בפרשת ויחי אנו פוגשים את בקשתו הנרגשת של יעקב אבינו מיוסף בנו: "ועשית עימדי חסד ואמת, אל נא תקברני במצרים". על המילים "חסד ואמת" מעיר רש"י כי חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת. קביעה זו מעוררת תהייה, שהרי לכאורה עולה ממנה שישנו חסד שאינו "של אמת". מכאן אנו למדים יסוד גדול בעבודת השם: חשיבותו המכרעת של חסד הנעשה ללא שמץ של מחשבה על טובת הנאה או קבלת תמורה. רק כאשר האדם פועל מבלי לצפות להכרת טוב או לתועלת אישית כלשהי מהזולת, מעשהו מתעלה לדרגת חסד של אמת.
התביעה המוסרית מאיתנו היא לפעול לשם שמיים בלבד. כאשר אנו מקיימים את רצון הבורא, כפי שנאמר "מה ה' אלוקיך שואל מעימך כי אם עשות משפט ואהבת חסד", המניע צריך להיות אהבת החסד כשלעצמה. הקדוש ברוך הוא חפץ שנעשה חסד לא מפני שזה מעניק לנו הרגשה טובה או משום שאנו מצפים למילת תודה מהמקבל. כל אלו הם שיקולים צדדיים שאינם מעיקר העניין. התפקיד המוטל עלינו בעולם הזה הוא לעשות חסד פשוט מפני שזהו רצון השם יתברך, וזוהי הנקודה שבה החסד הופך לאמיתי ומזוקק, כשהוא מנותק לחלוטין מציפייה לתמורה אנושית.
עיקרון זה בא לידי ביטוי מובהק בשבח הגדול שחלקו חז"ל למצוות "מתן בסתר". הגמרא מספרת על מסירות נפשו המופלאה של מר עוקבא, שהיה מוכן להסתכן ולהכניס עצמו למצבים קשים ובלבד שהאדם לו סייע לא ידע מי הוא המיטיב עמו. הנהגה זו נובעת מההבנה שאם אנו חפצים באמת לעשות את רצון הקדוש ברוך הוא, עלינו לנטרל את הרצון שהשני ישיב לנו כגמולנו או אפילו יידע על עזרתנו. הקדוש ברוך הוא רוצה שנאהב את הטוב המוחלט, וכאשר אנו פועלים ללא מחשבה על קבלת פרס, אנו מוכיחים כי מעשינו נובעים מאהבת חסד טהורה. יהי רצון שיהיו כל מעשינו לשם שמיים ונזכה לדבוק במידותיו של בורא עולם.
