אומרת התורה כאשר שולח יעקב את יוסף לראות את שלום אחיו: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן, וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (ל"ז, י"ד). רש"י (ד"ה מעמק חברון) במקום כותב: מה זה 'עמק חברון'? "מעצה עמוקה של צדיק הקבור בחברון", זה אברהם אבינו. כי כל השליחות הזאת שבסוף יוסף מתגלגל למצרים, כולם יורדים למצרים, זה כדי "לקיים מה שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים": "יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (ט"ו, י"ג).
אומר אבינו הגדול זצוק"ל בספרו הנפלא 'בית נאמן' עה"ת (ח"ב עמ' שמ"ז): תראה מה קורה כאן; יעקב אבינו בוודאי אכל את לבו: "למה שלחתי אותו?", "למה שלחתי אותו?". ראובן אוכל את לבו: "למה ויתרתי? הייתי מחזיר אותו לאבא! למה אמרתי לזרוק אותו לבור, תראה עכשיו מכרו אותו". יהודה אומר: "למה לא חשבתי קצת קדימה? אמרתי להם: לכו ונמכרנו לישמעאלים. יכולתי לתקן לגמרי ולהחזיר אותו לאבא".
האחים אוכלים את הלב. כל אחד מתעצב ואוכל את לבו. ובורא עולם אומר: בכלל כל זה לא שייך. אתם כולכם הייתם רק הכלים, מתוך סיבה עמוקה אחרת לגמרי.
נכון, אדם תמיד צריך לשים לב לשפר את מעשיו, לתקן. אבל לא לאכול את הלב. לא לקחת אחריות יותר מדאי. מה שלא צריך. בסוף בסוף, הכל מאיתו יתברך. אני צריך לעשות את הטוב, אבל מעבר לזה, הכל הכל מאיתו יתברך. כמה רוגע, כמה שלוה יש ברעיון הזה.
שבת שלום ומבורך!
