בפתח תקווה התגורר יהודי בשם ר' שמואל, שזכה ללמוד בצעירותו בישיבתו של ה'חפץ חיים' זצוק"ל בראדין. קומה מתחתיו גר בחור בשם דוד, שלמד בישיבה קטנה בארץ. במשך זמן רב רצה דוד לגשת לר' שמואל ולשוחח עמו על ה'חפץ חיים', אך מחמת בושה לא העז. רק כאשר עלה לישיבה גדולה חש עוז ועם עזות דקדושה עלה קומה ונקש על דלתו של ר' שמואל.
ר' שמואל חשב רגע והשיב: "אני הגעתי לראדין בשנתו האחרונה של ה'חפץ חיים'. בישיבה כבר לא נשאוהו, והוא ישב ספון בביתו. אנשים כבר כמעט ולא זכו להיכנס אליו, אך נזכרתי במעשה מצמרר שחוויתי – וזה אספר לך."
ר' שמואל סיפר כי עקב חולשתו של ה'חפץ חיים' ערכו בישיבה תורנויות לשירותו, וכל זוג בחורים היה מחויב להגיע בימים ושעות מסוימים. יום אחד, כאשר התייצב ר' שמואל עם חברו לשרת את הצדיק, פרץ זוג הורים בכוח לחדרו כשהם מחזיקים תינוק קטן. האשה סיפרה בתדהמה ובבכי כי התינוק ל"ע עיוור, חירש ואילם, והיא מוותרת עליו. ה'חפץ חיים' הקשיב, ונראה כאילו נרדם. דממה של מספר דקות שררה בחדר, עד שלפתע פתח את עיניו והחל לספר על נשמתו של רבו הקודם, ר' שלמה, שהגיעה לגן עדן אך הייתה מחויבת לתקופת תיקון בעולם הזה. כדי שלא תחטא – חזרה לעולם עיוורת, חירשת ואילמת. ואז, בקושי רב, קם ה'חפץ חיים' והלך אל התינוק וקרא: 'ברוך הבא ר' שלמה…'
ההורים פרצו בבכי, אימצו את התינוק והבינו את עומק ההשגחה והמשמעות: כל דבר בעולם נעשה בהשגחה עד הפסיק האחרון, ואין מקרה.
מעשה זה מזכיר לנו את התפקיד של רבקה אמנו, כאשר היא שלחה את יעקב לפדן ארם כדי להרחיקו מעשו שחשד כי ירצה להרוג אותו. היא אמרה ליעקב: "קצתי בחיי מפני בנות חת". המפרשים מסבירים כי היא לא דיברה שקר; הפשט הוא שהתרגזה מפני סכנת בנות חת, שהיו עלולות להשפיע על עתידו של יעקב. אלא שמיד לאחר מכן היא יודעת שיש משמעות לתוכנית ה' – יעקב יגדל להיות אב לאומה. כך, למרות צער העיבור ולמרות הקושי האישי, רבקה זכתה להכיר את המשמעות הגדולה של מעשיה ולשאת את תפקיד האימהות של אבות ישראל.
דבר נוסף שנלמד מפרשה זו הוא על יעקב ועשו. כאשר נולד יעקב, הוא החזיק בעקב עשו בניסיון להשיג את הבכורה. "לכאורה," אומר הרבי מלעלוב זיע"א, "כבר אבוד, עשו יצא ראשון – אך יעקב לא התייאש. הוא המשיך להיאחז, להחזיק, לנסות. בזכות ההתמדה והאמונה, יעקב זכה לקבל את הבכורה בסופו של דבר – גם כשכבר לא נראו סיכויים."
מאותו סיפור נלמד גם בחינוך הילדים: אסור להתייאש. עלינו לעשות את המוטל עלינו, לדרוש את ה' ולעשות זאת בסבלנות, בשמחה, ובאהבה רבה לכל ילד ובחור. כשאנו עושים את שלנו, הקב"ה עושה את שלו – ובסופו של דבר התוצאה בטוחה.
הורים יקרים, חשוב שנבין: בביתנו אנו השגרירים של הקב"ה. אנו מייצגים את היהדות בעיני ילדינו. עלינו להראות להם אהבה, סבלנות, נאמנות לערכים ולתורה, ולעזור להם להתבגר בדרך הנכונה. כשאנחנו פועלים מתוך אהבה, גם כשיש קשיים, סתירות או תיקונים, הילדים ילמדו, יגדלו ויצמיחו עמוד שדרה חזק של אמונה ועבודת ה'.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
