יש רגעים שבהם הדעת אינה סובלת את המציאות. בבית אחד, בלב שכונה חרדית, הזמן עצר מלכת. מוות שקט ומסתורי קטף חיים של ילדים רכים, והותיר חלל ששום הסבר לא יוכל למלא. כב"ה שללו דליפת גז, המומחים לא מצאו חומרי הדברה, וגם המכון לרפואה משפטית עומד אובד עצות מול חידה קורעת לב, עם אסון מטלטל שכזה.
אך בעוד ריח הערפל סביב נסיבות מותם המסתורי עדיין עומד באוויר ובטרם יבש דמם של תינוקות שלא טעמו טעם חטא, המפלצת התעוררה. היא לא חיכתה למסקנות הכבאות ששללו דליפת גז, היא לא המתינה לבדיקות המכון לרפואה משפטית ששללו הדברה או חומר מסוכן. היא פשוט החלה להקיא רעל.
דקות בודדות חלפו מהאסון, וגלי ההסתה על "תנאים קשים" ו"הזנחה" הציפו את הרשתות. התמונות שיצאו מהחדר מספרות סיפור אחר לגמרי. בית פרטי, עם גן פרטי ולא מפוקח, בית טיפוסי מסודר פלוס. מלבד עגלות ילדים ומשחקים על הרצפה, דבר לא העיד על הזנחה (והתמונה בשירותים? בהחלט לא נעים, אבל בטח לא קשור לאסון. תוסיפו גם את העדות שלא ברור מה טיבה על כך שהעבירו את הילדים לשם רק בשעת האירוע כדי למנוע חשיפה לחומ"ס, ככל וישנם). אבל לאלו שזקוקים לדם חרדי כדי להזין את תאוות הפירוד שלהם, העובדות הן רק הפרעה.
נשיא המדינה, יצחק הרצוג, מי שאמור להיות "נשיא של כולם", לא בזבז רגע. תוך כדי שהעוללים פונו מהבית, הוא כבר הרגיש את עצמו כתליין הראשי, כשמיהר לדרוש חקירה פלילית בקול חמור סבר. אולי היה דחוף לו להצדיק את הדרישה המלאכותית שלו להקמת עוד ועדה ממלכתית על גבם של נספים? מי יודע.
אליו הצטרף בני גנץ, האיש שרוממות ה"אחדות" בגרונו והקיטוב בידיו. הוא לא יכול היה להתאפק, ורץ למסור שיחת מוסר על "רשלנות פושעת" עוד בטרם נודעה סיבת המוות. גנץ והרצוג לא חיפשו אמת; הם סימנו מטרה על גב המגזר החרדי וסובבו את הסכין בלב המשפחה המדממת, רק כדי להיראות "המבוגר האחראי".
הם נתנו את האות, והרחוב הגיב בהתאם: "חבל שלא היו עוד", "פחות משתמטים", "שכל של חיות". זו לא ביקורת, זו אנטישמיות טהורה שמרימה ראש בתוך הבית. מי שדווקא ראוי לשכר שיחה נאה, הוא יו"ר יש עתיד, זה שמקבל בד"כ את הכינוי 'המסית הלאומי' והפעם קרא להותיר את הפעוטות מחוץ לכל מחלוקת.
האמת, שכשרואים את מה שהתרחש היום אי אפשר שלא להסכים עם אבידע בכר: לו הטבח שאירע ביום שמחת תורה תשפ"ד וצרב את לב האומה, היה מתרחש חלילה בשומרון או בבני ברק, היו מי שרוקדים על הדם ומאשימים את הנרצחים. אם אסון השביעי באוקטובר היה מתרחש בשומרון או בערים חרדיות, הנאציזם היה מתגלה במלוא תפארתו בישראל ולא בעזה.
אך הכאב העמוק באמת מגיע מתוכנו. מאותם חלקים במגזר שאימצו את דפוס ה"הלקאה העצמית". בכל פעם שאסון פוקד אותנו, עוד לפני שהתברר אם מדובר בגזירת שמיים או בתאונה ואולי גם רשלנות פושעת, קמים ה"נאורים" מבית וממהרים להסביר כמה אנחנו בעייתיים. ראינו את זה באסון שבו נהרג הנער יוסף אייזנטל ז"ל. בעוד גופתו מוטלת תחת גלגלי האוטובוס, נמצא העיתונאי החרדי שכינה קבוצה שלמה "רוצחים", למרות שהנער כלל לא היה חלק מהפגנה אלא רק צעד לביתו וכמותו היו לא מעט "חרדים" שרק חיפשו את מי להאשים.
האם אין זה ברור שאיננו צריכים להתנדב להיות התליינים של עצמנו? למה אנחנו ממהרים לאמץ את השוט מידי המסיתים בחוץ? חובה עלינו למצוא את הסיבה לאסון כדי למנוע הישנותו, אך אסור לנו להפוך את הכאב לכלי של הרס עצמי.
הילדים שלנו אינם הפקר – לא לחיצי השנאה של הציבור החילוני, ולא ללשון המצליפה של אלו מתוכנו ששכחו שערבות הדדית מתחילה בחמלה, לא בהאשמה.
סליחה על התגובה אבל.הציבןר כולו כואב לגבי שני הלא יודע איך להגדיר אותם אז רק שבוע שעבר נחסף את הכניסה של ארגון הפשע המכונה קפלן לציבור החרדי שמה שנותר לו זה רק לזרוע שנאה לציבור שלנו