הפרשה שלנו נפתחת במילה אחת, עוצמתית ופשוטה: "ויגש". יהודה ניגש. לא כתוב שהוא ניגש בגבורה, גם לא בקול תרועה; הוא פשוט ניגש. זהו צעד אחד קדימה במקום שבו רוב האנשים היו בוחרים לקחת צעד אחורה. זהו הרגע שבו אדם מבטל את כל קולות ה"לא מתאים עכשיו" או ה"אני לא יכול", ומניח את עצמו בלב המערכה – לא כי הוא גיבור-על, אלא כי הוא אח אוהב ומסור.
יש פסוק אחד בתורה שכל פעם שאנו קוראים אותו, משהו בלב נמס: "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק". יוסף עומד מול אחיו כשהוא בעמדת כוח ושליטה אבסולוטית. סביבו ניצבים כוחות המשמר והשררה, אך אז מגיע רגע שבו הלב חזק יותר מהתפקיד. רגע שבו הנשמה כבר לא מסכימה להחזיק תדמית חיצונית. מה גרם ליוסף להישבר? מה גרם לו לאבד את האיפוק המלכותי? הרגע הזה שבו "ויגש אליו יהודה".
יהודה ניגש ליוסף, השליט שמצרים כולה בידיו, אך הוא לא מגיע מעמדה חלשה או מתחננת. הוא מגיע עם תוקף יהודי, עם אמת פנימית ועם אחריות של לב חשוף. ברגע שיהודי עומד כך מול העולם, אפילו יוסף – על כל שריוניו – כבר לא יכול להתאפק.
בתנועה הזו של יהודה יש משהו שמרפא שנים ארוכות של שתיקה וחשד. הוא עומד מול אותו מבחן לב עתיק של מכירת יוסף, והפעם הוא בוחר אחרת. הוא מציע את עצמו, הגוף שלו אומר "אני כאן", והנשמה שלו זועקת "הפעם נאהב עד הסוף". ובאותו רגע, משהו ביוסף נשבר. לא מתוך חולשה, אלא מתוך הכרה עמוקה. שנים הוא בנה לעצמו שריון של סמכות ושם חדש, אך כשראה את אחיו עומדים אחרת ומדברים אחרת, הוא הבין שמה שתלש אותו מהמשפחה חוזר עכשיו כדי לתקן את הקרע.
"אני יוסף, העוד אבי חי?" – שתי מילים שמסירות את כל המסכות. פתאום אין שליט מצרי ואין מבטא זר, אלא רק ילד שאהב את אחיו כל השנים וקיווה שיאהבו אותו בחזרה.
האחים נבהלים, בטוחים שהנה תבוא הנקמה, אך יוסף מרגיע אותם במשפט שמחזיק את כל תורת החסידות: "אַל תֵּעָצְבוּ… כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקִים לִפְנֵיכֶם". ובהמשך הוא מדגיש: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקִים". זוהי נקודת המפנה – המקום שבו אדם מפסיק לראות את העבר כטעות ומתחיל לראות אותו כתוכנית. לא כאוסף של פגיעות, אלא כקרקע שנועדה להצמחה.
הפרשה הזו מדברת ישירות אלינו, אל המקום הכי יומיומי שלנו. יש רגעים בחיים שבהם את לא צריכה לצעוק, להוכיח או להילחם. את רק צריכה לבוא עם אמת פנימית וגבורה יהודית, כמו שהמכבים לימדו אותנו. כשמגיעים עם אמת יציבה, העולם שנראה חזק ומאיים פשוט נשבר מולך. כי כשאמת פוגשת אמת, הקליפות נופלות מעצמן, כמו קרח מול שמש – את לא צריכה להכות בו, רק להיות חמה באמת, והוא יימס.
ברגע שאנחנו מבינים שלא אנשים עומדים מולנו אלא הקדוש ברוך הוא, הכל מסתדר. התוקף הפנימי מתיישב ואנחנו לא מפחדים ממלכים, לא מתבלבלים מסמכויות ולא מתכווצים מול העולם. הבעש"ט לימד שהשגחה פרטית היא להרגיש בכל רגע שהשם מנהל את הכל, להבין שבכל מה שקורה יש קריאה פנימית. כשקולטים את הקריאה הזו, גם ה"מצרים" שבתוכנו – הפחד והדאגות – מתחילים להירגע.
אז מה לוקחים מזה למעשה? אולי אנחנו לא בדרגת השבטים, אבל אנחנו יכולים להיות קצת "יהודה" – לגשת, לעשות השתדלות ולא לחשוב רק על התוצאות; ולהיות קצת "יוסף" – לראות את התמונה הרחבה ולדעת שכל מה שקורה לנו נכתב בדיוק מושלם על ידי מי שיודע הכי טוב מה נכון עבורנו.
תשאלי את עצמך היום: איפה אני חוששת מלגשת? ואיך הכל היה נראה אחרת אם הייתי ניגשת לסיטואציה הזו עם תוקף יהודי ואמונה שזה הכל ממנו? לפעמים, כל הגאולה הפרטית שלנו מתחילה פשוט מ"ויגש".
לרכישת חוברת 'ביטחון בהשם' מאת מורן קורס הקליקו כאן
