בסמטאותיה של ההיסטוריה היהודית, ניצב דמותו הפלאית של רבי ישכר בער בַּארון מרדושיץ, המוכר בפי כל כ"סבא קדישא". אך בשנותיו הראשונות, הודו היה חתום בשבעה חותמות; הוא נראה כאברך מן המניין, שקוע בתורה ועמל בעבודה, ללא כל גינוני מלכות או מופתים גלויים. דלותו הייתה משוועת, עוניו זעק מן הקירות, והוא היה רעב ללחם כפשוטו. אהבתו היוקדת לצדיקי הדור הריצה אותו בדרכים, צועד רגלית במשך שבועות, נודד בדרכי עפר כדי לחסות בצלם, לעיתים ללא צדה לדרך, כשכל גופו שחוח ומותש.
באחת מנסיעותיו אלו, תחת שמש קופחת ובגוף רצוץ, הרגיש הרבי כי כוחו עוזבו. הוא התיישב על סלע בצד הדרך, עיניו תרות אחר שביב של תקווה. והנה, קול גלגלי עגלה נשמע במרחק. חבורת יהודים צעדה לצדה, והרבי, בשארית כוחותיו, התחנן: "אני חלוש ותשוש, אין לי כוח להניע יד או רגל, אנא תנו לי לשבת קצת על העגלה".
אך האנשים השיבו בשלילה מצערת. על העגלה שכב בן משפחתם, חולה אנוש המפרפר בין חיים למוות, בדרכם לרופא בכיר בעיירה סמוכה. הם הסבירו כי כדי להקל על ייסוריו ולמנוע את טלטולי הדרך, ירדו כולם מהעגלה כדי להפחית ממשקלה. "אנחנו בעצמנו צועדים ברגל כדי שלא להפריע לחולה את מנוחתו, ואתה רוצה שנעלה אדם זר?", תהו בכאב.
הרבי מרדושיץ לא ויתר. הוא התחנן על נפשו והבהיר כי אם יישאר שם, ימצאו אותו ללא רוח חיים. בלית ברירה, העלו אותו לקצה העגלה בתנאי שלא יזוז. אך ברגע שעלה, ראה הרבי את החולה במצבו הנורא – גופו נפוח מייסורים, תמונה קורעת לב. בניגוד לכל סיכום, ניגש אליו הצדיק הנסתר ונגע בידו. "כואב לך כאן?", שאל. החולה הניד ראשו לשלילה. הכאב נעלם כלא היה. הרבי המשיך ונגע ביד השנייה, ברגליים, בראש ובכתפיים.
קרובי החולה זעקו בחרדה: "אל תיגע בו! הרופאים אמרו שזה מסוכן!". אך הפלא התחולל מול עיניהם. החולה התיישב, הבריא לחלוטין וביקש אוכל ושתייה. הנסיעה לרופא הפכה למיותרת. האנשים המשתוממים חיפשו הסברים: "כנראה המלאך רפאל המלווה את הרופא הבכיר הקדים לבוא אלינו בדרך", אמרו. לימים, סיפר הרבי את המעשה וצחק על שחיפשו הסברים מתחת לאדמה: "הם לא העלו על דעתם שהקב"ה פשוט שמע את תפילתו של 'בערל הבטלן' וריפא את החולה".
הדרמה הזו, של כוח התפילה המסתתר מאחורי השתדלות אנושית, שזורה לאורך כל דברי ימי עולם. בפרשתנו, מברך יעקב אבינו את דן: "יְהִי־דָן נָחָשׁ עֲלֵי־דֶרֶךְ… הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי־סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבֹו אָחֹור". רש"י מגלה כי הכוונה לשמשון הגיבור. בתודעה הקולקטיבית, שמשון מצויר כענק בעל שרירי פלדה, אך שיא ניצחונו היה דווקא כשעמד חסר כוח לחלוטין, עיוור ואסור, וזעק: "וחזקני אך הפעם הזה". יעקב אבינו התנבא על הרגע הזה במשפט: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'". הניצחון לא הגיע מהשרירים, אלא מהתקווה והתפילה.
כך היה גם בכיבוש שכם. יעקב אומר ליוסף: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי". רש"י ואונקלוס מפרשים: "בצלותי ובבעותי" – בתפילתי ובבקשתי. ה"בן איש חי" ממחיש זאת במשל נפלא על אדם שזרק מקל על אריה שאיים לטורפו, ובדיוק אז ירה צייד נסתר חץ מורעל שהרג את החיה. האיש חשב שמקלו הכריע את האריה, אך האמת הייתה שאלמלא החץ, המקל לא היה מושיעו. שמעון ולוי היו נערים בני שלוש-עשרה שנכנסו לקן הצרעות של שכם. איך הצליחו? מגלה יעקב: "אתם פעלתם בשטח, אבל אני עמדתי והתפללתי עליכם".
מסר זה מהדהד גם בדברי יוסף לאחיו: "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה… לְהַחֲיֹת עַם־רָב". על פני השטח נדמה שהאחים גרמו לסבל, אך ה' הוא המושך בחוטים מאחורי הקלעים. האדם הוא כבובה שהמיתרים נשלטים על ידי אמן היקום; אנו מקבלים החלטות, אך רצון ה' הוא העומד ומבוצע תמיד.
היום, כשאנו בגלות ישמעאל הנוראה, אנו נזכרים בדברי חז"ל במחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע: "הקדוש ברוך הוא מעמיד עליהם מלך קשה כהמן, ומיד הן עושים תשובה ונגאלים". ישמעאל, אותם "אנשי מדבר" שאימתם נפלה על העולם כולו, נקראו כך לא על שם תפילתם הם, אלא על שם "יִשְׁמַע אֵ-ל וְיַעֲנֵם" – התפילה שלנו. המטרה של כל הצרות היא שנפתח את פינו בתפילה, נחזור להשי"ת, ונזכה לישועה הקרובה במהרה בימינו, אמן.
יהיו הדברים לעילוי נשמת מור אבי הרב מאיר חי בן ג'וליט זצוק"ל
