יעקב אבינו עושה את אחרית ימיו בארץ מצרים, שם הוא מתאחד עם יוסף בנו לאחר שנים ארוכות שבהן לא נודע גורלו. בטרם פטירתו, מבקש יעקב להבטיח את עתידו הנצחי ומשביע את יוסף שבועה חמורה שלא יקבור אותו במצרים. דרישתו המפורשת היא להעלות את גופו לארץ כנען ולקוברו במערת המכפלה, המקום בו נטמנו אבותיו אברהם ויצחק ואמותיו שרה, רבקה ולאה.
בנקודה זו אנו נחשפים למידת חסידותו של יעקב, שכל מעייניו נתונים לאחריתו ולתכליתו האמיתית. עבור אדם של אמונה, אמת ויושר, הרגע הנוכחי אינו העיקר, אלא ההכנה לרגע שבו האדם כבר אינו יכול לפעול למען עצמו. יעקב משתמש בשבועה, שהיא הכלי המחייב והמכריח ביותר, כדי לוודא שצאצאיו יוציאו מן הכוח אל הפועל את רצונו הרוחני המזוקק.
כאשר יוסף מביא את בניו אל מיטת אביו החולה, מתרחשת דרמה רוחנית עמוקה. יעקב רואה את אפרים ומנשה ושואל "מי אלה", ועל כך מתעכב רש"י הקדוש ותמה האם אין זו הפעם הראשונה שיעקב רואה אותם. ההסבר טמון בכך שיעקב ביקש לברך את נכדיו, אך לפתע נסתלקה ממנו שכינה. ברכת האבות איננה תפילה רגילה או משאלת לב, אלא קביעת מציאות רוחנית ועובדתית הנעשית על פי שורש נשמתו של האדם.
הסתלקות השכינה הרתיעה את יעקב והעלתה בו ספק האם הבנים שלפניו הם אכן זרע קודש ושורשם מחובר לקדושה. בתגובה לכך, הוציא יוסף את שטרי האירוסין והכתובה כדי להוכיח לאביו כי נישואיו נעשו בכשרות מוחלטת ועל פי כל כללי התורה. יוסף התפלל שרוח הקודש תשוב לחופף על אביו, ואכן תפילתו התקבלה ויעקב זכה לחתום את ימיו בברכה המיוחדת לאפרים ומנשה.
ממעמדים אלו אנו למדים כי מבטם של האבות הופנה תמיד אל העתיד ואל התכלית הרוחנית. הם לא הסתכלו על הרגע החולף, אלא חיפשו לראות בנים ישרים ויראים שהשכינה שורה עליהם וששורשם אינו מחובר למקורות זרים. גם אנו, הנמצאים בדורות האחרונים של ההיסטוריה ובערב אחרית הימים, יכולים לשאוב השראה מהנהגתם.
אף שאנו רחוקים ממעלתם של האבות, מחובתנו לשאוף לכך שצאצאינו יהיו מחוברים לקדושה בלבד. הצלחה זו תלויה בראש ובראשונה בתפילותינו, בדוגמה האישית שאנו מקרינים ובדאגה הכנה מהשפעת הסביבה האפלה המלאה רוח של חילוניות וזרות. כשם שיוסף הצדיק הצליח לשמור על קדושת בניו בלב מצרים שהייתה ערוות הארץ, כך גם עלינו לאמץ את מידת ההיבדלות והשמירה כדי לזכות שהברכה תחול על דורותינו.
