים יודעים שלא כל הילדים דומים זה לזה. אין בדורנו כמעט רשעים – יש מבולבלים, יש חלשים, יש מתקשים. העבודה שלנו היא למצוא בכל ילד את הטוב, את הנקודה הזוהרת שבו, ולהגביר את האהבה. כי כשאוהבים באמת – אפשר לחנך, אפשר להצמיח, אפשר לקרב.
לפעמים צריך גם נזיפה, ולעיתים גם דחייה מסוימת, אבל אפילו זה חייב לבוא ממקום של אהבה. לא מביישים ילד, לא מכאיבים לו, לא רומסים אותו. תוכחה של אהבה איננה פגיעה. וכשאדם יודע שאוהבים אותו – הוא יכול לגדול, להתבגר, להתייצב, ולהפוך לאדם של אמת ועבודת ה'.
נלמד מאבותינו הקדושים. מעשה אבות סימן לבנים. נאהב, נחבק, נחזק – ונזכה שהאהבה תחזור אלינו פי שניים.
שבת שלום ומבורך.
וואו מהמםםםם